בראשית ה:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, הכוזרי ונשמת חיים

אחר^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנראה שהיותר שלימים בבני אדם לא מתו מיתה גופנית כמות כל אדם" כי אם לקח אותם אלהים ואינם. כמו שנמצא בחנוך ואליהו וכמו שספרו לנו חז"ל גם משאר שלימים כי גם גופם נזדכך עד שזכה להכנס לחיים הנצחים. ואחרי כי בלתי ספק תחשב זאת למעלה נכבדה ויקרה מאוד, הלא בצדק נתמה מדוע לא היתה למנה גם למשה אשר היה בחיר כל בני אדם ושלם מכלם ? כי בבחינת חמרו ומזנו אשר הוא דבר המשותף לכל אדם, היה שוה ומשוער מכלם עד שהיה בעבור זה גם בעל מידות טובות ותכונות נפשיות יקרות, יותר מכל זולתו, כמו שהעיד עליו הכ' "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם וכו"', ובבחינת מעלת הנבואה אשר היא מתנת אלהים יקרה אשר תהיה למנה רק לקצת יחידי סגולה, נאמר ממנו "ולא קם נביא כמשה" וכו', וכבר נראה שגם בעיני חז"ל היה הדבר קשה להבין, כי תהיה יד המות הגופני שלטת באיש שלם כמשה, והלבישו בספרי רעיון זה בספור מליציי כדרכם (עיין בפנים), ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל ויאמר, כי אחרי שחיי האדם מסובבים רק מחיבור גופו עם הנפש, וחיבור זה לא יוכל להיות קיים ונשאר תמיד, כי אם רק עד עת בוא יום הפקודה להפרידם זה מזה, כי זאת תכלית ותעודת כל אדם עלי ארץ, שיהיו שני אלה מחוברים יחד רק זמן מה רב או מעט, לפי שינוי והתחלפות מזגי בני אדם, הלוא נמשך מזה בהכרח כי אין איש אשר ימלט גופו, מיום המות וחי לעולם, כמו שאמר כבר הכ' "מי זה גבר יחיה ולא יראה מות ?," אך בבחינת הפירוד הזה המסבב מות כל אדם, יש בבני אדם שלש מדרגות לפי השתנות אופן פעולותיהם ומעשיהם בעוד בחיים חייתם, האחת היא מדרגת רוב בני אדם, אשר בעבור המשכם בחייהם תמיד רק אחרי תענוגים גופניים ותשוקות חמריות, נדבקה ואחזה נפשם עם גופם בחוזק כל כך, עד שכמעט גם המות לא יוכל להפריד ביניהם לצמיתות, כעין מה שאמרו חז"ל ד"מ נפש הרשעים היא קשה לצאת מהגוף, כצמר הנאחז בקוצים, אשר לא יוכל להנתק ממנו על נקלה, ובגופת המת ממחלקת בני אדם כאלה, דבקים עוד ענינים רעים ונפסדים מהנפש, והיא נכספת ומשתוקקת עוד אל עניני החומר עד שנחשבת כדבוקה ונאחזת עוד עם הגוף, גם אחרי הפרדה כבר ממנו, [ואפשר שהרב רומז בזה גם על רשמי העון והחטאת אשר חטאה הנפש, הנשארים קיימים עוד גם בגופת המת, ] וע"כ צותה גם התורה שתטמא בעבור זה נבלת מין האדם (אשר רוב אישיו הם מהכת הזאת) טומאה חמורה יותר מנבלת שאר בע"ח ודיבוק ענינים נפסדים וכוחות הנפש כאלה עם הגוף קראו חז"ל בשם "מזיקין ורוחות הטומאה" (עיין מכל זה למעלה שער פ"ט וביאורי שם). השניה היא מדרגת אותם השלימים המעטים אשר הם אנשי מופת ויחידי סגולה, אשר בשכלם ותבונתם היו מתגברים תמיד בחייהם על חמרם, ולא נמשכו כלל אחרי תשוקות גויתם, אפס אם גם בעבור זה לא היתה מעולם יד גופם וחמרם שלטת על נטיות נפשם להיות נכנעת לפניהם, ונמשך מזה שגם בעת מותם אין נפשם דבקה ומשתוקקת עוד כלל אל הגוף, בכל זאת לא יכלו להטהר גם הם למדי ובתכלית השלימות באופן שתפרד ותופשט במותם נפשם המשכלת מעניני החומר לצמיתות, כי עוד דבוקים ואחוזים בה זמן מה ענינים קלים וחלושים ממנו, עד שיופשטו ממנה אח"כ הפשטה גמורה וממדרגה זאת היה אליהו בעלותו בסערה השמימה, כמו שאמר הרד"ק לרמוז על זה "שבגלגל אש נשרפו בגדיו וכלה בשרו ועצמו (ר"ל שכל עניני גופו וחמרו אשר דבקו עוד בנפשו ספו תמו אח"כ) עד שרוחו לבדה שבה אל האלהים אשר נתנה, ושאר השלימים המעטים שנדמו אליו אשר מהם נאמר כי זכו להכנס בעדן גן האלהים בגוף ונפש, השלישית היא מדרגת משה רע"ה שהיה היותר שלם בבני אדם, אשר בעת מותו נעשתה ההפרדה היותר שלימה בין גופו הגשמי לנפשו הרוחנית, באופן שלא נשאר שום קשור וחיבור כלל עוד ביניהם, כמו שהוא באמת התכלית הנרצה מהי"ת בבריאת האדם כמאה"כ "וישוב העפר על הארץ כשהיה (ר"ל מבלי שום עירוב מענין וכח נפשיי עוד) "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה," (ר"ל באותו מעמד אשר נתנה לאדם מבלי היות בה עוד שום עירוב מנטיה גופנית וחמרית) וע"כ לא היה בגופו שהיה רק עפר מן האדמה שום טומאה כלל ונתעסק הי"ת שהוא טהור וקדוש לבלי תכלית בקבורתו לבד, (ויען כי רבי יהודה הנשיא היה בבחינה מה ג"כ באותה מדרגה יקרה עד שקראו חז"ל אותו בשם "קדוש" והללו אותו במדות יקרות ונשגבות מאוד (עיין בפנים), אמר ר"ח עליו ג"כ "אותו היום שמת רבי בטלה הכהונה") (עיין מזה גם למעלה בביאורי לשער פ"ט) והנה מכל האמור עד הנה נמשך שאף שמעלת אליהו והמעטים אשר נדמו אליו, היתה יותר יקרה ממעלת שאר בני אדם, בכל זאת היתה מעלת ומדרגת משה נשגבה עוד יותר ממנה, (ומבואר בזה הספק שהעיד הרב ז"ל בתחלת השער) ויען כי אופן התעסקות הי"ת לבדו בקבורתו הוא ענין נסיי נסתר ונפלא מאוד, אשר לא נוכל להבין ולהשיג אותו בשכלנו האנושי' אמר הכ' על זה "ולא ידע איש את קבורתו" ר"ל שלא ידע איש מקום קברו ולא השיג ג"כ אופן וענין קבורתו (כי שם "קבורה" יורה לא לבד על מקום הקבורה כשם "קבר", כי אם גם על אופן וענין הקבורה, ומהות המתעסקים בה (עיין מזה גם למעלה שער כ"ב דף קס"ד ע"א ושער כ"ז דף רי"ז ע"ב), ויען כי יש לפי"ז בענין העדר ומניעת ידיעת קבורתו מצד אחד מעלה גדולה ויקרה למשה, כי הי"ת לבדו התעסק עמו בקבורתו באופן נפלא ונסיי, ומצד אחד יש בזה גם קצת חסרון מעלה, כי אלו ידעו בני אדם מקום קבר איש האלהים קודם זה, בלתי ספק היו באים תמיד מכל אפסי הארץ לכבודו, להתפלל ולשפוך את שיחם לפניה' פה במקום מנוחת מבחר כל בני אדם ואדון כל הנביאים זה, כמו שספרו לנו גם חז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל מהמלכיות ששלחו לחפש ולבקר את קברו, אך במשכיות דבריהם אלה נסתר גם הרעיון הזה, כי השלוחים האלה ברצות קצתם לחשוב בתחילה שרק מעלה ויתרון הוא לו שנסתרה קבורתו. ראו מצד אחר שגם לחסרון מענה יחשב לו בבחינה מה, שנעלם מקום קברו וכאשר רצו קצתם לחשוב בהפך, שרק לחסרון מעלה יחשב זה לו, השיגו מצד אחד גודל המעלה והיתרון שהתעסק השם יתברך בעצמו בקבורתו באופן נסתר ונעלם מכל, עד שהכירו כלם יחד באחרונה, כי שני אלה חוברו יחדיו מעלה בבחינה אחת, וחסרון מעלה בבחינה אחרת ומבואר בזה מאחז"ל על נכון: שהחסרון היותר גדול והיותר מפורסם הנמצא במין האנושי הוא פגע המותה לאנשיו וכבר נמצאו אנשי מופת ניצולו ממנה מפני גודל זכותן כמו שהיה הענין מבואר באליהו זכר צדיק לברכה בהלקח אותו בסערה השמים (מלכים ב ב׳:א׳) ונרמז בחנוך באומרו ואיננו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) וחז"ל קיימו זה ונתנו מציאותו בסרח בת אשר (מס' ד"א זוטא) ור' יהושע בן לוי (כתובות ע"ז:) וזולתם אשר זכו ליכנס בגוף ונפש לחיי העולם הבא. ומצאנו ראינו כי משה אדוננו רבן של נביאים וחסידים ואנשי השם אשר מעולם כלם לא נעשה עמו יקר וגדולה זו אבל נאמר בפירוש וימת שם משה עבד ה' ויקבר אותו בגי שיראה שמת ונקבר כאחד האדם. הנה באמת לא ימלט הענין משנאמר שזה שקרה לאליהו ז"ל ולזולתו בזה לא היתה מעלה או שלא היה זכות ומעלתו של משה שוה למעלתם. וזה וזה ממה שימאנהו השכל מיאון חזק. כי הנה ההמלטה מהמות הוא טוב נגלה ומפורסם והוא השכר הגדול שיועד חלף העבודות באומרו בכל מקום ולא ימות ולא ימותו וטוב לפני האלהים ימלט ממנה. ומעלתו של משה רבינו על כל זולתו ממינו הנה הכתוב העיד עליה עדות ה' נאמנה וגו'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר י״ב:ג׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. הנה שבדבר המשותף שהוא תכונת החומר ומזגו אמר שהיה היותר שוה והיותר משוער בהגבלת היושר מכל האדם אשר על פני האדמה. אמנם בדבר המסוגל שהוא הכח העליון הנבואיי אמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' וגו'. והנה אם כן חוייב שאם ההצלה מהמיתה הגופיית היא מעלה וגדולה מושגת בשכר מעשים טובים או לזכות הנשמה הטהורה שלא תמנע מאדון הנביאים בשום צד. כי איך ימנע ממנו מה שהשיגו אשר למטה ממדרגותיו בכל דבר. וכבר היה קשה על החכמים שתשלוט בו מכת המות מה שלא נראה זה מהם אצל זולתו. אמרו בספרי (פ' וילך) אמר לו הקב"ה למלאך המות לך והביא לי נשמתו של משה הלך ועמד עליו אמר לו משה תן לי נשמתך אמר לו במקום שאני יושב אין לך לעמוד ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה שוב א"ל הקב"ה לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים א"ל משה ראית א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכי לא ראיתי אותו. הלך אצל הרים וגבעות אמר להם משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל התורה שוב לא ראינו אותו. הלך אצל גיהנם אמר ליה משה ראית א"ל שמו שמעתי אותו לא ראיתי הלך אצל מלאכי השרת א"ל משה ראיתם א"ל אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל אמר להם משה ראיתם. א"ל אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו אלהים גנזו לחיי העולם ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא וגו'. וכבר נראה מזה המאמר כמה היתה פרידתו על ידי מלאך המות קשה בעיניהם עם שיש לדקדק במאמרם איך אמרו שהיה שולח השם ית' למלאך המות לשלוט בו ולקחת נשמתו ומה טעם בקשו אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם כי הכל דברים שלא נפלו במקרה רק בכונה לפי המחוייב ממנהגם ויש להתבונן בזה ובזה היטב:

אמנם יראה לי כי הנה שלמה בחכמתו השתדל בהתר הדברים הללו ופתרונן וזה במה שחתם דברי חלקי חקירותיו במהות האדם וכל מעשה איש ופקודתו בספר קהלת ואמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב) הורה לשם שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר מאחד מהם שום שארית אצל חברו לא שהיה אפשרי שום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ואפילו היותר שלה שבאנשים כמו שכתבנו הענין יפה בגזרת מי מריבה שטר פ' ידרש משם: אמנם זה שאמר החכם בהפרדתו הנה יושלם אליו בהיות על תכלית הטוב בהיות