בראשית ט:ו מחשבת ישראל: נפש החיים, עקידת יצחק, דרוש חדושי הלבנה ובאר הגולה

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

והיא מה שעוררו אליו אזננו מתקני תפלותנו באומרם (ברכות ס'.) אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' וכן בעת הלידה כפי המדרש שכתבנו אומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה וכו'. וכל זה להודיע וללמד שלא תעלה בה חלודה אלא לאשמותינו. ואל ההערה הזאת הנפלאה החמיר משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשר מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך וגומר. וזה כי הוא הקדים לדבר בשבח האומה הזאת במה שאמר (שם) ושמרתם ועשיתם וגו'. ואמר רק עם חכם ונכון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. שהכוונה בכל זה לומר שהם נבדלים מכל העמים ביתר שאת ומעלה בהדבקם אל האלהים ובהתיישר לפניו במעשיהם הנאותים ואמר רק אם תשמרו נפשכם שהיא התחלה המקבלת כל אלו העניינים ותזהרו בה מאד לבלתי טמאה בטמאות הגופיות ופן תשכח את הדברים המחוקים בה מתחלה אשר ראו עיני בחינתך ופן יסורו מלבבך מה שנרשם בה מאמתת המציאות בכלל אשר מכללו יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב וכל מה שנדבר שם בלי שום שבוש. וכן אמר להלן (שם) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגומר. פן תשחיתון וגו'. ופן תשא וגומר. כי הכל נמצא במירוק הנפש כשתשמר מהחלאה והחלודה בלי ספק. וזה הענין כוונוהו וקיימוהו חז"ל במה שאמרו (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך. אמנם זה יובן בענין הזכוך אמנם בענין המירוק רצוני ההתעצמות שכתבנו שהוא הכרחי לשלמותה בענין הנפש שער ו' ראוי ומחוייב להשיבה ביתר שאת ומעלה ממה שנתנה לו בלי ספק. סוף דבר נתבאר מאלו המאמרים מה שכיווננו אליו מתחלה מהמצא ההתחלה הזאת באדם אשר בשמירת טהרתה וזכוכה יראו עליה ניצוצות השפע העליון ויראה בה הרואה תמונות נכבדות תחלה מהחכמות האנושיות בתוספות וחידושין מראות אלהיות אשר בם יבא לצאת מכל שבושי הדמיונות ויכיר את בוראו לשבחו ולפארו כפי מה שיספיק מדעו ואם לא כפי רוממותו. וכמו שאמר דוד בכל חמשה ברכי נפשי את יי' אשר זכרנו וזולתם כי כל זה היא מה שימשך מההתחלה הזאת הנפשית כמו שאמר במקום אחר אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תלים קל"ט). ^*אמר כי הוא וכו', ר"ל רק על ידי נפשו היודעת מאוד (שהיא המראה הלטושה הזכה והבהירה אשר בה יראו מראות נפלאות אלקים ר"ל שעל ידה לבדה יכיר האדם את בוראו ונפלאות מעשיו) אני נותן לך תודה והלל על כי נוראות נפלאתי (ר"ל על כי נבראתי באופן נפלא, ועל כי) נפלאים מעשיך, כי מי שנפשו איננה טהורה וזכה ורעיוניו אינם בהירים וצלולים הוא איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין נפלאות ה', וע"כ לא יתן גם תודה לאלקיו על כל זאת, וכאה"כ "כל הנשמה תהלל יה", ר"ל רק הנשמה שהיא נפש השלם הזכה ובהירה, היודעת בוראה אשר אליה נלוה כבר השפע האלקי, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית דף מ"ז,) תדע, ותמצא עצמה מוכרחת להלל ה', ולהודות, [ועד"ז בארתי כבר גם מה שיסדו בתפלת ר"ה "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ר"ל רק מי שיש לו נשמה אמיתית מכיר בוראו וממשלתו בכל.] אמר כי הוא לא הגיע אל שיעור זה המדע בהוראות האל יתברך ופליאות מעשיו אלא באמצעות זאת ההתחלה הנכבדת אשר היא היודעת מאד על הדרך שאמרנו ועל זה חתם ספר תלים באומרו כל הנשמה תהלל יה וגומר. ואל זה הענין החשוב אמרו ז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מחביבות זה האדם וישראל קרויין אדם נתנה לו זאת הנחמה אשר היא המרא' המלוטשת המראה מראות אלהיות בלי ספק עד שבעבורם יאמר שהאדם נברא בצלם אלהים ^*והנה כל אדם וכו'. כוונתו כי לפי גודל מעלת האיש ומדרגת הכרתו את הי"ת, כן תגדל גם תודתו אשר יתן לו, כמו שיסדו בתפלת נשמת "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל", וכל קורא מבין יראה כי אותיות יצחק מורות על שינוי מדרגת המהללים כמו שיורו אותיות רבקה אשתו, על שינוי השבחים והמהללי' אשר יתנו לו כי יחס המשבח שהוא הפועל אל השבח שהוא מקבל פעולתו, כיחס האיש אל אשתו. והנה כל אדם חייב להלל לשבח לפאר כפי כחו כמו שאמר (ביוצר לשוי"ט) בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל כי הנה הם ז"ל זווגו זווגין על סימן יצחק ורבקה לפי שהמהלל והשבח המיוחד לכ"א מהתוארים הוא הראוי אליו ועליך להתבונן בזיווגם כי קרוב הדבר. והנה כל הענין הזה כוונו בר קפרא באותו מאמר שזכרנו על אותו הכתוב שזכר החכם שלמה זה הדרוש בעצמו והוא נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ירצה כי נשמת האדם היא נר ה' בידו באורו יראה אור להיותו חופש וחוקר למצוא כל הענינים המדעיים והעיונים האלהיים העמוקים והנסתרים בחדרי לבו ובטנו והוא עקר כל מה שכתבנו ולזה דרש עליו בר קפרא נרך בידי ונרי בידך וכו'. והכוונה לזרז האדם בצורך זה הנר ותועלתו ולעוררו שיגמור וישלים החפוש הזה על האופן היותר שלם שאיפשר כי זהו תכלית מציאותו כמו שאמר החכם (קהלת א׳:י״ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה ולזה זרזו ביותר באומרו נרך בידי ועל דרך שאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי וגומר. וכמו שסדרו מסדרי התפלות (ברכות ס':) אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני כלומר נר אלהים טרם יכבה התחפש ובא לדרוש ולתור בחורין ובסדקין עד מקום שהיד מגעת ועל דרך שאמר (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגומר. והנה הוא ייחד לו מקום החפוש והענין באומרו נרי בידך שנאמר להעלות נר תמיד. כי מלבד שהיא מצוה מעשיית מהמצות החמורות שבמקדש הנה הוא מבואר כי המנור' הטהור' ההיא ונרותיה היא סימן אל החכמות האנושיות עם ההערות האלהיות כמו שכתבנו במקומו שער מ"ח ומ"ט והם ודאי מקומות העיון והחפוש בנר יי' נשמת אדם כמו שאמרנו. ואולם כבר זכרנו שם ומה שהוסכם מהכל שהמשכן בכלל הוא צורת העולם ולפי הדמיון ההוא יהי' הנר הזה אשר בתוכו כאלו היא נשמת העולם ונפשו בו יודע כל מה שבאפשרות לדעת מכללות הנמצאות חצוניות ופנימיות כמו שבאורו יראה אור הכהן בבית הגדול והקדוש ההוא מחוץ לפרוכת העדות וגם יועילו ניצוצי האור מהפרוכת ולפנים והוא רמז נכבד מאד אשר עליו אמר נרי בידך כי הוא באמת העסק המיוחד אשר יעשה האדם אותו לאור הנר הנתן בקרבו וראה אותו וחי. ולזה אמר אם אתה תאיר את נרי אני מאיר את נרך כי על דרך האמת שתי הנרות ענין אחד הוא כמו שהוא במרא' שזכרנו כי אם המרא' היא זכה ומלוטשת הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל':) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות מעלות שירים והודאות לאלוה עושה כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נטלה ממך כי אם אינו מאיר את נרו אבל הוא משליך המרא' הזכה אשר נתנה בידו אחרי גיוו ובירכתי ביתו הנה היא תעל' זוהמה וחלודה ותחשך זיוה ולא עוד אלא שיעלו בה צורות רעות ותמונות משונות מזיקות מטילות דופי ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו וגומר. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד׳:י״ח). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. ואתה ראה כי ענייני שתי הכתות האלו נסדרו בזה אחר זה בזה החלק מזאת הפרשה כי הנה הוא סדר מצות הדלקת הנרות אשר במנורה הטהור' המצייר והמחקה מציאות זאת ההתחלה וזכותה וטוב תועלתה אשר על זהירות ענינה נאמר (במדבר ח׳:ג׳) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה ואמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' ל"ד) מגיד שבחו ושל אהרן שלא שינה כמו שכתבנו בשערים הנזכרים. והנה הוא וחביריו ותלמידיו הם המיוחדים להלל ולקלס את השם יתברך ולברכו בכל אותם שבחים והלולים וברכות שנזכרו אצל דוד בהני חמשה ברכי נפשי וזולתם כמו שאמר (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשם יי' כי באמת הוא הנמשך מהדלקת הנר והחפוש בו ובכלל זה הוא מערכת הלחם אשר על השלחן הטהור אשר לצדו כי גם כן הוא מקום החפוש באותו הנר כמו שאמר (משלי ט׳:ב׳) חכמות בנתה ביתה וגומר. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וכבר נזכר שם במקומו. ^*והנה אחרי וכו', כונתו, כי את זה לעומת זה עשה האלקים, כי מצות לקיחת השמן הזך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה שהיא רומזת על הנשמה הטהורה הזכה והבהירה, אשר יום יום תוסיף שלמותה לאור באור ההשכלה האמיתית, אשר בזכותה יארכו גם ימי בעליה עלי ארץ, ולא במהרה יכבה נר אלקים אשר בקרבם, הציג הכתוב לעמת מעשה בן אשה ישראלית אשר בעבור סכלותו ובערותו וחשכת אור שכלו לא ידע את ה' ולא הכיר עוצם מעלתו י"ת, אשר ע"כ גדפו וחרפו, ולעונש על חטאו זה גם נר חייתו נדעך, ובחצי ימיו קפד כאורג חייו, ויתן את רשעים קברו, ובכל זאת נתאמת מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "נרך בידי ונרי בידך" וכו'. והנה אחרי זה ולצדו כתב מעשה בן האשה הישראלית אשר נדעך נרו באישון חשך כי לפחיתות ענינו עלתה חלודה וזוהמא בנפשו ובל יראה בה גאות יי' ועוצם מעלתו ויצא מכלל מחנה המשבחים המברכים את יי' בכל לבם ונכנס אל אהלי האנשים הרשעים המנאצים אשר בפיהם ובקרבם יקללו סלה והמה יאבדו ויכלו כעשן וצדקתו לעולם תהיה וברכתו לעולמי עד. וזה שיעור מה שרצינו להקדים אל אלו החלקים. ואחר ביאורו נבא אל ביאורם בזכרון הספקות תחלה:

