בראשית טז:א מחשבת ישראל: מורה נבוכים

כל שמותיו ית׳ הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות – וזה מה שאין העלם בו – אלא שם אחד והוא ׳יוד הא ואו הא׳ שהוא שם מיוחד לו ית׳, ולזה נקרא ׳שם מפורש׳ – ענינו: שהוא יורה על עצמו ית׳ הוראה מבוארת, אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף, להיותם נגזרים מפעולות ימצא כמותם לנו, כמו שבארנו. עד שהשם המכונה בו ׳יוד הא ואו הא׳ הוא גם כן נגזר מן האדנות: ״דיבר האיש אדוני הארץ״. וההפרש בין אמרך: ׳אדוני׳ בחיריק ה׳נון׳ ובין אמרך אותו בקמצות ה׳נון׳ – כהפרש בין אמרך ׳שרי׳ אשר ענינו: השר שלי ובין אמרך: ״שרי אשת אברם״ – שבזה הידור וכללות לאחרים; וכבר נאמר למלאך ״אדוני... אל נא תעבור״. ואמנם, בארתי לך זה ב׳אדוני׳ לבד המכונה בו להיותו המיוחד שבשמות המפורסמים לו ית׳; אמנם שאר שמותיו כ׳דין׳ ו׳צדיק׳ ו׳חנון׳ ו׳רחום׳ ו׳אלהים׳ – כולם הם מבוארי הכללות והגיזרה. אך ה׳שם׳ שאותיותיו ׳יוד הא ואו הא׳ לא יודע לו גזרה ידועה ולא ישתתף בו זולתו. ואין ספק, שזה השם העצום, אשר לא ידובר בו, כמו שידעת אלא ב׳מקדש׳ ו׳כוהני יי המקודשים׳ לבד ב׳ברכת כהנים׳ ו׳כהן גדול׳ ב׳יום הצום׳ – יורה על ענין אחד, אין השתתפות בינו ית׳ ובין זולתו בענין ההוא. ואפשר שיורה, כפי הלשון, אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט, וכפי מה שיקרא גם כן על ענין חיוב המציאות. סוף דבר – גדולת זה השם והשמירה מלקרוא אותו – להיותו מורה על עצמו ית׳, מאשר לא ישתתף אחד מן הברואים בהוראה ההיא כמו שאמרו עליו ז״ל ״׳שמי׳ – המיוחד לי״.