בחיים חייתו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונות חומרו ופחיתיותיו להתעצם בהם כלל ואם נטה אליו זה מצד מה שישתדל שיהיו נפרדים ונחלקים בשעת חתום עד שסוף ישוב העפר על הארץ כשהיה מבלי עירוב נפשיי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה מבלי עירוב גופני וכמו שאמר תננה לו כמו שנתנה לך (שבת קנ"ב.) ולזה סמך ואמר הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל לומר שכבר יפול החצי ממספר ההבלים שזכר בכתוב הראשון אל דברי החקירה ההיא בראש הספר שאמר הבל הבלים אמר קהלת ששם כוון אל הענינים אשר מצד הנפש ואשר מצד החמר אמנם עכשו אמר שעניני החמר נשארו בהבל לבד למה שלא נברא כי אם לשמש אל השכל והשכל ישוב למקוה מעלתו וכבר ביארנו זה יפה בפירוש המגלה ההיא תהלה לאל גם זכרנוהו אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ז'. אמנם זה הענין מההפרדה על זה האופן הוא קשה מאד אצל האנשים כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטייה גדולה אצל חומרם בהתעסק' תמיד בעסקי החומר וכל מעשה תקפו וגבורתו עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה והיא נתפשה עמו ונשארו אצלו ממנו ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים (במ"ר פ' י"ט) ולזה אמרו שנפש הרשעים היא קשה לצאת כמו הצמר הנאחז באחד הקוצים (ברכות ח'.) כמו שיבא בפסוק וימת שם משה. ולפי שכלל האנשים כלו הם מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על כל המתים כי באמת הטומאה החמורה בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת ומהשחתתה כמו שנתבאר בפרשת פרה אדומה שער ע"ט כי לא קויים בהם וישוב העפר וגו'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקין ומטמאין כי על כן הנשמה עולה ויורדת אצלו כל שנים עשר חדש ומזה המין היא המיתה הנזכרת אצל הנפש בכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרות אנשי מופת כמו שאמרנו שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו עירוב וקישור אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם אבל לא נצולו מנטייה מה במדה מהמדות ותכונה מהתכונות ואנשים כאלה בשעת הפרדתם אם לא גברה יד חומרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשונים הנה גם כן לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר ולהתפשטה ממנו לגמרי אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים ממנו וידבקו עם הנפש ויעלו עמה ותשב שם במחיצה ידועה עד שתתפשט שם ממנה הפשטה גמורה שא"א באופן אחר כמו שכתב הר"דק ז"ל בכאן שבגלגל האש נשרפו בגדים של אליהו ז"ל וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשתה בו ההפרדה השלימה הטהורה עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי והעפר על הארץ כשהיה מבלי שום התאחזות לנשמה עמו והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא הנה באמת הגוף הנפרר מזה החבור אין בו צד טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה. וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בכתובות (ק"ג:) אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כי הנה לפי שהוא היה קדוש אלהים בכל הדורות ההם עד שאמרו מקדושתו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לפני יוצרו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפי' באצבע קטנה (שם ק"ד.) והרי הוא באמת יצא מכלל ילוד אשה בענינים אלו וכן אמרו ממנו (שם ק"ג.) שנמנע מבוא לביתו כל בי שמשי כדי שלא להוציא לעז על החסידים הראשונים ולזה אמר ר' חייא שאדם כזה בטלה טומא' וטהר' כהונה אצלו כי לא היתה שם טומאה מצד התאחזות הנפש או חלק מחלקיה שיביאו צד טומאה בגופו כמו שאמרנו. וזה ענין מה שנתברר מאד מציאותו במשה רבן של נביאים וזה במה שנתבאר בתורה שלא נתעסק בקבורתו זולתי האל יתע' לבדו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים וכבר נתבאר בזה ביאור נפלא שלא היתה שם טומאה ואם כן נתבאר שהיה הפרודה השלם כפי מה שתארו החכם. ועל זה הענין יובן בטוב המאמר ההוא שזכרנו מענין שליחות מלאך המות אצל מר"עה. וזה כי הנה האל יתעלה לא שלח אותו להשליטו על נפשו של משה אבל אמר לו לך והבא לי נשמתו וזה כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א כי אם ע"י הפרוד ההוא הנזכר אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא ההעדר הכרוך בעקבי כל מורכב. אמנם השליח טעה בשליחותו כי הוא א"ל תן לי את נשמתך כסבור שהיה מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם לסבה שזכרנו ולזה גער בו ושלחו בנזיפה וא"ל במקום שאני יושב אין לך לעמוד והוא האמת הברור כי זה ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינה במעמד אחד כלל. הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה כי נצחהו בגבורה מופתית והוא חזר לפרש לו השליחות באומר לך והבא לי נשמתו כלומר זה אמרתי לך לא דבר אחר והוא שיתעסק בפרוד ההוא וממילא תבא אליו הנשמה ומיד הלך ובקשו מצד חבורו כאשר הוא ולא מצא כי לא יכול עמו ^*והשתדל מצד חלקיו וכו' ר"ל כי חז"ל רצו להורות בזה רק, כי לא בעבור הפסד אחד מהד' יסודות אשר מהם מורכב כל אדם, ולא בעבור הפסד והשחתת הרכבתם הזאת בעצמה, אשר ע"כ שב כל אחד ואחד מהם למקומו הראשון, מת משה כאחד משאר בני אדם, כי באמת היה הוא שולט על כל ד' יסודות אלה, ורק עפ"י ה' ורצונו לבד מת, ועל ידו שב גופו אל מקום נעלם ונסתר מעין כל, והלבישו רעיון זה במעטה משל יקר ונחמד מאוד, באמרם שמלאך המות בא "אל הים" רמז ליסוד המים, "ואל ההרים והגבעות" רמז ליסוד העפר "ואל הגיהינם" רמז ליסוד האש, "ואל מלאכי השרת רמז ליסוד הרוח עפ"י מאמר הכ' "עושה מלאכיו רוחות" שר"ל שגם הרוחות בשם "שלוחי מלאכי ה'" יקראו "ואל ישראל" רומז על ההרכב' האנושית מכל אלה יחד, וכ"א וא' מהם אמר "לא בי הוא, כי הוא שליט וגובר עלי, ורק אלהים הבין דרכו, ר"ל אופן מותו, והוא ידע את מקומו אנה הוא נקבר". והשתדל מצד חלק ו' וד' רבעיו אשר מהם הורכב בנינו אשר יש להעדר לבא מצדם. ועל יסוד המים אמר שהלך אצל הים ושאל עליו משה ראית וא"ל כי מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראהו לומר שהיסוד הזה הנכלל בו אינו תחת רשותו שכבר היה משה מושל עליו ומבטל את טבעו ושלא הכיר ממנו דבר אחר זולת זה. והנה על היסוד העפר אמר שהלך על ההרים והגבעות ושאל עליו לאמר אם יכול לו מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבלו ישראל את התורה עליו שאז לא היה משוכני עפר כי הוא עלה אל האלהים ולזה לא נשאר יכולת עליו משם ואילך: אמנם על יסוד האש אמרו שהלך אצל גיהנם שהמפורסם הוא אש יוקדת ולפי שהוא היסוד היותר דק ואשר נראו בו הענינים האלהיים אמר שהוא לא ראהו אבל שכבר שמע שמעו ועכ"פ שהוא אינו תחת רשותו. ועל יסוד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת ע"ד שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהילים ק״ד:ד׳.) והם אמרו לו שלא יבקש ענין זה אצל היסודות הפשוטים אבל שיבקש אותו מצד מה שהם נמצאים ממוזגים בהרכבת האדם שכבר ימצא לו עלה ושחיתא יותר קרובה להפריד חלקי חבורו והנה אז בא אצל ישראל כאלו הוא היה מכללם וישלוט על כל אחד מהם והם השיבו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו. הנה חכמי ישראל אמרו לו סוד הענין וטעמו כי עם שהוא מכלל המורכבים הנה הפרדתו היתה שלמה באופן שהאל ית' הוא לבדו המתעסק בה והוא הבין דרכה וידע את מקומה כי הוא יתעלה בכבודו ובעצמו גנזו מבלי שהיתה שם צד טומאה והביא נשמתו לחיי העולם הבא והוא מ"ש ויקבור אותו בגי וזו חבה יתירה נודעת לו למשה רבינו על כל אשר היו לפניו ולאחריו. וכבר היה האל ית' עם משה ואליהו ע"ה בזה הענין כמלך שהיו לו באחת הפרזות שם אוהבים חולאים נוטים למות הא' צוה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר את השני. כי באמת כאשר היתה מיתתו הפרדה נפלאה על פי ה' כמו שאמרנו כן היה ענין קבורתו דבר נפלא אשר לא נודע עד היום ההוא טעם הקבורה האמתי כמו שכתבנו אצל קבורת האבות שער כ"ב והיותר נכון כי מאמר עד היום הזה דוקא שעדיין הדבר נעלם ונסתר מאד והכוונה שלא נעלם מקום קברו לבד אלא גם ענין קבורתו וסודה כי קבר וקבורה אינם שוים בענין כמו שחשבו הרא"בע והר"לבג ז"ל לפי מה שכתבו במצבת קבורת רחל וכאשר זכרנו שם. וצריך שנדע כי העלם קברו של משה ושלא נודע מקומו אין לא חשבוהו חז"ל למעלה אצלו אדרבא חשבוה לגרעון מה שאמרו בפרשת שיטים במדרש רבה (פ"כ) ובתנחומא (פ' בלק) זה לשונם ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה עד כאן. וכבר דברנו שם מטעם זאת העצלה וענינה ועתה אין הכוונה רק למה שיראה שהם זכרם לברכה ראו שכבר תהיה לו למעלה וכבוד אם היה קבר איש האלהים נכר ונודע לכל כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד ולמה שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כי כמו שלא נתפרסם ולא הראה עצמו במעשה ההוא כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו איו ואם יראנה שום אדם נעלמה ממנו לשעתו כמו שנראה מפשט המאמר שזכרנו ראשונה. אמנם אני חושב שבכלל דבריהם אלו כוונו להורות על ענין ההסתר וההעלם שבא בענין קבורתו וזה שהזקנים הללו כשבאו לחקור היכן הוא קבורתו מי שבקשו ליחס לו המעלה הגמורה מכל הצדדים מצאו כנגדם מה שרואים אותו למטה במה שנעלם קברו עד שלא נודע מקומו אצל מציאותו אמנם מי שיבקשו ליחס לו המטה ראו כנגדם מה שראו איתה למעלה מכל בני האדם במה שכן הושלמה אצלו ההפרדה עד שנתעסק בגופו האל הקדוש בקדושתו המעיד על טהרת מיתתו מכל אשר לפניו ולאחריו עד שנחלקו לחצאין ונמנו וגמרו שא"א שלא הוסכמו בו שני הענינים ושהמיחסים לו המעלה יודו בצד המטה והמיחסים המטה יודו בהכרח שהוא למעלה והיא עצמו טבע הדבר המסופק אשר עליו אמרו לכך. נאמר ולא ידע איש את קבורתו יורו כי לענין הספק ההוא ולהעלם ענינו נאמר כן לא לבד להעלם קברו. והנה נתבאר מה שרצינו ביאורו בענין זאת השאלה החזקה וביאור אלו המאמרים אשר יאות הקדמתם לביאור זה החלק המספר סלוקו של משה אדוננו אל מעון קדשו כפי קבלתנו הנאמנ'. וכבר דבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ״ד:ט״ז) וכמוהו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ו.) אליהו לא מת רצו ^*שהיה שלם מחיות וכו' ר"ל שכבר השלים החיים פה בעולם הארציי אשר אינם אמיתיים כי המות דבוק ואחוז בהם ובא לחיי העולם הנצחיי האמיתיים שאין בהם עוד שום מיתה ולפי"ז לא יסתור מאמרם זה "אליהו לא מת" למה שכתב עד עתה, אך דעת חז"ל, שהבדילו בין אליהו והדומים לו לשאר צדיקים, נראה שאינה כן כי אם שאף שכל שאר הצדיקים קרואים ג"כ, "חיים במיתתן, נשגבה בכל זאת מעלת אליהו והדומים לו עוד יותר ממעלתם. שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות שכך אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב י"ז.) וזולתם והנה לפי זה הפי' בטל זה המחלקת אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי שאם כן מאי שנא אלו והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים ועל כל פנים יש להודות כי הנה אליהו ז"ל נתאוה למקום פטירתו של משה רבו כי המקום אשר שלחו ה' להעלותו בסערה השמים שם חלקת מחוקק ספון כמו שכתבנו על ענין אותו שליחות לצורך הנבואה בפרשת הסנה שער ל"ה וזו ראיה עצומה למעלתו עליו בלי ספק ואחר שדברנו זה השיטור נבא אל ביאור הפרשה הזאת שהיא סיום התורה האלהית ויהיה מה שיאמר בה גם כן מסכים ונאות למה שיחייבהו השכל כמעלתו וכפי מה שרצוהו חז"ל בה שהוא דבר הלמד מענינו:

וכבר בארנו שם כי החכם ההולך בדרכי החכמה ביראת ה' יזכה באחריתו להיות "חכם-לב", והיא סגולה נפלאה. והוא הרוח הקדש, רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעה. ובלשונות [כתבי] הקדש יתואר הרוח העליון בתאר "כבוד", כדרך "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה) ובארנוהו למעלה. "ולפני כבוד ענוה" (משלי טו, לג). ומלת "תקחני" (תהלים עג, כד) על אספת נשמת הצדיק, והיא הלקיחה, כדרך "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה" (תהלים מט, טז). וכן כתוב אצל חנוך "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה, כד). ויפה אמר ראב"ע ז"ל "מלת 'לקיחה' בלא דבר הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם. על כן בדברי חנוך 'ויתהלך חנוך את האלהים וגו', שֶׁהִרְגִיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שֶׁלְקָחוֹ השם", ע"כ (על תהלים עג, כד). והנה בקש שינחהו בעצתו וירגילהו בחכמה עד שיזכה אל הכבוד, שתנוח עליו רוח אלהים ויהי חכם-לב ונבון דבר, והיא הסגולה האחרונה לנשמת האדם. ואחר היותו בעל הכבוד אז יקחנו מתחת השמש, לא קודם לכן, כי לא השלים חפץ נפשו העליונה עדיין תחת השמש שבעבורו נברא. לא שהוא מבקש חיי הבל לאכול ולשתות ולהתענג, אלא להשיג הכבוד בזכות מעשיו וצדקותיו. ו"תחת השמש" עולם המעשה. ואילו יזכה לכבוד בעודנו נער לא ישית לב עוד לחיי הבל, ואינו חש אם יִקָחֶנוּ אליו. זהו טעם הכתוב הזה הסתום בענינו. והתבאר מלת "בעצתך" על נכון. והנה הזכיר בשירו מועצות הרשעים המסכימים בדרכי היצר, וכנגדו אמר "עצת רשעים רחקה מני" (איוב כא, טז), אלא מבקש אני ממך שבעצתך תנחני.