הן אלה מעט מהרבה מהספקות אשר ראוי לשום אליהן לב כל בעל דעת. אם בתורת מעיין ואם בתורת בעל דת. אשר מצדן יגיע הספק והבלבול אשר לא יעלם. והאדם אינו ניצול מזה כי קרוב הוא. והוא ממשש בו בינו לבין עצמו כאשר ימשש העור. וירא לדרוש ולחקור עליו עם זולתו ברבים אשר עמו. פן תצא כאש ומצאה קוצים כסוחים ופשה תפשה מספחת הפקפוק. ותהפך לנגע הייאוש וצרעת המינות וההתפקרות. ובין כה וכה נופל במה שאמר איוב (ט') תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי. לפי פשוטו כי איננו מוצא קורת רוח לנפשו. והעצה היעוצה לתקונו שישקוד על זה בתכלית עיונו גם שיוציא בשפתיו להשמיע לאזנו. והעולה לו והמתיישב על לבו יגידנו בלשון קולמוסו להועיל לזולתו. ויבטח ביי' אשר אליו מגמתו. כי הוא אשר יסכים על ידו. כמו שזה הענין בעצמו מצאנוהו כתוב לאדננו דוד ע"ה על הדרוש הזה בעינו מזמור ל"ט שנתעורר על זה הענין מצד אחר. והוא כי אחר שזה התכלית המשובח בלתי נקנה רק בהשתדלות רב. הנה יחוייב שימצא לכל אדם זמן קצוב בטוח בו יוכל להשתדל להגיע עדיו. כמו שאמר (שם) אמרתי אשמרה דרכי וכו'. נאלמתי דומיה וכו'. חם לבי בקרבי וכו'. הודיעני יי' קצי וכו'. הנה בכתוב הרביעי הודיע ענין שאלתו ובקשתו היותה זאת עצמה אשר עמדנו עליה: אמנם בראשונים הקדים להודיע צערו באשר הוא שם בצרת נפשו. ואשר אמר בלבו להשמר מחטוא בו בהגדת לשונו. וכל שכן שיוסיף ההשמר בעוד רשע לנגדו. שמתוך דבריו ילמוד לפקר. ושאם נאלם דומיה לבלתי דבר בו אפילו בדבור פנימי ישאר עם הספק בעצמו ויחשה מהטוב המקווה לו. ויהיה עם זה כאבו נמכר. והנה עם זה נמצא רחוק משני הצדדין. שאם יחשה לגמרי חם לבו בקרבו מהשרפה אשר שרף הספק ההוא בקרבו ואינו יוצא לחוץ. ואם יהגה אותו לזולתו לדעת מה בפיו גם הוא ירא פן יבער כמעט אש ההתפקרות ואין מכבה. ולצאת מזה ומזה היה מסכים לדבר בלשונו להשמיע לעצמו לבד. כי ברית כרותה לשפתים להאיר הדברים. ואחר שזכר זה החחיל לזכור ענין השאלה ואחר כך חלקי הסותר אשר יעמדו לו בה. ועל המבוקש אמר הודיעני יי' קצי ומדת ימי מה היא וכו'. התחנן לפניו יודיעהו סוד קצו ותכליתו אשר יעלה לו ממדת ימיו כדי שידע מה חדל הוא. כלומר מה הוא בעולם הזה אשר נוצר בו. וזה אינו רק התשוקה לעמוד על נפשו. כי היה רואה בענינו עיונים הפכיים. ועל הא' אמר (שם) הנה טפחות נתת ימי וכו'. ירצה הציקתני שאלתי זאת לפי שלא ראיתי בחיי זמני ומדת ימי הגופיים דבר קיים וראוי לסמוך עליו מהזמן מה שיורה שיש לו לאדם דבר מוגבל לעשותו להשלים עסק תכליתו. אך ראיתי שנתת מספר הימים מעט מעט יום אחר יום. כאדם המקבל דבר משוער בשיעור רב טפח טפח ומוציאו. כי לא ימלא את נפשו ולא ישמח בו כי איננו רואה את כל מאומה בידו. ובזה הענין אלו חיה אלף שנים פעמים לא תשבע נפשו. כי מעולם לא הובטח על יום המחרת ולא על הבאים אחריו לכוין להשלים בהם המעשים הנאותים לשלמותו. וזהו שאמר (שם) וחלדי כאין נגדך וכו'. ירצה אין צריך לומר שיצדק זה לפי חלדי וחלד כיוצא בו שכבר הוא כאין נגדך כלומר נגד עיניך. כי אתה הרואה ויודע ועד לפי קוצר הימים שבזמנינו. אך כל הבל כל אדם נצב סלה (שם). ירצה שאפי' אל כל אדם שהיה בעולם מאותם אנשי השם שהאריכו שנים רבות בימים הראשונים קרה להם כל זה ההבל שאמרתי. וזה מה שיחליש מציאות התכלית ההוא המקווה מאחר שלא נמצא זמן בטוח וקיים בעולם הזה להשגתו. ואחר שזכר החלק הסותר מציאות זה התכלית זכר החלק המקיימו. ואמר (שם) אך בצלם יתהלך איש וכו'. ירצה זהו אשר יעמוד כנגד זה הדרוש אך הנה ראיתי סותרו מצד כי הוא הרואה ויודע במין האינושי דבר מיוחד ומסוגל בלתי יכול להכחישו. והוא מה שבטבעו להתהלך בצלם אלהים ודמותו, ושמהתחלת יצירתו יש לו כח והכנה להשכיל כאחד מצבא המרום. וכמו שאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה וכו'. שמזה הצד יחוייב שימשך לכל אחד מהם מזמן החיות מה שיספיק להשגת תכליתו. אך מה שיתחלף מהיות על זה האופן הוא מצד שהבל יהמיון בכל עסקיהם. כי אינם פונים בכל עסקם והמייתם כי אם לצבור כסף וזהב וכיוצא מהבלי העולם. והפתי ההוא ההולך בדרך הזה יצבור ולא ידע מי אוספם אל כלל האנשים. והכוונה בזה אחד משני ענינים או שאין איש מהם שם על לב כי מפני רעתם נאספו. ושהם הם המאספין את עצמם ולא ידעו. או שלא נתנו את לבם ענין סופם ותכליתם. ומי הוא המאסף אותם האסיפה הכתובה בתור' ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג) כמו שיתבאר בפרשת רדי שרה שער כ"ב ב"ה. וזהו כענין שאמר שלמה לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שיבא. ומה מאד הפליג המשורר במזמור תפלה למשה (תהילים צ׳:א׳) וכו' להורות כי בלתי ספוק הזמן להשלמת האדם הוא לאשמתו יתבאר זה שער נ"ט ב"ה: ואחר שזכר הטענה החזקה הסותרת בנין הספק הראשון כפי שנתיישב בלבו. אמר (שם ל"ט) ועתם מה קויתי ה' וכו'. מכל פשעי הצילני וכו' נאלמתי לא אפתח פי וכו'. הסר מעלי וכו'. בתוכחות על עון וכו'. שמעה תפלתי וכו'. השע ממני וכו'. ירצה ועתה אחר שהטענה החזקה מקיימת אמתת התכלית החשוב ההוא לאדם אשר עשית אותו בצלם אלהים כי לא לחנם היה זה. כי לא יחשד פועל חכם בזה וכיוצא בו. מה קויתי ה' בעולמי זולת זה. ולכן תוחלתי לך היא להתענג בזיו כבודך. ואם חטאתי לבוא בחקירה זו הצילני מהעונש ואל תשים עלי עון וחרפת נבל אשר נמצא בקרבו רוח מינות. וכמ"ש אמר נבל בלבו אין אלהים (שם י"ד) כי הדברים קרובים. כי מה שעלה בדמיוני בזה נאלמתי לא אפתח פי עוד. אחר שאתה עשית את כל אלה בכוונה עצומה ובחכמה נפלאה. אמנם מה שיבקש ממנו שיסיר מעליו נגעי העונשין והייסורין לבל יכלה מתגרת ידו. כי מדרכו להוכיח וליסר את האדם על עונותיו. ובזה נמס כעש חיותו שהוא הדבר היותר חמור אליו. והוא הסבה להיות הבל כל אדם סלה (שם ל"ט). ולזה שמעה תפלתי יי' וכו'. כי ידעת כי גר אנכי עמך בארץ הזאת. אמנם מצד הנפש הריני תושב ככל אבותי הקדושים אשר חלקם בחיים. והנה בסוף דבריו כלל הכוונה כלה. לומר שחיות האדם נשאר או לא נשאר הכל תלוי בידו. והוא אומר (שם) השע ממני ואבלוגה. ירצה הרף ממני הצרות והטרדות בימי חלדי. באופן שאוכל להתחזק ולהתאמץ למצוא תכלית הוייתי בטרם אלך בלא חמדה ואינני. כי ישאר קרח מכאן ומכאן. והוא באמת עקר כל הדרוש הזה ותכלית סודו כמו שיתבאר ב"ה: