בראשית ד:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותורת העולה

^*תוכן דעתו בדור הפלגה הוא, כי בראותם שהם כולם שוי הכשרון והרצון כמאה"כ "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" חשבו כי מחובתם ג"כ להשקיף תמיד אל תכלית אחד, וטעו רק בזה שחשבו שטוב להם קבוצם המדיני בבחינה גופנית, ר"ל בשבתם יחד במקום אחד, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל, אפס לא כן יעץ הי"ת כי לתקון בני אדם המוסרי לא טוב שבתם יחד, כי אז ירב השוד החמש והזמה ושאר תועבות ביניהם, ויותר טוב להם הפרד קצתם מקצתם בבחינה גופנית ביחס אל מקומות מושבותם, והיותם בכל זאת מתאחדים בבחינה מוסרית, בהשקיפם תמיד אל התכלית האחד הנרצה בעיני ה', והוא לעשות תמיד הטוב והישר, ונמשך מזה כי כמו שהבאת המבול היתה לסבב תיקון העולם המוסרי כן גם הפיצם על פני כל הארץ הי' לשחר אשרם האמיתי כי מאתו לא תצא רע. ועוד תראה כי לא סרו פני הספור מהראות באצבע מה שהונח ממציאות זה התקון המזגי בעולם בענינים שנמשך ספורם. האחד. אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת כו' שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה. ויחל נח איש האדמה כו' וירא חם כו' ויקח שם ויפת כו'. יאמר כי אחרי צאת שלשתן מן התבה לא נמצא שהתאחדו עוד להרע שלשתן על דעת אחד אבל מהם נפצה הארץ על ענינים נפרדים ומזה היה מה שהיה אצל שכרותו של נח כי חם אבי כנען הוא ראה וישמח ויגד לאחיו בחוץ אמנם שם ויפת נפלגו ממנו וחלקו עליו והכריעו לזכות כמו שכתבנו פירוש המעשה בתחלת ענינם בשער י"ב באר היטב. אמנם ענין השני (ר"ל ענין דור הפלגה) מה שהמשיך אחר ספור תולדותיהם ואיך נפרדו משפחות אלו הבנים כל אחד לענינו וגמר בסוף דבריו אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול. כמו שאמרנו סמך ענין מצויין. שקרה להם בימי פלג הנולד שבע וששים שנה אחר המבול כמו שהוסכמו בו כל הדעות אבל שכבר בחרו להם הטוב שבעסקים המדומים וכאשר היה להם פני הראות לטעות בו בצד מצדדי הדעת לא כמו שהוסכמו ראשונה בהשחתת מעשיהם וקלקול דרכם לגמרי כראשונים. והתחיל ספור זה באומרו ויהי כל הארץ שפה אחת כו'. ויהי בנסעם מקדם כו'. אמנם היה ענינם כמו שאבאר. והוא כי למה שהיה אחד מאופני החקירה על תכלית הנמצאות ותועלתם העמידה על הכרת תכונותיהם ופעולותיהם המיוחדות. כמו שנשפוט שתכלית מציאות יסוד האש ותועלתו למזג בו הקרירות והלחות מצד מה שנמצאו בו פעולות החום והיובש. וכן הענין ביסוד האויר ידוע למה שנמצאו בטבעי הלחות והחום וכן מתמונת הכלי וצורתו יוכר תכליתו ומעשהו. ועתה כמו כן ספר כי אנשי הדור ההוא למה שהרגישו בעצמם המצאם על שפה אחת כלם גם ברצון מוסכם על דברים וענינים אחדים. (א) גזרו בדעתם שהתכלית המיוחד להם הוא הקבוץ המדיני בשיותן הסדר בו לשתמשך ביניהם השתוף והחברה על הצד היותר נכון שאפשר ושזה המעולה שבתכליות האנושיות ומצאו סמך לדעתם במה שנשאו עיניהם השמימה והכירו כל מערכות השמים וכסיליהם כלם זריזים במעשיהם המתמידות אשר לא ימצא להם שום תכלית אחר רק שבסבובם ולכתם נותנין סדר נכון בהתמדת אלו הנמצאות ההוות והנפסדות ואמרו מה יזכה ילוד אשה כי אם בשיפליא עצת דעתו ויגדיל תושית שכלו להדמות למעולה ממנו והקרוב אליו במעלה ולזה אמר ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער כו'. יאמר שהם לא חטאו במה שחשבו זה (א) אלא במה שישבו שם וראי זה העסק תכלית לעצמו ולא שמוהו דרך אל תכלית גדול ממנו שהוא עסק ההצלחה הנפשיית כי האחד נתלה בעץ הדעת והמעולה ממנו בעץ החיים ובבנים אל שת ואל הבל או אל שם ויפת כמו שאמרנו ולזה אמרו חכמינו ז"ל בנסעם מקדם מקדמונו של עולם (ב"ר פ' ל"ח). ירצה כי בזה הסיחו דעתם מהסבה הראשונה יתב' שמו ולא הגיעו עדיו בעיונם אבל עלו אצל הגרמים השמימיים ושם עמדו ולקחו מהם ראיה כמו שאמרנו ולזה כשמצאו להם הבקעה ההיא ארץ טובה ורחבה ונאותה מאד לשבת בה בחרוה לישיב' משאר המקומות ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה כו'. (ב) הודיע הכתוב הדברים האלה להורות וללמד שכבר נזדמן להם בפעולותיהם החיצונות הענין עצמו אשר היה בפנימיות מחשבותם במעשים האלו וזה שהוא מפורסם שהבקעה ההיא אינה ארץ הרי מחצב שיוכל לחצוב מהם אבנים שלמות אבנים יקרות אבני גזית אל בנין כמוהו וכבר אמרו חכמינו ז"ל והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא (דניאל ו'). וכי יש אבנים בבבל אלא שקמתה מארץ ישראל ובאת וישבה על פי הבאר (במדבר רבה פ' י"ד). אמנם היו נמצאים שם חלוקי נחל ואבנים סלעיים אשר לא יאותו לזה הבנין אם מפני קטנם ואם מפני שאינן מקבלות הכתית' והגזיזה. ולזה הוכרח להם לעשות מהעפר לבנים ולשורפם שיהיו להם תחת האבנים ולשרוף' מהאבנים הסלעיים ההם לעשות מהם סיד והנה בעקר הבנין נזדמן להם דבר פחות ממה שהיו צריכין כמו שהוא ידוע שהאבנים היו יותר טובים להם מהלבנים אמנם בחמר אשר בו יבנו הבנין נזדמן להם יותר ממה שהיו צריכין כמו שהחמר הוא הסיד הוא יותר חזק ועז מהחמר הנעשה מהאבנים הגדולים כי על כן בחרו הבונים החמר לבנין האבנים והחומר הוא לבנין הלבנים החזק לחזק והרפה לרפה אבל הם נזדמן להם החמר החזק תחת החמר הרפה כמו שבפנימיות מחשבותם נתחלף להם התכלית העליון הנפשיי אשר הוא העקר. לתכלית פחות ממנו והוא ההצלחה המדינית וגם נשתמשו בתכלית הפחות ההוא בדבר היותר יקר שנמצא בהם שהוא השכל העיוני כי גזרו שאין לו עסק אחר זולת זה. סוף דבר שיעורו ופירושו ותהי להם בקשת המפורסמות מקום המושכלות והשכל העיוני הוה להם מקום השכל המעשי והוא מה שנאמר ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל כו'. כי ראו שעקר שלמותם הוא בהיותם בוני עיר גדולה ובה יתקיים הקבוץ המדיני והשלמתו כמו שראה קין זה הענין עצמו ויהי בונה עיר (בראשית ד') כי חשבו שהמעש' ההוא יצרפם ויקריבם לשמים במעלה כי כמו הם יעיינו תמיד בסדור אלו הנמצאים והשלמת פעולותיהם בכל מה שקצרה בו יד סדור הגרם השמימיי להשלימו עד שנמצא ראשו של זה בעקרו של זה. ולחשבם זה התכלית העליון שבתכליות אמרו ונעש' לנו שם. כי התכלית העליון מיוחס אליו כמו שהוא בשער י"ב ואמרו פן נפוץ על פני כל הארץ כי לא ראו לבקש שאר התכליות שנזכרו שם שהם תחתיו וכ"ש שמאסו להם ללכת לנוע על העצים כמו שנתבאר כי הוא ההפסד המוחלט: וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כו'. יאמר שירד לסוף דעתם ושנגלה לפניו מקום המעדת רגליהם ופירש אותם באומרו ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם כו'. כי מהמבואר אצל החוקרים שהסבה העצמית שתספיק לחדש דבר ולהמציאו מכ"ש שתספיק להעמיד אותו ולקיימו ודומ' לזה אמרו חכמינו ז"ל מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן (סנהדרין ע"א.). (ג) ולזה אמר הן עם אחד ושפה אחת וזה הענין הוא עקר התחלתם אשר ממנה הולידו זה המשפט אשר החלו לעשות ועתה בעוד הסבה הזאת קיימת ודאי לא יבצר מהם בכל אשר יזמו נעשות כי יותר נקל הוא להתמיד והמשך הדבר שכבר נמצא מלחדשו והמציאו. מאי תקנתיהו תבטל הסבה ויסתלק המסובב. (ד) ולזה אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. ועם זה יגזרו בדעתם ממקום שבאו שאין התכלית המיוחד לאדם הקבוץ המדיני ואם טוב הוא שכבר נתפרדה לשונם. אבל תכלית אחר נכבד ומעולה ממנו אשר התאחדו בו אע"פ שיפיצו על פני כל הארץ והוא הדבור השכלי הפנימי אשר הוא א' ושוה בכל העמים והלשונות. ולזה ויפץ ה' אותם כו' כדי שיתנו אל לבם זה התכלית המעולה המשותף לכל ולזה ויחדלו לבנות את העיר כי הרגישו בענין וחדלו להם ונפוצו בארצות. והוא מה שאמר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' לומר כי כשבלבל להם לשונם נסתלקה התחלתם ומשם צמדו שהכוונה האלהית היתה שיהיו נפוצים על פני כל הארץ רק שיתאחדו בדבר שלא יפרידוהו הבדלי גוים וגבולות עמים. (ה) והנך רואה שלא היו חייבים אלו האנשים עונש אחר זולת זה והוא לקעקע היסוד אשר עליו היו בונים בנינם כסבורים שהיה יסוד חזק ונאמן ועם זה כבר סבב הדבר אשר אליו היתה מחשבתו הראשונה והוא א' מהשרשים אשר עליהם הושתת ברית הקשת והוא הנפוץ כאשר אמרנו. והרי ראית כי כמעט נטיו רגליהם בהסכמתם והתאחדותם הוא היה מקום המעדתם לולי ה' כי טוב וישר הוא ויורה חטאים ופושעים בדרך עיונם כמו שהוא מחוייב מדרך השלמות. ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד.) וזה הענין גם כן הוא דורך מהלך השלמות להויית האדם ושלמות צורתו כי על כן נאמר וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם לומר שעדין לא נגמרה צורתו עד הנפוץ הזה אשר יוציאנו משבושו הראשון:

ונראה כי זהו ענין דור הפלגה, שנאמר בו (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. וזהו שגרם להם להאמין ענין הקדמות, כי הרלב"ג הביא ראיה בספר מחמות השם, מענין הלשונות שהעולם מחודש כי הלשונות מוסכמים לא טבעיים כענין הצהלה בסוס וניעור לחמור, כי אם היה כן לא יתהפך אדם מלשון אחד ללשון שני, ומאח' שהלשונות מוסכמים, אם כן יתחייב שיהיו המסכימים קודם ללשון, ואי אפשר שימצאו מן האנשים זמן אין תכלית לפנינו זולת שום לשון, ואם הלשונות מחודשים אם כן גם האנשים כן ועוד האריך שם בזה ונראה כי לזה נאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', להורות כי הלשונות הסכמיות ולזה אנשי דור הפלגה כאשר ראו כל העולם שפה אחת חשבו שהוא דבר טבעי ושהעולם קודם וזהו עניו אמרו (שם) ויהי בנסעם מקדם, רצה לומר מכח הקדפ והוא כוונת אמרם מקדמונו של עולם, כי חא חשבוהו לקדמון אלא שהעולם כולו קדום, ועל ידי זה חשבו שהעולם כמנבגו נוהג בלא כוונת מכוון שחדשו וכפרו בתכלית העולם שנאמר בו (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה לשבת יצרה וזהו מבואר כי כפי אמונת הקדמון, אין לשאול בתכלית כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק שלשה עשר בדרוש התכלית וזה לשונו לפי דעת אריסטוטלוס בקדמות לא יבוקש תכלית אחרונה לחלק מחלקי העולם, כי חא יתחן לפי דעתו שיאמר מה תכלית מציאות השמים, ולמה היו בזה השעור, לא למה היה דחומר כך ולא מה תכלית זה המין מבעלי החיים או מן הצמחים כי הכל אצחו עח צד החיוב הנצחי כו', ולכן חשבו דור הפלגה שאין תכלית לעולם להיות מיושב, לכן לא יבצר מהם כל אשר יומו לעשות ולכן רצו לבנות להם עיר ומדגל אשר ראשו בשמים כי ראו שתכלית האדם כתכלית העולם, ומאחר שאין תכלית לעולם כל שכן שאין תכלית לאדם אלא הכבוד המדומה בעולם הזה וזהו אמרם נעשה לנו שם כי זהו חשקו של אדם שיהא לו שם גדול בארץ בעושר ומעלה, והוא תכלית העולם הזה, ואמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, על דרך מה שנאמר (איוב כ׳:ו׳) אם יעלה למשים שיאו, ואף כי כוונו בעיר ומגדל על שני השלמות של אדם שהן שכל המעשי שהוא להנהגת המדיני והקבוץ בני אדם תוך העיר והמגדל והוא מושב השרים והמלכים החוקקים נמוס לקבוץ המדיני על פי שכל עיוני שלהם שכל זה יגיע לשמים ולא יותר, כי חשבו שהתכלית הוא השמים שהוא קודם, וכוונו במגדל ובעיר להשאיר להם שם בארץ כמו שנאמר בקין (בראשית ד׳:י״ז) ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך נאמר באבשלום ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי, ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום וגו', והכוונה בזה להשאיר להם שם בארץ כי חשבו זה לתכליתן ולזה הא עונשן להם מצד חטאן שנבלה שם שפתם ונפוצו על פני האדמה, שמזה הכירו שאין הלשונות טבעיים, והיה להם להתבונן בזה בענין חדוש העולם ותכליתו להיות העולם ביושב כי כן רצה בוראו יתעלה והוא תכלית האחרון בעולם, כמו שבאר הרמב"ם בפרק הנזכר, ולזה כאשר רובם לא שתו לבם גם לזאת, וחפשו צדדים שלא להודות לענין החדוש כמו שעשה אריסטו וסיעתו וכאשר העיר ממזרח צדק אברהם אבינו, והכיר בוראו ומחדשו בענין דור הפלגה ובשאר דברים, עד שעמד על האמת, נאמר בו שלשה פעמים ויבן מזבח ויקרא בשם השם, כי קרא לבני דורו שהיו כופרים בשלשה התחלות עולם השפל מחודשים, והם החומר והצורה וההעדר והוא בנית המזבח הידוע, כי בבנין המזבח ההוא נבנה הכל כמו שנתבאר כל זה למעלה, כי נגלה לו מענין דור הפלגה שהעולם השפל נברא ברצון רוצה ובכוונת מכוון, אך עדיין לא הקריב קרבן כי לא עמד עדיין על אמונת הפסד העולם המורה על ענין חדושו בכללות, ולזה נאמר לו בברית בין הבתרים (בראשית ט״ו:ט׳) ועתה קחה לי עגלה משולשת גו', כבר נתברק כי הקרבנות מורים על הפסד העולם וחדושו, מצד שבעלי חיים הם מורים על כל שלשה חלקי העולם וקשורן זה בזה והוא כדמות האדם הגדול ולזה נאמר בכל אחד משולשת כי כל אחד מורה על ענין שלושת העולמות ולזה אמרו רבותינו ז"ל קרבנות הראה לו, ולזה אמר קחה לי כי כלם הם שחי ואני בראתי אותן, ולזה נאמר ויבתר אותן בתוך וגו', וכמו שכתבתי לעיל בסדר המערכה ובארתי כל אותה הפרשה, שבמעמד בין הבתרים עמד על חדוש העולם ואחר כך בענין העקידה, עמד על ענין חיוב המציאות בראותו שאין מביאין אדם לקרבן וכמו שכתבתי ריש חלק שני ולכן הקריב איל תחת בנו ונזדמן לו איל לקרבן ולא שה, כאשר אמר יצחק תחלה איה השה לעולה, ואברהם אמר אלקים יראה לו השה, כי האיל הוא מורה על הכח והיכולת שיש לעולם, שהוא דוגמת הקרבן מצד הבורא יתעלה הממציאו ולזה כאשר נגלה להם ענין האלקים ושהוא מחוייב המציאות אם כן העולם שברא יש לו יכולת רב לעמוד מצד עילתו, ואף כשיפסד לא יפסד מצד מעוט הכח חלילה רק מצד הרצון כאשר נתבאר, ולזה הקריב איל. אמנם, קודם לזה שלא היו עדיין בדעת זה אמרו השה לעולה, בהיות כי השה הוא מעט הכח והיכולת והוא מורה על כי העולם קל להפסד כשה לטבח יובל, אמנם בענין יצחק חזר ואמר (שם כו) וירא אליו השם בלילה ויאמר לו אנכי אלקי אברהם אביך וגו', ויבן שם מזבח ויקרא בשם השם ולא נאמר גם כן שהקריב עליו קרבן, כי הוצרך לחזר על הראשון לבנות מזבח השם ההרוס כי כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר, ודרשו ז"ל אלו הגרים שגייר אביו סתומום פלשתים להסירן מאמונתם, וחזר יצחק וגיירתן והוא בניין המזבח שנאמר והוצרך להחזירן על המעוט שהתחיל בו אברהם, אף שהיה מקובל בידו כל עניין החדוש על אמתתו מאברהם אביו, מכל מקום לא הקריב קרבן מאחר שלא נתגלה לו הפסד העולם כמו שנודע לו ענין חדושו בסוד נתינת הארץ כמאמר רבי יצחק, שלכן התחילה התורה בחדוש העולם להודיע נתינת הארץ. אם כן, מצד נתינת הארץ נודע לו החדוש אבל לא הפסדו, ולכן לא הקריב קרבן, ונוכל לפרש גם כן כי אמר ויבן מזבח הוא לשון הבנה, רצה לומר כי הבין והשכיל ענין המזבח של מעלה ולזה קרא בשם השם להורות לעם כי יש מנהיג ובורא.