וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃
גן נעול
ואם נזכר הנפעל בלשון רבים סתם, דינו כדין זכרונו סתם בלשון יחיד, על דרך משל "וַיִוָעַצוּ פלוני ופלוני", דינו כדין "וַיִוָעֵץ פלוני", וענין כולם העצה מנפשם לעצמם, שכל אחד מן המקובצים הסכים מנפשו כהסכמת חבריו שהסכים כל אחד מהם כן מנפשו. ועל פי הכללים הקצרים שיסדנו פה הולכים וסובבים כל לשונות "עצה" הבנויים בבנין נפעל, וכמו שאציגם לפניך בחדר זה, אחד אחד. וטעם ההבדלים האלו מסכים עם עיקר הוראות המלות שבלשון הקדוש הזה. כי מלת "אל" תורה על ההגדה לזולתו, כמו "כה תאמר אל בני ישראל" (שמות כ, יט). "ויאמר אליו אני יי'" (בראשית טו, ז) ורבים כמותם. ומלת "את" תורה על הקבול מזולתו כמו מלת "מן", כמו "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט), פירושו מן העיר. וְהָבֵן יופי המליצה, כי מלת "את" תורֶה ג"כ על ההתחברות, כמו "הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א) כמו מלת "עם". ולכן סמך בעל הלשון מלת "את" על קבלת עצה מזולתו, ולא סמך אליו מלת "מן" לפי שהנועץ מזולתו מתחבר עמו [להודיע] לו דעתו, ושואל לשמוע דעת זולתו, והם מדברים דְבַר עצה זה עם זה, וכשיגיד לו חברו העצה ויקבלנה מפיו, הנה היה נועץ עמו. גם "נועץ" [מסמיך] שתי ההוראות האלו. יורה מלת "את", אבל "מן" לא יורה רק על הקבלה ממנו לא על ההתחברות עמו. ומלת "עם" תורֶה על ההשתתפות וההתחברות עם זולתו, כמו "שבעת ימים יהיה עם אמו" (שמות כב, כט) ולא תורֶה על הקבלה מזולתו. ולכן סמוך על הודעת הסכמת נפשו, ובקשתו לשמוע הסכמת חבריו אם יסכים ועושה על פי עצת נפשו, בין יסכימו בין לא יסכימו. וכשנזכר סתם יורה שלא קבל מזולתו ולא השתתף זולתו עמו בעצה, גם לא הגיד דרך [עצתו] וטעמו לזולתו, אבל עשה המעשה טרם הגיד ההסכמה לזולתו, והבן.
עקידת יצחק
אמנם על הבדל שני מיני השלמיות האלו אשר בשני אלו האנשים הפליגו חכמינו ז"ל במדרש פ' נח. רבי יהודה ורבי נחמיה ר' יהודה אומר מלה"ד לאדם שיש לו שני בנים אחד קטון ואחד גדול, לקטן אמר בא והלך עמי ולגדול אומר בוא והלך לפני. כך נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח (שם ו'). ואברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני (שם י"ז) רבי נחמיה אומר למלך שראה את אוהבו שקוע במבואות האפלים ואמר לו עד שאתה במבואות האפלים בא והלך עמי אבל אברהם דומה למלך שהיה שקוע במבואות האפלים והיה אוהבו מאיר עליו בעד החלון והציץ עליו המלך ואמר לו עד שאתה מאיר אותי במבואות האפלים בוא והאר לפני בביתי. כך אמר לו הקדוש ברוך לאברהם עד שאתה מאיר לפני במיסופוטאייה וחברותיה בוא והאר לפני בארץ ישראל (ב"ר פ' ל'). הרי אתה רואה נפלאות ממאמריהם אלי כי הנה שניהם ז"ל כוונו למה שאמרנו אלא שזה הוסיף על זה במדרגה. והנה דברי רבי יהודה הם משל קרוב מאד להיות נח בא בתורת למוד וקבלה ולכן היה מתהלך בתומו אצל אביו והוא מחזיק בידו. אמנם אברהם היה מתחזק ובא בחקירתו לפניו ואחר נעשה תמים. והנה לפי שההבדל הזה ביניהם הוא במעלתם זה על זה הוסיף ר' נחמיה ושם הבדלם על צדקו נפשו אצל אלהיו בזה מה שהיה הפך זה בנח ואמר כי נח היה הולך חשכים בתומתו זאת אחר שהוא בידיעת בוראו והכרתו אותו כסומא בארובה ואם לא האיר לפניו יתברך באותה קבלה שהיה בידו כמעט כבה נרו במבואות האפלים ההם. אמנם אברהם היה בהפך שהאל ית' היה שקוע במבואות האפלים אחר שלא היה מציאותו נכר בעולם כמו שיחייבהו העיון המחקרי מטבע המציאות בלי ספק ועמד הוא ע"ה והאיר לפניו במה שבא בדרכי חקירתו להאיר עיני כל באי עולם. אלא שהיישירו האל יתברך שעד שהוא מאיר במבואות ההם אשר לא נגמרה בהם שלמותו מצד מה שיחסרהו המחקרי העיוני משלמות האמונה בהשגתו ורצונו על קצת מעשים ומאוסו בקצתם. שיעתק משם וילך להאיר לפניו בארצות החיים עד שיגיע לכלל האמונה השלמה ההיא המשלמת עיוניו ומעטרת אותם לגמרי. הנה שהוא היה דורך דרך נכון במהלך השלמות והוא קרוב להצליח והקב"ה היה עומד ומשמר עליו לקבלו בשתי ידים להגיעו אל השלמות הראוי לו לפי טוב התחלתו והוא מה שפירש הקב"ה בעצמו באומרו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' (בראשית י"ח). למען אשר צוה לא נאמר אבל אמר כי מתחלה כשידעו היתה הסבה ליודעו כי הוא היה עתיד לצוות את בניו ואת ביתו כו', לשמור דרך יי' המצוה לעשות צדקה ומשפט (שם) בהנהגה דתיית מה שלא עלה בעיונו כך בתחלה. וכ"ש מה שאמר למען הביא יי' על אברהם כו' (שם). כי החקירה האנושית לא תספיק לגזור על הגעת הטוב על האדם בשכר מעשים תוריים, והוא פירוש נפלא יעיד על אמתתו דקדוק הלשון בלי ספק. והנה זאת היתה סבה עצומה למה שלא נזכרו מעשיו הראשונים בתורה כי אין מדרך התורה האלהית לשבח ולגנות כ"א מצד המעשים התוריים הנבואיים אשר הם למעלה מהחקירה האנושית אשר הם ביושר האמונה כמו שאמרנו אפ"פ שהוא דרך להגיע אל השלמות התוריי יותר משלם האמונה כי לא סרה מהזכיר אותם למסתכל בהם היטב וזה במה שספרה איך נולד שתיל צדק זה ואחיו בארץ כשדים וכי מת האחד מהם על פני אביו שם בארץ מולדתו ושנתעורר תרח לצאת מארץ ההיא עם אברם ואשתו וכל בני ביתו ויבאו עד חרן וישבו שם ומיד ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. הנה באמת אם הוא מאמר קצר הלא בקצורו ירמוז יפה את כל המעשה ההוא הנירא אשר זכרו חכמינו ז"ל בויכוחים החזקים שהיו לו עם בני דורו אשר דרך משל היא המרגלית שאמרו שהיתה תלויה בצוארו (ב"ב ט"ז.) אשר כתבנו בשער הד'. וגם העידו עליהם ספורי האומות הקדומות כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ג'. והאמת יורה כי היא היתה התלאה אשר עליה מת הבן בחיי האב ועליה נגלה עליו דבר ה' להוציאו משם כמו שנרמז באומרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו:ז׳.) ובקבלה והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' (נחמי' ט'):
עקידת יצחק
כבר התפרסם דעת חז"ל שאמרו במדרש (סנהדרין קי"א.) שדבר אתו קשות על שהקשה לומר למה הרעותה וגו' וא"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין וגו' ומה שהשיב רש"י ז"ל עליהם מפני כמה טעמים ואמר אי אפשר שלא נאמר ושמי י"י לא שאלו לי ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו הרי מתחלה וגו'. (כב) והכונה לכאורה שאם היה שלא הודיעם כלל כבר יסבול מאמר ושמי י"י לא נודעתי להם כוונת ושמי י"י לא שאלו לי כלומר לא שאלו לי שאודיעם כמו שהודעתי לך על פי שאלתך השתא שכבר הודיעם מזולת שישאלו ממנו לא היה לו שום מקום לומר רק ושמי ה' לא שאלו לי או ושמי ה' לא נודעתי להם על פי שאלתם ומזה חייב הרב ז"ל שעל דבר שלא הודיעם הכתוב מדבר וזהו קיום הבטחתו כפי מה שפי' הוא ז"ל. וזאת הקושיא היא כל כך חזקה שאי אפשר להם לסובלה וכי נטלם מהם הכתוב האומר לו לאברהם בין הבתרים (בראשית ט״ו:ז׳) אני ה' אשר הוצאתיך וגו' ועוד שאף לפי דרכם לא היה לו לומר אלא וארא אל אברהם לבד ושמי י"י לא שאל לי כי לא היה לו להחזיק טובה על זה כי אם לו לבד שהודיעו מבלי שישאלנו אבל אחר שהודיעו והוא הודיע לשאר האבות למה ישאלו עוד ואם כן מהנחתם שלא הודיעם שמו לא הותר הספק אבל הוכפלו להם ספקות (כב) ולזה יראה שהכוונה להם ז"ל שלא בקריאת השם לבד ידברו רק בהודעת סודו. ולזה מה שהקשה שהיה לו לומר ושמי י"י לא שאלו לי כלומר סוד אמתת שמי. וזה שהאומר לא גליתי סודי לזולתי לא יובן ממאמרו שלא שאלו ממנו כמו אם יאמר שלא הודיע שמו. ולזה אם ירצה לשבחו שלא שאל סודו יש לו לבאר ולומד לא שאל ממנו. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו ואל הודעת השם לבד יכוונו אשר עליו יהיה מאמר לא נודעתי שוה לשיאמר לא שאלו לי זה א"א שהרי הכתוב לא נעלם מהם שנאמר אני י"י אשר הוצאתיך וגו' וא"כ הדרן קושיא לדוכתא שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי. ועוד יקשה מיישוב הכתובים כמו שמפורש בפירושיו. והנה הרב ז"ל החל לאחוז במדת הדין ואחר כך השיב הדברים למה שאמר לא נכרתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי י"י שהרי נדרתי להם ולא קיימתי והשתדל להביא ראיה על מדה זו. והנה באמת גם הוא ז"ל טרח מאד לישב הכתובים האומרים וגם הקימותי וגומר וגם אני שמעתי וגומר ועלו בידו בדוחק כמו שהוא מבואר בדבריו. ואשר יאות שיתבאר בזה לפי דרכם הוא מה שאומר וזה כי מהידוע כי שם ידוד הנכבד והנורא הוא שם העצם המורה על עצמיותו יתברך אשר בו יוכללו כל שאר שמות התוארים אשר נקרא עליהם. כי אתה כשתקרא ראובן כבר תכללהו מצד מה שהוא רופא או סוחר או נגר אמנם כשתקראהו נגר או רופא לא תכלול רק אותו התואר לבד. וכן כשנקרא בשם ידוד כבר כללנו כל תואריו יתברך ובפרט העקרים הראשיים אשר זכרם משה אדון הנביאים כשאמר (דברים י׳:י״ז) כי יהוה אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא. כי הגדול אינו ענין אחר רק היותו נמצא מחוייב המציאות כי הוא היותו גדול מכל האלהים וסבה ראשונה לכלהם. והגבור הוא ענין היותו משגיח ומנהיג בכח גבורתו העולם. והנורא הוא היותו יראוי ומאויים ונורא על כל סביביו להעניש ולישר כל עושי רשעה: והנה לזה אמר לו בדרך תוכחה אני כשנגלתי אל האבות. אמנם נגלתי להם ראשונה באחד מהתוארים האלה. והוא באל שדי מצד מה שיורה על חיוב מציאותו. ושאני די בעצמי להספיק המציאות לכל זולתי ועם זה שמי י"י לא נודעתי להם מצד כללותו. וגם אח"כ נמשכו העניינים אל שכבר הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' והוא ענין התואר השני כי מצד כח גבורת השגחתי והנהגתי העולם עשיתי זאת ועדין לא הגיעו עד סוף כללות זה השם למה שלא הספיק הזמן להתנהג בתואר המורא הגדול הראוי לבא על עוברי רצוני. ועתה מכח זאת גם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי להראות שלמות השם בכללו וללבוש בגדי נקם לתת לאיש כדרכיו כי רוב שנים יודיעו זה ואתה חשבת כשהגדתי לך שמי שכבר באת לתכלית הידיעה ולכן הקשית לשאול כסבור שאין לי לעשות רק מה שעלה על דעתך מעלות העם הזה ממצרים ואינו כן כי צריך אני להודיע כל ענייני שמי הגדול הזה בעולם. וכבר גליתי אזנך כי זה שמי לעולם לעלם כתיב. לכן עתה אמור לבני ישראל אני י"י כי הוא שמי הכולל כל העניינים האלה הנכללים באל הגדול הנבור והנורא כמו שאמרנו. ומצד גדולתי אסבב סבות לתועלתם וטובתם. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם ואמר כן על שתי כתותם על הנאותים לשבת ביניהם כי שמה מיעכו שדיהן וגו' (יחזקאל כ״ג:ג׳) ועל המתאוים לצאת מקרבם. ומצד המורא הגדול וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים. ומצד כח הנהגת גבורתי ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ועם זה וידעתם כי אני י"י אלהיכם שם שלם הכולל כל העניינים הללו המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והמביא אתכם אל הארץ אשר נשאתי את וגו' והמעמיד אתכם בה לירושת נחלה אני י"י כי כל זה הוא מה שחוייב שידעו אותו והנה זה הוא סדר נכון לפי כוונתם: