וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
הכוזרי
(טז) אָמַר הֶחָבֵר: הָיְתָה מָעֳמֶדֶת לְהַיְשִׁיר כָּל הָעוֹלָם, מוּכֶנֶת לְשִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֵת הִפָּרֵד הַלְּשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, וְלֹא נִתְכַּן לְאַבְרָהָם שֶׁיִּדְבֵּק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְשֶׁיִּכְרֹת עִמּוֹ הַבְּרִית אֶלָּא אַחַר שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בְּמַעֲמַד בֵּין הַבְּתָרִים. וּמַה תֹּאמַר בַּהֲמוֹן סְגֻלָּה, הָיוּ רְאוּיִם לְהִקָּרֵא עַם ה' בְּאֶרֶץ מְיֻחֶדֶת, נִקְרֵאת נַחֲלַת ה'. וּבְעִתִּים קְבוּעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ לֹא מֵהַסְכָּמָה עֲלֵיהֶם וְלֹא נִלְקָחִים מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וְלֹא מִזּוּלָתָהּ, נִקְרְאוּ: מוֹעֲדֵי ה', בִּטְהָרוֹת וַעֲבוֹדוֹת וּדְבָרִים וּמַעֲשִׂים מְשֹׂעָרִים מֵאֶצְלוֹ יִתְבָּרָךְ, נִקְרָאִים: מְלֶאכֶת ה' וַעֲבוֹדַת ה'?
גן נעול
הכלל החמישי. יתכן להניח לשון "מחשבה" גם על ההסכמה לעשות רעה או טובה, והיו דרכים רבים בלב המסכים, אך היו כל הדרכים רעים או כל הדרכים טובים. על דרך משל שמבקש להנקם, אבל הוא נבוך באופן הנקימה, אם יהרגהו, או ישרוף ביתו עליו או ילשין עליו למלך וכיוצא בזה. וכן לענין הטובה. והנה אמרנו למעלה שעל כיוצא בזה יפול לשון "עצה" בעבור שהוצרך להעלות אופני מחשבותיו במאזני השכל ולהסכים בעצה. כל זה אמת. אך ענין הכלל הזה כך הוא, שאם כונת הכתוב על הדרך הפרטי שבחר בו, [עליו] להזכיר ולהודיע מה טוב או מה רע, אז יתארוהו בלשון "עצה", לפי שהיתה ההסכמה בעצה אחר משפט השכל. אבל אם אין הכתוב [מפרש] להודיע הדרך הפרטי שבחר בו, רק כוונתו לגנות ולתעב ענין האיש הוא בעבור ציוריו הרעים המושלים בו, או לפארו ולרוממו בעבור ציוריו הטובים המושלים בלבו, אז יתארוהו בלשון "מחשבה" להורות כי מחשבות לבו רק רע כל היום, וכל מחשבה ומחשבה הצומחת בלבו מוצאתה מציור רע, או להיפך. והנה אסביר לפניך בעז"ה כל הכתובים שנזכר בהם לשון "מחשבה" ממינים אלו, ותראה שהנחת כולם על הרשעים הגמורים העושים כפי מחשבתם הנולדת מציור רע ואין בהם ציורים טובים הסותרים את הרעים. וכל לשון "עצה" כתוב בהם כשהן נשאלים מאחרים, או כשיועצים במלחמות ובתחבולות, כשהכוונה להשמיענו ענין מה שבחרו בעצתם לטעמים ידועים שאזכיר בכל אחד ואחד מהן.
גבורות השם
עוד שם (ב"ר מד, כא) גם קריעת ים סוף הראה לו, שנאמר (בראשית טו, יז) "אשר עבר בין הגזרים", ונאמר (תהלים קלו, יג) "לגוזר ים סוף לגזרים". בארו בזה דבר מופלא מאוד, כי הראה לאברהם המעלה הגדולה אשר יש לישראל שהם מושלים על עולם הטבע, שהטבע נדחה מפניהם*, והיה זה בקריעת ים סוף, שהיתה הטבע נדחית מפניהם. והראה זה לאברהם במה שעבר בין הגזרים, כי הגזרים האלו מורים על הדברים החומרים, שכל בהמה היא חמרית, וכאשר היה עובר בין הגזרים, מורה* שהברית שיש לאברהם עם הקב"ה הוא למעלה מן הטבע, והנהגתו שנוהג עם אברהם הוא על ידי בטול הטבע. לכך היה עובר בין הגזרים, לומר כי הנהגת הקב"ה עם אברהם בביטול הטבע ולדחות אותה, ולכן הראה לו בזה קריעת ים סוף. ותתיישב* (-ה-)[ב]דברים האלו אחד לאחד, ותמצא דברים נפלאים מאוד מאוד.