בראשית ז:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ויהי המבול ארבעים יום כו'. ויגברו המים וירבו מאד כו'. הנה אחר שזכרנו צורך הספור הזה הנפלא בכללו ראוי לנו לישב ספורו אולי נוכל לצאת מידי המבוכות ההם אשר זכרנום. (א) ואני טרם אענה אני שוגג ואומר כי סבת כל המבוכות והבלבולים שנפלו באלו החשבונות בפירושי הראשונים והאחרונים הוא מאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שהבינו כלם ממנו שהמים היו הולכים ומתגברים או עומדים בגבורתם הראשונה עד היום ההוא. ופירשו ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שאז התחילו לחסר. ומזה חשבו כי מה שאמר בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים על אותם ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שזכר ראשונה אמר. ולזה לא ראו למנות הק"נ ימים אלו מתחלת הירידה אחר שאי אפשר שתנוח התבה בחדש השביעי ליצירה בשבעה עשר בו שהוא יום ששלמו הק"נ יום כי הוא יום התגבורת עצמו וכבר כתבתי בספקות הספק הגדול שישיג להרמב"ן ז"ל במה שדחק עצמו להניח כן. וכבר היה אפשר להם לומר שההתגברות עצמו היה סבת מנוחת התבה להתרוממה בו על ההרים הגבוהים. כי הט"ו אמה שגברו המים עליהם הוצרכו להגביה מה שהיתה משוקעת במים כשליש קומתה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ל"ב) ובזה יעלו אח"כ כל החשבונות יפה לבריאת עולם. אלא שראו שאי אפשר לומר כך שאם כן היה לו לכתוב מנוחת התבה אצל התגבורת ויגברו המים כו'. על הרי אררט. המים גברו כו'. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו'. חמש עשרה אמה כו'. ותרם התבה ותנח אבל הכתוב צווח ואומר כי לא מחמת תגבורת נחתה כי אם מחמת חסרון אמר ויזכור אלהים את נח כו' ויעבר אלהים כו' וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום ותנח התבה כו'. ועוד אחרת כי מהידוע שלא נחה התבה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים רק על הרי אררט שהם קרובים לבבל העמוקה לכל הארצות כמו שהוא במפורסם. והקושיא הזאת עם שנראה שלא חשו אליה חכמינו ז"ל גדולה היא אלי ובעבורה נדחק הרמב"ן ז"ל אל קצת מה שנאמר אנחנו בו אלא שמיחה בו מה שקדם לו מהפירוש בכתוב כמו שנזכר. ומ"מ כבר נדחו מעל זה הפירוש לסבה שקדמה לפי מה שאחשוב. והנה לא ראו ג"כ למנות מחדש ירידת הגשמים ולומר שנשלמו הק"נ יום בי"ז לחדש ניסן ושנחה התבה בי"ז לחדש אייר שהוא ז' לירידה כמו שחשב הרמב"ן ז"ל לתקן שא"כ מיום שהתחיל החסרון עד שנראו ראשי ההרים בראשון לחדש אב שהוא עשירי לירידה היו ק"נ ימים ולא נשארו עד סוף השנה שנאמר בו בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ רק שני חדשים וזה לא יתכן בשום פנים כ"ש אם נחשוב המ' יום וכ"א יום של שליחות היונה מיום שנראו ראשי ההרים שכבר כלו בהם השני חדשים. ועוד מפני זה בחרו להם למנות החדש השביעי הזה מחדש ההפסקה הוא כסלו ולומר שנחה התבה בי"ז לסיון שהוא ז' להפסקה ולפי שכבר היו מתחלת הירידה עד היום ההוא ז' חדשים ואע"פ שיהיו א' מלא וא' חסר יעלו לר"ו ימים הוצרכו למנות מ' יום של גשמים לחוד וק"נ של תגבורת לחוד שהם ק"צ והיו העודפם הם מספר הימים שחסרו המים שנחה התבה ומכאן למדו כמה הית' משוקעת ואמרו שנראו ראשי ההרים יום א' לחדש אב שהוא עשירי לירידה. והנה עם זה לא היו מתחלת החסרון עד היום ההוא רק ס' יום ומשם ואילך היו הלוך וחסור בס' יום עד שחרבו פני האדמה והנה היה החסרון נערך בצד מה זהו תורף אלו הפירושים וענינם. והאמת אל המחוור שבהם ישיגהו הרודף בין המצרים (ב) ואולם אם נתכוין כראוי בכוונת הכתוב האומר ויגברו המים על הארץ ק"נ יום הנה יהי' לנו העקוב למישור והרכסים לבקעה. וזה שאין הכוונה בו לומר שהיו המים הולכים וגוברים ולא שעמדו בגבורתם הראשונה עד היום ההוא חלילה רק אמר שעד היום ההוא היו גוברים על הארץ בענין שלא יכול שום דבר המשוטט על פניהם לנוח ואין ספק שבסוף המ' היו גבוהה גבוהה הפלא ופלא יותר מיום ששלמו הק"נ יום דכתיב ויהי המבול מ' יום על הארץ וירבו המים כו'. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והמים גברו מאד מאד על הארץ. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו', חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר כו'. עד וישאר אך נח כו'. כי מהידוע כי במ' יום נדונו כמו שאז"ל משפט ימי יצירת הולד (ב"ר פל"ב). ולמה תהי' כזאת מלפניו להעמיד המים בגבורתם ק"נ ימים אחרים ללא צורך כלל לא לשבט ולא לארצו. אלא ודאי יום מ' הוא היום שגברו בו המים ט"ו אמה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כדי לשטוף כל אשר על פני האדמה גאה ורם נשא ושפל (ג) ומיד התחילו לחסור מעט מעט בטבעם. ומ"מ עד שעברו יותר מק"נ יום מהחסרון עדין נקראו גוברים על הארץ כיון שעדין לא יכלה התבה לנוח באותו מחוז אשר היתה בו מחמת גבורתם ואם שכבר מקודם לכן הרבה נראו ראשי ההרים הגבוהים ההם שזכר. אמנם מהיום ההוא והלאה שכבר נחה שקטה על הרי אררט שהם בשפל הכדור כבר יאמר שאינם גוברים על הארץ אבל היא גברה עליהם. והנה עם זה יתישב הכל יפה יפה ולא יפלא פירוש הכתוב הזה רק בעיני הממאנים באמת ובלתי נושאים פניה. כי אין ספק שאם תאמר כך וכך ימים או שנים גברה ידו של פלוני על זולתו שאין הרצון שאותו פלוני הולך וגובר תמיד בכח ומעלה כי גם אם יעלה וירד אם עדין ידו תקפה עליו יאמר באמת גובר וכן בכאן בשלא אמר ויגברו המים ק"נ יום סתם רק ויגברו המים על הארץ וגם לא אמר מאד ולא מאד מאד כמ"ש בימי התגבורת. יראה שהם גוברים על הארץ עם שכבר חסרו מאיתנם הראשון. ויישוב הכתובים ופשוטן ושיעורם לפי זה כך הוא ויהי המבול כו' והמים גברו כו' ט"ו אמה כו' ויגוע כל בשר כו' וימח את כל היקום כו' עד וישאר אך נח ואשר אתו בתבה ויגברו המים על הארץ ק"נ יום והנה בזה השלים ספור ענשם ודינם ואמר עוד כי מכח תגבורת המים בארבעים היום נמשך שגברו על הארץ עוד ק"נ יום בענין שלא יכלה התבה לנוח במחוז מושבה ואם שחסרו מאיתנן כמ"ש: ומכאן ואילך חוזר להזכיר מתחלה איך נכמרו רחמי הש"י על העולם ושב מחרון אפו להמציא לו פליטה ושארית ואמר ויזכור אלהים וכו' ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. וזה היה מיד כששלמו ימי הארבעים כי מאז נסכרו כל מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ומאז והלאה וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב עד שחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום באופן שביום ההוא יום י"ז לניסן שהוא חדש השביעי לתשרי שהיה להם ראשון לחדשי השנה נחה התבה על הרי אררט שהם שפלים הרבה מאותן שנזכרו ראשונה והמים היו הלוך וחסור תמיד כבתחלה עד שבאחד לחדש העשירי הוא תמוז שהוא עשירי לתשרי נראו גם ראשי ההרים ההם שזכר באומרו על הרי אררט שירא' שהיו הרים רבים והיא נחה על הגבוה שבהם ועתה נראו השפלים ממנו והנה נשארו שלשה חדשים שהם צ' יום כשתוציא מהם מ' יום שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח כו' וא' ועשרים יום של שליחות היונה עדין נשארו קרוב משלשים יום. בהם חרוב נחרבו בטוב פני האדמה. (ד) ולדעתי כי שלוח העורב לא היה לראות הקלו המים שלא זכר הכתוב כן אלא שלפי שהיו עסקיו רעים כאז"ל ת"ר ג' שמשו בתיבה חם ועורב והכלב וכלן לקו (סנהדרין ק"ח:) הנה כשפתח חלון התבה מקצה ארבעים יום שנראו ראשי ההרים וראה שכבר היה אפשר לעורב לחיות על פני ההרים שלח אותו החוצה להפרידו מזוגתו ושמא זכר ונקבה שלחם וקרא שמם עורב כמו מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א) ואת כל עורב למינו (דברים י״ד:י״ד). (ד) ואמר כי היה יוצא ושב ולא קבלו והתמיד כן עד יבושת המים מעל הארץ. אמנם לחם ולכלב לא היה להם עדין מעמד על פני חוץ ולא יוכל לשלחם. אמנם כשעברו שבעה ימים שלח את היונה והית' כעין שליח מאתו לדעת הקלו המים מעל פני האדמה. כי שם היתה מקננת ושוכנת עם בני האדם ולה נתן משפט הבחינה בזה. וכל זה השתדלות וחריצות מחוייב לכל בעל דעת לפקח על צרכיו כי בזה יעורר עצמו אל קבלת שפע ההישרה בהם מפאת מעלה כי האדם הנואש מהדברים לא יפקד ולא יזכר וכמה העירו חז"ל על זה באמרם על יעקב איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים עכבוהו כו' כי יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא (חולין צ"א:). והוא ענין נכבד יתקיים בידך מכמה צדדים אם תשים אליהם לב ועכשיו אין להאריך. וכן בכאן מיד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך כו' כל החיה אשר אתך כו'. ויצא נח ובניו כו' כל החיה כל הרמש כו' ויבן נח. הגיד הכתוב כל זה להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך ואמונתו וחסדו בבריתו שלא נפקד מהם איש באדם ובבהמה ומכל החי מכל בשר אשר באו בתבה בשנה אחת תמימה ושכבר עלתה בדעתו של נח מחשבה נכונה להעלות עולות לאלהים לזבוח זבח תודה על כל הטובה אשר עשה עמהם להפליא. וירא ה' וייטב בעיניו. זהו שיעור מה שיאמר בזה החלק ודרך חשבונותיו אשר זכרנו הוא הישר בעיני ולא מצאתי בו חסרון רק בלתי הסכימי אל דברי הראשונים זצ"ל. אמנם הם אמרו (סנהדרין ל"ד.) דברי תורה נדרשים לכמה טעמים. והדרשה תדרש והמקרא יתישב על פשוטו. ותהלה לאל אמן: