בראשית ז:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש, תפארת ישראל ונצח ישראל

והנה שני הענינים האלו בדמותם וצלמם זכרום חז"ל במאמר שזכרנו ראשונ' באומרם משל לשני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל אכלו וערב לו ואין אנו יודעין וכו'. ושני התבשילין האלו הם שני מיני הקרבנות כי שניהם ערבים עליו כל אחד לפי ענינו אמנם השני ערב יותר. והנה קרבן נח הוא מבואר שהיה בא לפיוס ולכפרה בעדו ובעד ביתו כי גמל ה' לחייבים טובות להשתיל מהם העולם ואם אינם כדאי מצד זכותם כמו שאמר לו (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"ט) ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית שם) נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ועוד אמרו (ב"ר פ' ל"א) ולא מהמהם ולא נה בהם (יחזקאל ז׳:י״א) אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי ועם כל זה נתרצ' אליו ולתשובתו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגומר (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי מעתה הם ראויים לכפרה כמו שכתבנו שם. אמנם ישראל נצטוו על התמידין כמו שאמר (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו והיה עיקר כוונתם על הענין השני המעולה והוא להקריב עצמם ונפשם לשמים בשלשה מינים הנקרבים שם. רצוני הב"ח שהיא עצם הקרבן ומנחתו ונסכו להורות על חלקי האדם דוגמת כוונת הנשיאים כמו שכתבנו בפרשת מצותן שער נ"ב ולזה חוייב שיערב לו יותר. וצוה לעשות כיוצא בהם כמו שאמר (ויקרא ו׳:ב׳) זאת תורת העולה כי זה ערב לו כי הוא המעולה שבקרבנות זה המין וכמו שאמר (ויקרא רבות פ' ז') העולה על הלב והיא הקרבן הראשון והחשוב בסדר הקרבנית כמו שיבא. והיא שאמרו שנאמר עליו וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם ואמרו מאי כימי עולם כימי שלמה כי הוא אשר הקריב אלף עולות מזה המין וערבו לו יותר. אמנם לפי שראו שהיה ענין נאה שיזכרו ב' מיני הקרבנות בזה הכתוב אמרו ד"א כימי עולם אלו ימי נח כמו שאמר כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות כימי הבל וכו'. כי שניהם בכלל וערבה לה' אמנם של ימי הבל ביותר כמו שביארו הטעם שלא היה שם עון וצד ע"א בעולם רק שכוונתו הית' להקריב עצמו לשמים כמו שנאמר בפירוש (בראשית ד׳:ד׳-ה׳) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה והנה נתבאר זה המאמר יפה בהם כמו כוונתינו והוא מה שראוי שיאמר בזה הדרוש דרך כלל במה שכוון מאלו הקרבנות בעצם וראשונה רצוני בבחינת בעל הקרבן עם אלהיו בכל אחד משני המינין כאשר זכרנו בתחלה אמנם מה שנמשך מזה שתהי' אליו הכוונה במקרה ובשנייה הוא שימצא שם מאלו הקרבנות טרף בביתו לאנשי קדש משרתי המזבח המחוייבים להמצא שם להיותם אמצעיים בין ה' ובין העם כי אי אפשר זולת זה. והנה השחתת הב"ח שם הוא הויה ומציאות שלם. אחר שהכוונה להביא התועלות ההנה הנפלאות וברוך הוא וברוך שמו שהכל ברא לכבודו: והנה הענינים האלו על זה האופן נמצאים מסודרים בזה אחר זה באלו השתי פרשיות הסמוכותהמדברות באלו הקרבנות כשנעבור עליהם דרך כלל כמו שאזכרם בדרך קצרה. התחיל ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הנה התחיל מהמין היותר משובח ואשר ערב לו יותר והוא אשר יקריבהו האדם לפי דעתו ורצונו כמו שאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' כי הוא אינו מהקרבנות אשר יתחייב עליו לכל עון ולכל חטאת. אמנם עקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה' וקרא דיקא מכם קרבן לה' ולא אמר אדם מכם כי יקריב וגומר. ואמר שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן הכוונה תהי' שתקריבו את קרבנכם הנזכר כלומר הקרבת עצמכם ויתכן שירצה עקר הקרבן המכוון לה' הוא שיהי' מכם כמו שאמרנו ובלי הקרבת שום ב"ח. אמנם מפאת עצמכם ומהצד שאתם צריכים שני מיני הלמוד שקדמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ואחר שזכר זה הענין בשם קרבן שהוא הסוג לכל הקרבנות פירש המינים אשר תחתיו והתחיל ביותר מעולה אשר מהמין המשובח ואמר אם עולה קרבנו וגומר כי היא העולה על כלן כמו שאמרנו, ונתן סדרה ומעשה מלאכתה בשלשה חלוקין. האחד לכשתהי' העולה מן הבקר. והשני לכשתהיה מן הצאן. והשלישי לכשתהיה מן העוף כאשר תשיג יד המקריב. ואחר סדר המנחה הנקרבת עם העולה גם כן בין שתהיה מאפה תנור או מחבת או מרחשת ואגבן הזכיר גם מנחת בכורים ואחרי זה סדר ענין שני מזה המין עצמו מהקרבנות היותר ערבים ואמר ואם זבח שלמים קרבנו ונתן הסדר בו בין שיהי' מן הבקר או מן הצאן רצוני מן הכבשים או מן העזים כל אחד לפי ענינו ואחר שזכר אלו הקרבנות אשר מזה המין זכר הקרבנות אשר מהמין הבא על חטאים שהם חייבין עליהם קרבן ואמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ובגדול החל ואמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים וגו' וזכר סדר עבודתו. וסמך אליו ואם כל עדת בני ישראל ישגו וגומר כי כעם ככהן הם שוים בפר בן בקר לחטאת וביתר העבודות. ואחר זכר קרבן הנשיא והוא שעיר עזים. ואחר קרבן חטאת היחיד שהוא שעירת עזים או כבשה ואחר פרט קצת חטאים שהם שמיעת קול אלה או הנגע בכל דבר טמא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים שכלן הן בקרבן עולה ויורד. ואחר באשם מעילות ואשם גזלות. אמנם הדבר השוה בקרבנות ואשר הוא מבואר בכל הראשונים הוא הסמיכה (מנחות צ"ב.) ויראה שהיא באה להורות על עניינים חוייבה הוראתם לאותה שעה. וזה כי מצינו הסמיכה לשלשה עניינים האחד להאציל הסומך ותתו שלמות וגדולה אל הנסמך ובנין אב לכל אשר מזה המין ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו וגומר (דברים ל"ד) זכר שני הענינים. השני בהפך זה והיא להעביר דופי וחסרון שיש בסומך ולתתו על הנסמך כענין שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״א) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכל פשעיהם לכל חטאתם וגו' ונאמר (שם) ונשא השעיר עליו את כל עונות' אל ארץ גזירה וגו'. ומהידוע כי זה אינו מכלל הקרבנות אבל הוא משולח לעזאזל בעודו חי. השלישי הוא לענין ממוצע בין שנים אלו והוא להתנצלות הסומך לאמר שאין לו עון אשר חטא במעשה ההוא כענין וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו באבנים וגו' הנאמר במקלל (שם כ"ד) כי לפי שהוא גורם לעדים לנקבם שם כמוהו בעדותם לפני הדיינים (סנהדרין נ"ו.) הוצרכו לסמוך ידיהם עליו לאמר דמינו בראשך ואנחנו נקיים כמו שיבא שם ב"ה. והנה יראה דכלהו איתנהו בסמיכת הקרבנות אם הענין הראשון להורות על שלמות הקרבן ותמותו כי יבא שמה לרצונו ונדבת לבו אשר זה מה שיוציאנו מתלונ' הנביא וכי תגישון עור לזבוח אין רע יכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א׳:ח׳). ירצה אע"פ שהן פחותים הנה אין רע להקריבם מצד עצמן כי המקבל מתנה לא יבחר. אבל בבחינה שלא תקריב כזה לפחתך ואתה מבזה לאלהיך לבלתי היותו בעיניך כערך פחתך הוא רע ומגונה באמת וכמו שנאמר (שם) וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני אמר ה' צבאות והנה להורות על שלמות זה הקרבן משני אלו הפנים תבא הסמיכה להורות כי הוא בר סמכא וראוי לבא על מזבח ה'. והנה תורה גם כן על הענין השלישי לפי שכל הקרבנות אינן באין רק על שגגת דבר או העלמו ואם כן כבר יסמוך ידו על ראש הבהמה לומר שהוא לא חטא בדעתו כי אם בנפש בהמיותו ועל כן הנפש החוטאת היא תמות ונסלח לו. אמנם לפי שהבלי ידיעה לא תמנע החטא לגמרי וכמו שאמר בלעם (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ואמרו (אבות פ"ד) ששגגת תלמוד עולה זדון כמו שיבא במקומו בעזרת האל לזה תועיל בכאן ג"כ הכונה השנית לומר כי איך שיהיה שחטא בנפשו בשוגג או במזיד הוא מעביר את חטאו ממנו ונתנו על ראש קרבנו וכפר עליו ולטעם זה כללו בוידויים חטאתי עויתי פשעתי כמו שנראה מוידויי כהן גדול ביום הכפורים אף על פר החטאת אשר לו (יומא ל"ה.) וכל אלו הם ענינים נכונים אל הכונה ראוי לשום להם לב. והנה אנחנו מנהגינו לסמוך ידינו על ארוני מתינו. אדם כי יקריב קרבן ממנו או על קברם. ויראה דכולהו איתנהו ביה דמנהגן של ישראל תורה היא ואתה דרוש וקבל שכר. ומכל מקום כבר נזכרו שני מיני הקרבנות הכוללים כל אישיהם והנה הכוונה בכלן הוא לקרב המקריב אל אלהינו. ואם שהמין הראשון ערב מן השני כמו שנמצא מבואר במין הראשון מהעולה שיסיים כל פרשה ופרשה ממנו עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' ובמנחה אשה ריח ניחוח לה'. וכן בכל מיני זבח השלמים לחם אשה לה' לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'. אמנם במין השני לא נזכר אשה ריח ניחוח לה' בשום אחד מהם אבל יאמר בסוף כל אחד וכפר עליהם הכהן ונסלח להם וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו וכפר עליו הכהן ונסלח לו וכן כלם חוץ מהכהן המשיח שלא נזכר כי הוא עצמו המקריב והמכופר. הנה מבואר שהמין הראשון הוא אשר אמרו עליו שהוא היותר ערב. והנה אחר שסדר הענין הזה הנכבד הכולל מה שהיה בו מהכוונה בעצם וראשונה אל שלמות המקריבים והרצאתם עם אלהיהם כאשר זכרנו והוא מה שיכללהו סדר ויקרא. התחיל במה שראוי שימשך לשם במקרה ובשניה מהמציא טרף לכהני ה' המשרתים שם מכל קרבן וקרבן מהם לפי ענינו. חלף עבודתם בהם והוא מה שיכוונוהו בפרשה הסמוכה:

ובמדרש (קה"ר ג, א), "לכל זמן ועת לכל חפץ וגו'" (קהלת ג, א). זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, שנאמר (בראשית ב, טו) "ויניחהו בגן עדן". וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר (בראשית ג, כד) "ויגרש את האדם וגו'". זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז, א) "בא אל התיבה וגו'". וזמן היה לו לצאת ממנה, שנאמר (בראשית ח, טז) "צא מן התיבה וגו'". זמן היה לו לאברהם שתנתן לו המילה, שנאמר (בראשית יז, ט) "ואתה את בריתי תשמור". וזמן היה לבניו להמול, שימולו בשני מקומות; אחת במצרים, ואחת במדבר, שנאמר (יהושע ה, ה) "כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'". "ועת לכל חפץ תחת השמים", זמן היה שתנתן* תורה לישראל. אמר רבי ביבי, זמן היה לאותו דבר שהוא נתון למעלה מן השמים, ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים, ואיזו זו, זו* היא התורה, עד כאן.

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שמות י"ט) במדרש (קהלת רבה פ"ג) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן שנאמר ויניחהו בגן וזמן היה לו שיצא משם שנאמר ויגרשהו מגן עדן. זמן היה לנח לבא אל התיבה שנאמר בא אתה וגו' אל התיבה וזמן היה לו שיצא משם שנאמר צא אתה וגו'. זמן היה לאברהם שיהיה נמול שנאמר ואתה את בריתי תשמור וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות אחת במצרים ואחת במדבר שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים. ועת לכל חפץ זמן היה שתנתן תורה לישראל. אמר רבי ברכיה זמן היה לאותו חפץ שהוא נתן למעלה מן השמים שתנתן למטה מן השמים ואיזה זה תורה שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ע"כ. הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה, שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר, ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר וכבר נתבאר זה למעלה. וכן דבר שהוא שלמות העולם והוא כמו צורה לעולם, כמו שהתבאר כי התורה צורה אל העולם אי אפשר שתהיה במקרה קרה, ודבר זה באו חכמים לגלות ואמרו לכל זמן וגו', כלומר כאשר נכנס האדם לגן עדן שזהו תכלית שלמות האדם, אל תאמר כי היה הענין הזה במקרה דבר שהוא עיקר העולם, שדבר זה לא יתכן שאילו היה במקרה אין זמן מיוחד לו, אבל לא היה הדבר כך רק היה בזמן מיוחד שלא היה הדבר במקרה. ולא בלבד כניסתו לגן עדן שלא היה במקרה שזהו היה שלמות העולם ולא שייך זה במקרה, רק אף יציאתו משם לא היה במקרה, שלא תאמר כי בשביל שחטא האדם במקרה גורש מגן עדן, שדבר זה אינו גם כן שמאחר שעל ידי שחטא האדם היה בעולם דבר חדש שהגיע המיתה לבני אדם, ודבר זה לא יתכן שיהיה במקרה כמו שהתבאר, ולכך אף היציאה מגן עדן לא היה במקרה רק מוכן היה האדם לחטוא, וכן מה שבא המבול והגיע הפסד לעולם בכללו, אין לומר שהיה במקרה ולא היה זמן לדבר זה, שדבר זה אינו שכשם שאי אפשר שיהיה הוית העולם במקרה כי אם בסדר מסודר כן הפסד העולם אי אפשר במקרה. וזה שאמר זמן היה שיכנס נח אל התיבה ויבא המבול לעולם כי אף שבודאי המבול היה בשביל החטא מכל מקום היה הכנה לנבראים שיחטאו ויקבלו הפסד, לכך היה זמן לדבר הזה ולא היה במקרה. וכן זמן היה לנח שיצא מן התיבה, ולא תאמר כי כאשר גמר העונש יצא מן התיבה, דבר זה אינו כי יציאתו מן התיבה הוא קיום העולם וישוב שלו ואין ראוי שיהיה ישוב העולם במקרה. וכן המילה שנתנה לאברהם כאילו היה בריאה אחרת ממה שהיה קודם, כי קודם זה היה האדם בעל ערלה ואחר כך נמול, אל תאמר שהיה זה במקרה בשביל שאברהם היה אוהבו של השם יתברך לכך נתנה לו המילה, כי דבר זה אינו כי אף בודאי שאברהם היה אוהב השם יתברך, מכל מקום מוכן היה הזמן אל בני אדם שיקבלו המילה באותו זמן ולא יהיו הבריות עוד ערלים כמו שהיו עד אברהם, ודבר זה גם כן כמו בריאה אחרת, ולכך אמר שזמן היה שנתנה המילה לאברהם ולא קודם ולא אחר כך. וכן בניו היה זמן להם שיקבלו המילה ולא היה הדבר במקרה קרה. וכן התורה כאשר נתנה לעולם הנה זה סדר חדש שלא היה עד עתה, אין ראוי שתהיה התורה שהיא צורת כל הנבראים במקרה, שדבר זה התבאר פעמים הרבה כי התורה היא צורת כל הנבראים ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שתנתן התורה לאדם: