בראשית ה:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, באר הגולה ומורה נבוכים

^*תוכן כונתו, בתחלה אמר כי צדקת איש ורשעתו תלויות לרוב במהות ואיכות חמרו הטוב הוא אם רע, אף כי הוא בעבור קבלו פעולת השכל, ביחסו אליו כיחס האשה אל האיש, עד שבבחינה מה יוכל כל חוטא להצטדק בזיווגו עם חומר רע, ולאמר כמאמר אדה"ר אחרי עברו על מצות הי"ת "האשה אשר נתתי עמדי וגו', כי רק היא הסבה חטאו אשר חטא, ומרוע הזיווג הראשון הזה יולד לאדם גם לרוב רוע מעשיו, ואף כי בהתחבר אליו אח"כ בזיווגו השני גם אשה רעה המסיתה לבו בחלקת אמריה לתאות והנאות גופניות כאשר נמצא בשמשון אשר הי' נזיר אלקים מבטן אמו, ובשלמה החכם מכל אדם, כי את שניהם, רק נשיהם הטו לבבם לרעה, ועל שתי אלה יחד, ר"ל על חומר רע ואשה רעה אמר הכ' "ומוצא אני מר ממות את האשה "ואחרי כי נודע ג"כ שמהות ואיכות חומר כל אדם תלוי לפי דחז"ל, בעת וזמן הולדו, ונמשך אחר תנועת וממשלת מזל ידוע בעת ההוא, כי המזלות פועלים כנודע ג"כ על התמזגות הגופים אשר תחת השמש, אשר ע"כ אחז"ל האי מאן דנולד במזל מאדים וכו', ונודע ג"כ כי העושר והגבור' אשר לאדם יצילוהו לפעמים מנפול ברשת החטאים אשר יפלו בה רק העניים והאביונים או חלושי כח, וקנינים גופנים אלה יהיו ג"כ לאדם למנה או יעדרו ממנו לא ע"פ מעשיו הטובים או הרעים, כי אם ע"פ מזלו כמאחז"ל חיי, בני, ומזוני "שהם הקנינים היותר יקרים ונכבדים לאדם" לאו בזכותא תליא "אלא במזלא" א"כ בהצטרפות כל אלה הקדמות, הלא יקשה לנו להבין מאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי אחרי שהסבות, ר"ל מהות החומר וכמות הקנינים שיהיו לאדם, קצובות בידי שמים הלא בהכרח נמשך שגם המסובב, והוא היראה או מניעת היראה יהי' קצוב וגזיר מפי עליון? וע"ז אמר הרב, שהחוקר יישב ספק זה, באמרו שאף שמי שנולד במזג וחומר טוב הראוי לקבלת השלימות, הוא נוטה ונכסף בטבעו אל הטוב המוסרי במדותיו ובמעשיו או אל בקשת החכמה הנראית לו כטוב עיוני, בכל זאת איננו מוכרח לעשות הטוב או לבקש החכמה, כי לפעמים יחדל מזה בעבור מאסו ברוב הטרדות, והתלאות המוכרחיות לו בעשיית הטוב ובקשת החכמה, כמו שבהיפך איש הנוטה בטבעו אל הרע יחדול לפעמים מעשותו בעבור מאסו באמצעים המצטרכים לבצע המזימ' הרעה, כחתירת בתים בלילה לגנוב הון ורכוש זרים, והאריב' על הדרך כמשפט השודדים והרוצחים ואחרי כי כן הוא תלויה עשיית הטוב והרע רק בבחירת האדם באמצעיה המביאים אל הרע או אל הטוב אף שלא הי' מוכרח רק נוטה מטבעו יותר לזה או לזה, ודעת החוקר בזה מסכמת א"כ לדחז"ל הכל בידי שמים וכו', כי האדם שליט ברוח תבונתו להטות טבעו אל הטוב או אל הרעה אף נגד נטות חמרו ומזגו, ומזה ימשך ג"כ כי יש אדם שיהיו לו טובות עודפות על מה שקצוב לו לפי מזלו בזכות ושכר מעשיו הישרים, וזה הוא רק ע"פ השגחת הי"ת הפרטית כמאה"כ "אם בחוקותי תלכו וגו'," ויש אדם אשר לפי מזלו הית' מגיעה לו רעה יותר ממה שהגיע' אליו, ורק מעשיו הטובים הטיבו גורלו מעט, ולהורות על זה אחז"ל "שלש מפתחות ביד הקב"ה של תחית המתים (אשר בה נכלל גם חיי אדם) של לידת הבנים (ביציאתן ממדרגת דומם מת אל גדר החיים) ושל גשמים, (המצמיחים מזון לבני אדם, כי מריבוים או מהעדרם נמשך תת הארץ אוכל למכביר או מניעת' לתת את יבולה, ולחם לשובע) ושלש אלה דומים זה לזה, כי ירידת הגשמים המחיה הצמחים היבשים אשר כמעט מת גזעם, דומה ללידת הבנים ולתחיית המתים, אשר ע"כ קבעוה חז"ל בברכת מחיה מתים, (ע' ברכות דף ל"ג ע"א) כי על כל אלה ישים הי"ת עין השגחתו הפרטית להטיב או להרע גורל איש וחלקו בהם לפי גמול מעשיו אף כי שלש אלה שהם "חיי, בני, ומזוני", במזל תליים מצד עצמותם, כי תנועת הכוכבים והמזלות במסילותם פועלת לא לבד על מזג לחיות בני אדם לסבב אורך או קוצר ימיהם, והיותם פרים ורבים או עקרים ומשכילים כ"א גם על מזג האויר לחותו או יבשותו, ורדת הגשמים המצמיחים מזון לבני אדם, אפש יש מקצת השלמים כר' אלעזר בן פדת, אשר לא יחפצו לקחת חלקם וגמול מעשיהם הטובים, גם בטוב ארציי עלי אדמות, כי טוב להם להשאר במעמד ענים הראוי להם ע"פ מזלם למען לא יגרע מגורל נחלתם בעולם הנצחי בקחתם קצת משכר פעולתם הטובה בארצות החיים העוברים והחולפים האלה:
אח"כ אמר כי מאחז"ל בנדה מלאך הממונה על ההריון וכו' רומז ע"ז, ור"ל שאמת הוא שמלידה ומבטן בהכנת מהות חומר כל אדם נמשך טבעו ונטיתו להיות חכם או סכל, עשיר או עני, גבור או חלש, אבל בכל זאת אינו מוכרח להיות באמת כל מה שטבעו מטה אליו, כי אחרי שהיותו צדיק או רשע איננו קצוב ותלוי רק בבחירתו יוכל ג"כ לפעמים להמעיט או להרבות ע"י מעשיו הטובים או הרעים גם קרני עולמו הגופנים להיות עשיר או עני, והוסיף ואמר, אבל צדיק ורשע לא קאמר ר"ל שאף מהיותו עשיר או עני גבור או חלש, חכם או סכל, לא ימשך בהכרח שיהי' צדיק או רשע, כי הבחירה נתונה ביד האדם להטיב או להרע מעלליו בכל אופני מעמדו בהיותו עני חלש וסכל, או עשיר גבור וחכם, ונמשך מזה כי בתחלת הוית האדם דברים אלה תלוים חתומים ונעלמים עוד, כי מי זה ידע מהולד הנוצר במעי אמו מה שיהי' לאחרונה ע"פ בחירתו, החכם יהי' או סכל, עשיר או עני, גבור כובש את יצרו, או חלש, צדיק או רשע ? כי כל אלה תלוים בצד מה מבחירתו כמו שאמרנו למעל', ע"כ בצדק אחז"ל ד"מ להורות ע"ז כי מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו ר"ל כי באישון לילה ואפילה כסוים עוד בעת ההריון מהות ואיכות הבן העתיד להולד.
אח"כ אמר, כי הזיווג הראשון, ר"ל חיבור החומר עם הצורה, שהיא ביד ד' יוצר האדם יוכל לתקון ע"י מעשיו בבחירתו החפשית, ועל ידי זיווגו השני בקחתו אשה יראת ד' כמו שבהיפך יקולקל לפעמים זיווגו הא' הטוב על ידי זיוגו השני הרע, וזאת היתה סבת השתדלות האבות הקדושים לקחת אשה כשרה לבניהם, ועל שני זיווגים אלה מבאר הרב והולך דברי החכם אשת חיל וגו': אם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים טבעו ודרכו של איש לחזר אחרי האשה אשר דרכיה עקשים איככה יוכל להמלט מפח יוקשים ולו שתי נשים אחת היא הטבעית הנשאת עמו מיום הולדו אשר עליו נאמר זכר ונקבה בראם (בראשית ה׳:ב׳) לזאת יקרא אשה בכל כתבי קדש ע"ד המשל הקרוב. שניה לה כאשר ישא אשה מחוץ כדרך כל הארץ שהם שני הזווגים אשר נתבארו היטב במאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח' והנה הוא ידוע כי הענין בשתיהן הוא אחד כי בהיות הזכר שטוף אחר חמדת הנאת כל א' מהנה הרי הוא כרוך אחריה ושומע בקולה ולבסוף יעשה חפצה ולזה הוא מבואר כי בהיות הראשונה בלתי הגונה הנה היא לא די למכשול ולפוקה ומה עתה בבא עליו רעה על רעה כי ודאי לא יעצור כח להמלט מידה. צא ולמד משמשון עם שתי נשיו שעם שהתחיל עמהן בגבורת איש לסוף האחת הציקתהו והשנית הציקתהו ואלצתהו עד שקצרה נפשו למות ונפל בידן. ומי לנו חכם מכל כשלמה אשר נאמר בו נשיו הטו את לבבו (מלכים א' י"א) ואחאב גם כן אשר הסתה אותו אזבל אשתו (שם ט"ז). ואב לכלנו אמר האשה אשר נתת עמדי וכו' (בראשית ג׳:י״ב). והוא מבואר כי בכלן יד אשת נעוריו היתה במעל ראשונה אשר היא תמיד עמו ולא זזה ממקומה כי על זה אמר החכם ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' (קהלת ז'). הורה כי הסכנה היא עצומה ושצריך סיוע להמלט מידה. ומכאן מודעא רבה לשלמות האדם וחיותו על בחירת הטוב והרע והנה שכרו אתו גם עונשו עוד אינם. וזה כי אם שלמות האדם הוא דבק בטובת שתי נשיו אלו ואיכותן הוא בידי שמים כמו שהראשונה הנה היא מבוארת מעצמה שהיא תלויה במולד הטוב וכשרון המזל או הפכו כמו שכתב החכם פרק י' מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו. ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהיה מולדו מולד טוב ואשר יהיה לו זה בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד וכו'. עד אומרו וע"כ באמת שלם מאד ואומר יהיה מולד טוב ע"כ. ובמאמר הי' פרק י"ד אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל. והשניה גם היא כבר אמרו עליה מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני (סוטה ב'.) וא"כ שלמות האדם ופחיתותו הכל הוא תלוי במזלו לא בידו ובחירתו. וקשה עוד שכבר הניחו זה חז"ל להנאה אמיתית אמרו האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא האי דבצדק יהא גבר צדקן וכן בכל כוכבי לכת וכן אמרו האי דבחד בשבא יהא כך וגו' וכן כלם. ולא עוד אלא שדקדקו לשם אי מזל יום גורם אי מזל שעה גורם. וסוף דבר אמרו שש מזל מחכים אי מעשיר ויש מזל לישראל כדאיתא בסוף שבת (קנ"ו.) גם במועד קטן (כ"ח.) אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. והרי הם שלשה ענינים כוללים כל עניני האדם ומבוקשיו ומה יש לו עוד. ולא עוד אלא שנראה כמביא מופת ראיה לקיים הדבר. אמר (מו"ק שם) דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, רב חסדא חיי ע"ב שנין, רבה חיי מ' שנין, בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי, בי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבי ולא מיתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי לא אשתכח. והרי זה המאמר קשה מאד בתוך הבאים כנגד פעולות ההשגחה ומחויביה בלי ספק. גם המאמר שהתחלנו הוא הולך כדרכן והוא נפלא בעיני מצד קיומו הדעת הזה וגם כי הוא סותר את עצמו. וזה כי מאחר שהוא גוזר על החכמה והעושר והגבור' או על הפכן אשר מציאותן הוא הכרחי להצלחת האדם ושלמותו כמו שאמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב.) ולא עוד אלא שאמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (אבות פ"ב) ומהידוע שהעושר והגבורה כתריס (הוא כלי זיין) לפני כמה מונעים ומעיקים הנמצאים לו לאדם מבית ומחוץ אשר בהמצאם יוכל להצליח ובהעדרם הוא נמנע. הנה א"כ איך אמר שלא גזר על צדיק ורשע הנה באמת הגוזר באלו הוא גוזר בכל ואיך אמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועוד אם דברים אלו ביד הגזרה ולא נשאר ביד האדם לבד היראה ואותה מידו יבקש איך אמר מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' ומה יש לו עוד. הנה שהמאמרים האלה והדומים להם כלם חברו לשפוך סוללה על חומת אמונת הבחירה האינושית ואמות ההשגחה השלמה אשר כל התורה עומדת עליהם. אמנם עקר זה הספק השתדל בהתרו החכם בפרק הנזכר אחר שסדר תואריו שזה תרפו. אם כל אחד יכסוף הנראה לו טוב לפי עיונו ואין אדם שליט על דמיונו להטותו מעליו כמו שאינו שליט על החוש שיראה אלא כמו שהוא בטבעו. יחויב מזה כי אשר לא זכה להולד במזל טוב ובמזל ישר יהא מוכרח במעשיו הבלתי הגונים אשר יפעלם לפי דמיונו ואם כן הרשע תמיד הוא בלתי רצונו ואנוס על מעשיו הרעים ולא יגונה עליהם. ולא ישאר היותו רצונו כי אם על הטובים. אמנם היה התרו במה שערך כנגד המקשים כשאמר שאם כמאמרם גם פועלי הטובות יפעלו כפי דמיונם והנה אין להם שכר בעמלם. והוא הפך המוסכם מפאת הכל. ואמר שאם יאמרו שפועלי הטובות יקראו רצוניים בבחינת הפעולות המביאים אל התכלית שאינן נכספות לפי הדמיון. כי עול התושיה וחיי הצער אינם נכספים כי אם לאוהבי החכמה כי על כך סרו מעליה רבים, ואם יכספו להיות חכמים מדניאל. כמו שאמר החכם מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כלומר מתאוה אל החכמה ואין מתאוה אל הדברים המביאים אליה על כן יעזוב ממנה. ולזה מי שטרח ומצא יקבל שכר. הנה כן באמת יאמר אצל הרעות כי חתירת הבתים והאריבה במדברות לחורב ביום ולקרח בלילה באמת אינם נכספים לנואפים ולחמדנים. והנה הנם רצוניים עליהם לא הכרחיים. וכמו שאמר הנביא גה המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה (ישעי' ס"ו). וא"כ מקרה אחד לצדיק ולרשע ולמה יאמרו שהצדיק רצוני והרשע בלתי רצוני. וגזר את הדין בשאמר כי ודאי אם יש לדמיונו נטיה בפעולות מפאת הגרם השמימיי או מפאת המזל לא יחוייב שיהיה כן על כל פנים. וזה שהגרם השמימיי לא ישלים פעולותיו רק במה שיכינו בני האדם הסבות הצרוכות ויזמינום כפי הצורך. כמו שכתב החכם בטענה הששית אשר במאמר הרביעי לאלהיות. והביא למשל כל זרע זרוע אשר יזרע וכדומה. וכן אומר ארסטו כי המזל אינו שליט להכריח האדם במעשיו לא טוב ולא לרע. אבל לעולם יצרו מסור בידו להוליכו לכל אשר יחפוץ בעצה וגבורה ומחשבה נכונה. אם להשלים עם המזל ואם להלחם כנגדו באופן שיהיה מזלו תחת ידו. וזה שלא עשה כן ונמשך אחריו בהתחלתו עד שבהמשך הרגלו נמשך תחת יצרו ורוע מזלו הוא הגורם רעה לעצמו ברצונו ובחירתו כמו שאמר החכם מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (משלי כ״ט:כ״א). והנה עם זה כבר היו התכליות והמעשים המביאים אליהם מהתחלה אחת והיא הבחירה. לא שיהיו התכליות נתלים במזל והמעשים המביאים אליהם בבחירה כי הוא מה שלא ירצה השכל בלי ספק. וזהו הפירוש הנכון לזה הפרק לפי כוונתו ולשונו עם שהמבאר נטה מזה. וכבר כתבנו שם בביאור מה שישיגהו מהקושי בדבריו גם שלא יצא מידי ספקו לפי ביאורו. (יראה מזה שהמחבר עשה פירוש לספר המדות לארסטו):

ומה שאמר חוץ משלשה, פירוש דע כי כל חוטא הוא ראוי שיהיה יורד לגיהנם, לפי שהחוטא הוא יוצא מן המציאות לעשות מעשים שהם מעשים חסרים נוטים אחר ההעדר, ולפיכך נמשך אחר זה הגיהנם שהוא מקום תוהו ובוהו, ומפני שאין זה רק נטיה בלבד ולפיכך עולים אח"כ כי אין המעשה רק נטיה אל הגיהנם לא עצם הגיהנם. אבל יש מעשה שאינו נטיה אל הגיהנם אבל המעשה הוא עצם הגיהנם, כי לפי ענין החטא כך הוא משפטו ודינו שם ואם חוטא במה לא בכל אבל מי שחוטא בכל אין עונשו במה אבל כפי חטאו כך עונשו דהיינו בכל. ושאר חטאים הם חטא במה בלבד ולפיכך אינם בגיהנם לעולם, רק אלו ג' חטאים החטא בכל האדם וכיון שהחטא הוא בכל הוא נשאר לעולם בגיהנם. וזה כי הבא על אשת איש הרי כתיב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם, לכך החוטא באשת איש החוטא הזה הוא חוטא בכל האדם, כי איש ואשה הם כל האדם ומפני כך הוא חוטא באדם לגמרי. והוא יותר מן הרציחה, שכל רציחה הוא שמבטל גופו ואין מבטל הנשמה ולכך לא נחשב זה שמבטל כל האדם, אבל כאשר לוקח אשתו הוא מבטל האדם כמו שנאמר (בראשית ה') זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם, ומזה למדו (יבמות ס"ג, א') כי מי שאין לו אשה אינו אדם, ולפיכך הבא על אשת איש הוא מבטל עצם האדם והחטא הוא בכל האדם ולפיכך הוא יורד לגיהנם ואינו עולה. וכן מי שחטא בצלם אלקים כי הוא האדם כמו שהתבאר כי הצלם של אדם הוא האדם. וכן הקורא שם כנוי לחבירו כי השם בא על האדם שנקרא בשם כל אחד בשמו המיוחד לו. והרי אלו ג' חטאים החטא הוא בעצם האדם ואין זה החטא במה, ולפיכך יורד לגיהנם ואינו עולה. ויש בזה עוד באלו ג' עבירות שזכר, כי הם ג' מדריגות עליונות שהם לג' מדות עליונות שהוא פוגם וחוטא בה. כי העובר על אשת איש הוא אשר פוגם בשם י"ה כי השם הזה בין איש לאשה והוא מזווג אותם יחד וחבור שניהם הוא ע"י השם, ומלבין פני חבירו הוא עוד על מדריגה הזאת עליונה כמו שאמרו אשר יצר את האדם בחכמה, ומי שמלבין פני חבירו פוגם במדריגה הזאת שהרי מלבין פני חבירו ומכבה אור של אדם שברא אותו בחכמה, ומכנה שם רע הוא ענין דבר יותר מזה והוא כנגד שם טוב הוא שם רע והוא פוגם במדריגה אשר נקרא שם טוב עולה על גביהן והוא מכנה ש"ר. כי אלו ג' עבירות למעלה מן העולם הזה, כי באדם ג' מעלות שהם נבדלים, המעלה העליונה על הכל הוא השם כמו שהתבאר אצל המחלל השם ובכמה מקומות שבארנו זה מענין השם שהוא בא על השכלי בלבד, כי השם הוא ענין המהות כמו שהוא ענין כל שם, ואחר כך הוא הצלם של פני האדם שהוא למטה מזה ואח"כ חבור הזכר והנקבה שהוא נחשב חבור חומר וצורה והוא המדריגה השלישי למטה. ולפיכך אלו אינם עולים, כי הגיהנם הוא מצד עולם הזה בלבד, וכאשר אין החטא באלו ג' דברי', אף אם שיחטא בדברים שהם מצד עולם הזה הגשמי ויש גיהנם מזה הצד, מכל מקום יש לאדם מדריגה למעלה מן עוה"ז הגשמי הוא שמעלה אותו מן הגיהנם. וכאשר החטא הוא באלו ג' חטאים אשר ידוע למביני מדע והם למעלה, אין כאן מי שמעלה אותו מן הגיהנם כלל ודברים אלו מופלאים מאוד. ומה שהקשו בתוספות דמשמע כאן דהבא על אשת איש אינו עולה, ובתר הכי משמע דהבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא שהרי דוד אמר מיתתו בחנק ויש לו עולם הבא. אין זה קשיא דההיא דהכא לא איירי רק שאינו עולה קודם עוה"ב, אבל הך דלקמן בעוה"ב כשבר בטל הגיהנם כי אין הגיהנם לעתיד ואז יכול להיות שיש לו חלק בעה"ב. והשתא יתורץ דלא חשיב כאן הך דר"ה המינים והאפיקורסים משום דהך דהתם איירי שאין לו ג"כ חלק לעה"ב ולכך אמר שם גיהנם כלה והם אינם כלים. אבל יותר נראה לומר כי שאר חוטאים עולים וחוזרים לירד ואלו ג' אינם עולים עד שקבלו משפט שלהם, ופירוש זה עיקר כאשר תבין דברי חכמה. ואין להאריך רק מי שיודע עיקר החכמה יוכל להבין איך ג' עבירות אלו יורדים לגיהנם ואינם עולים ולא ה"ק שאינם עולים רק עד עוה"ב חוץ מן מלבין פני חבירו דאין לו חלק לעה"ב, והדברים מבוארים:

וכדי שתבין דבר מעט מן דברי קדושים, אף שאין ראוי להאריך בדברים אלו, כי כבר סלקנו מהם התלונה, מכל מקום מה שאפשר לפרש בדבריהם לא נעלים. וזה כי האדם מורכב ומחובר מד' דברים; האחד הוא הגוף, והשני הוא הנפש, והשלישי הוא יותר מכל, שיש בו הצלם האלקי. כאשר הוא מחובר מגוף ונפש, שהם חלקיו, אז על ידי שניהם ביחד יש לו צלם אלקים, וכדכתיב (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, והדבר הוא פשוט. והרביעי, כי אף אשתו נכנס כנגד האדם, שהרי לא נקרא "אדם" רק עם אשתו, שנאמר (ר' בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". וכאשר נוטה באחד מאלו חלקים אל ההעדר היותר, יש כאן העדר גמור, כי אלו ד' דברים הם מציאותו*. והאב בית דין שמת, הוא נטילת הנפש, ולא נספד כהלכה, הרי מצד הנפש נוטים אל ההעדר, והוא ההעדר הגמור. ודווקא אב בית דין, מטעם אשר התבאר למעלה, וזהו חלק אחד. ועל נערה מאורסה, ההעדר הזה מצד הגוף, כי כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ורמזו ז"ל בענין הסוטה (סוטה יד.) היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים (במדבר ה, טו), שהוא מאכל בהמה. ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חמרי, שנמשך אחר תאותו החמרית, ואין צריך ראיה. ולפיכך נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע, החטא וההעדר הזה מצד הגוף החמרי, להיות חוטא בנערה שיש עליה קדושין, והוא חוטא בהם, שנמשך אחר החומר, והוא העדר גמור מצד החומר. ושני אחים שנשפך דמם כאחד, החטא הוא מצד צלם האדם, שהאדם נברא בצלם אלקים, שנאמר (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם". וזה שהוא שופך דם שני אחים כאחד, אין לך יותר מזה. ועל משכב זכור, כי השם יתברך נתן לאדם חבור שלו נקבה, וזה מתחבר לזכר, ואין לך חטא והעדר מצד השלמת האדם יותר מזה. ולכך אלו ד' דברים הם העדר גמור. ולכך מצד שנמצא חטא זה בעולם, ראוי אל העולם לקוי מאורות, שהוא העדר גמור גם כן. והבן הדברים האלו, כי הם ברורים מאוד.