וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ (פ)
עקידת יצחק
והפן השני הוא ענין דק רוחני נכבד מאד גלו אזנם עליו בעלי הקבלה האמיתית והוא המצא לזה היום הנכבד סגולה נפלא' לעזר ולהועיל לכל מבקש חכמה ותורה לפי שהיום הגדול והקדוש הזה הוא רושם ורמז אל הספירה השביעית הנקראת שבת והיא כפרוזדור אל הטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול שנדבר בו אחר זה. ולפי זה נמצא שהשבת הזה הוא מקור הברכות והקדושות וממנה יקבלו הקדושה כל מועדי ה' המוקדשים. וסימן גדול לזה מצאנו בתורה במה שכלם נקראים (ויקרא כ״ג:ד׳) מקרא קדש לפי שהם נקראים אצלו ומתקדשים בקדושתו. אמנם השבת שאינו משתמש מקדושת זולתו לא נקרא מקרא קדש בשום מקום רק בפרש' אמור (שם) שנאמר בה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: ויהיה כן לפי שהפרשה ההיא לא נתיחדה רק למועדי ה' כמו שהתחיל' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו': אמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. והשבת לא נזכר שם כי אם אגבן לפי שהוא הראש לכל הימים המוקדשים ולזה קראו מקרא קדש לומר שהוא אכסנאי לשם: ומכל מקום השבת הוא מקום ומקור קדוש וברוך אשר ממנו המשך הקדושה והברכה לכל שמכין ומזמין עצמו לקבלה. ובמדה השביעית הזאת קבלו ישראל את התורה באלה ושבועה כי הכל אצלם ענין וסוד אחד. וממנה ימשך לישראל הדבקים בה כל האצילות המושפע להם בשמרם מצוות התורה. ולזאת הסבה היתה באמת השבת שקולה כננד כל המצוות לפי שהשבת היא סוד המדה שכל המצוות נתנו בה לישראל. ועל זה נאמר (ישעי' שם) אם תשיב משבת רגליך וגו'. כמו שיתבאר בשער ס"ג ענין הראשון שבו. ועל זה הענין אמר ר' שמעון בן יוחאי שאמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך (ב"ר פרש' י"א) כי התורה והמצוה הוא זווג אמתי אל המצוה בלי ספק כי לא יצויר מציאות זה בלא זה מכח ההצטרפות כי במדה הזאת נצטוו ישראל במצוות ובה יושפעו בשמרם עקב רב. ולזה קדמה שבת לכל המצוות באומרם (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ועל הזווג הזה גם כן אנו מקבלים פני שכינה בכל שבת ושבת ואומרין בואי כלה שבת מלכתא (שבת קי"ט) כי הכלה הזאת היא סוד השבת אשר בו אהבת כלולותיו של הקב"ה עמנו. ומזה יובן מה שאמרו ז"ל (שם קי"ח:) אפילו עבד עבודת עכו"ם כאנוש ושומר את השבת כהלכתו מחול לו שנאמר (ישעי' נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' כל שומר שבת מחללו. וזה אמת ברורה שאם הוא יעסוק בתורה בכל כחו עד ידע במדה זו וידבק בה כבר שב בתשובה שלמה והחזיק בכל המצוות והוא מאשר נאמר עליהם (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. ואז יקרא שמו אנוש להחל לקרוא בשם ה' באמת ובתמים כענין שנאמר (תהלים צ') אשגבהו כי ידע שמי וסמיך ליה יקראני ואענהו וגו' (שם קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: והנה הצד השוה שבשני הפנים האלו שהיום הזה הנכבד והנורא יעורר אותנו ויכין את עצמנו ויישר את דרכינו אל העסק התוריי לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר התורה אשר הוא חיינו ואורך ימינו באמת * ורמז גדול, ר"ל כי מספר שבע שהיא מספר נבחר מאוד כמשאחז"ל בפסיקתא ובילקוט רמז רע"ו, כל השביעיים חביבים" וכו' ע"ש הוא הקף קטן משבעה תנועות הגלגל היומיי ר"ל משבעה ימים, גם במשך כל ז' ימים תשתנה ג"כ צורת הלבנה, כי בז' ימים הראשונים יראה ממנה חצי עגולה, ובז' ימים השניים תראה כולה ובז' ימים שלישים תראה בחצי עגולה פעם שנית ובז' ימי החודש האחרונים היא הולכת הלוך וחסור עד שתתכסה כולה, ושבעה שבועות הוא הקף גדול מז' הקפים של ז' ימים ובעבור היחס וההצטרפות אשר בין הקף קטן זה והקף גדול, יאמר הרב ז"ל, כי מי שישמור השבת סוף ההקף הקטן הזה ומורה בזה שמאמין בחידוש העולם ויכולת הי"ת הנמשכת מזה שיוכל לשלם לעושי טוב או רע, יחויב לקבל עליו העיקר השני לעשות המצות הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמישים יום, שהוא תשלום ההקף הגדול משבעה שבועות אחרי החל חרמש בקמה (ועיין מכל זה באריכות בשער ס'), ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרי' האלה ממה שנתנה התורה האלהית לסוף שבעה שבועות ימים לומר כי ממצות השבת שהוא מספר הסביב הראשון לתנועה היומית שהיא הקטנה שבתנועות השלמות נמשך גם חוייב קבול התורה בכללה לסוף שבעה סבובים ממנו שהוא הקף גדול. כי מי שיאמין העקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה המחדש העולם חוייב לקבל עליו העקר השני שהוא עשות מצוותיו כלם הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמשים יום שהוא תשלום ההקף. האמנה כי לא הקפידה התורה שיהיו אלו הסבובים שומרים במספרם צורת השבת עצמו רצוני שיוחל מספר כל שבוע ממחרת שבת בראשית ויושלם בשבת להוציא מלבן של מינים קיום הטבע בכל מה שימשך לשמירת מצוות התורה האלהית כי היא באמת אע"פ שתודיע ענין הטבע ומהותו היא נשארת גברת עליו ושולטת בו בכל מה שיצטרך למתן שכר מצוותיה ועונשיה כמי שכתבנו בשערים הנזכרים למעלה. וזהו מה שרצו הצדוקים באומרם (מנחות ס"ה.) כי מאמר ממחרת השבת המוזכר שלש פעמים בפרשת העומר דווקא הוא ואין הענין כן לפי הקבלה האמיתית. ובמקומם יתבארו עוד אלו העניינים בעזרת האל:
נפש החיים
וזו היתה כל ענין העכומ"ז של דורות הראשונים מימי דור אנוש שאז התחילו בעולם ענין העכומ"ז כמ"ש אז הוחל לקר' בשם ה'. שהיו עובדים לכחות הכוכבים והמזלות כל א' לכוכב ומזל מיוחד שבירר לעצמו. לא שחשב כל א' שאותו הכוכב הוא אלוה שברא את כל. שהרי מעולם היה שומה בפיהם של העכומ"ז לקרותו ית"ש אלהא דאלהין כמו שאמרו ז"ל. וכן אמר מלאכי הנביא בתוכחתו לישראל כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים כו' כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות אלא שתחלת טעות דור אנוש היה. שחשבו בשבוש דעתם. כי רם ה' ועל. השמים כבודו ואין כבודו להשגיח על ברואי זה העולם השפל. ולכן חשבו שהסיר הוא יתברך השגחתו מהם ומסרם לכחות הגלגלים והמזלות שהמה ינהיגו זה העולם כרצונם והיה נחשב אצלם חולין ואיסור גמור וחוצפה גדולה נגדו יתברך להתפלל לשמו הנכבד והנורא לבקש מאתו צרכיהם השפלים. לזאת השתעבדו עצמם וכיונו כל עניני עבודתם ובקשתם לכחות הכוכבים והמזלות (ואופן עשייתם העכומ"ז. וזיבוחם וקטורם אליה עי' בתקון ס"ו).
עקידת יצחק
ובמדרש בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמו מדת רחמים דכתיב בראשית ברא אלהים ואח"כ ביום עשות ה' אלהים (ל' רש"י מב"ר פי"ב) הרי שקיימו בדבריהם אלו כל מה שאמרנו וייחסו המנהג הטבעי הראשון אל מדת הדין היא האלהים כי אין משפטו אלא בו. וייחסו הטבע המעולה השני אל מדת רחמים והוא שם יהו"ה הגדול אשר הנהגתו היא לפי היכולת המוחלט. וזהו אצלי הרצון בכל מקום אשר יזכיר ה' הוא האלהים (מלכים א י״ח:כ׳) ירצה כי שידוד המערכות הטבעיות יעיד ויפרסם כי הוא ה' עשה לנו את הטבע הזה המכונה אל אלהים ושאין שם רשות אחרת חלילה. אמנם צריך שיובן זה שאמרו בתחלה עלה במחשבה כן ואחר כך עשה כך וכיוצא בזה על הדרך שכתבנו למעלה בפירוש בונה עולמות ומחריבן אצל ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (י"ח) והנה אחר שהוחל לקרוא בשם ה' אלהים לצורך השתוף הנזכר כבר יגזור הדעת שימשוך זה השתוף בכל ספור ענין האדם מנטיעת הגן והכניסו בתוכו וזיווגו וצוותו והענישו עד שגורש מגן עדן כל אלו הם ענינים נמצאים ומסודרים לפי מה שיאות לדון את האדם על פי מעשיו כמו שיבא: (יח) אמנם אחרי כל זה רצוני שגורש מגן עדן וקבל ענשו אז הוחל לקרא בשם ה' לבדו כאומרו וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) שכוון שקבל עליו את הדין ואין צריך לומר אם עשה תשובה ראוי הוא אל רחמים פשוטים. והנה נתישב הכל יפה ובאנו לכלל מה שרצינו אליו מביאור זאת הפרשם החמורה ונתישבו היטב כל הענינים והותרו יפה כל הספקות אשר העירונו עליהם בכתובים וברוך המלמד. הנה עלה בידינו בה פי' נאות מאד מכל מה שהורגלנו עליו בכל עניניה כלליה ופרטיה ולפי דרכנו הוצרכנו לבאר הרב' מאמרים לרז"ל יקרים מפנינים שהיו מתחלה חשודים בעיני חכמים ופתחנו פתח לכל כיוצא בהם הנמצאים להם ז"ל בזה הדרוש וזולתו ועליך לדרוש ולחקור מה שאמרוהו בכל אלו הענינים ואתה תבחר. וזהו כלל מה שבידינו לכתוב במעשים אשר נעשו באלו ימי המעש' עד סוף יום הששי שהוא עת גמר המלאכה כמו שיור' על זה ההודעה (פי' יום הששי בה"א הידיעה) כלומר היום האחרון מימי המלאכ'. ומעתה נבא אל השער הבא אחריו: