בראשית ט:כז מחשבת ישראל: לנבוכי התקופה, הגיונות אל עמי ונר מצוה

עוד מימי קדם התפללנו על השלום שיבוא בין שני הכוחות האיתנים האלה, המתנגחים זה עם זה, ואמרנו שעל דבר זה כבר התפלל אותו צדיק, באומרו: ״‎יַפְתְּ אֱ־לֹהִ ים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״‎ (בראשית ט, כז), שכוונתו היתה שיפיפותו של יפת תכנס לבית מדרשו של שם ועבר.

לכאורה, הלוא צודקים האחרונים שהמשילו אותו לרמב״‎ם – שניהם רצו להתאים את התורה אל החוכמה, שניהם עמדו על יסוד של אמונה וחקירה, שניהם כתבו גם בשפות לועזיות כדי לקיים מה שנאמר (בראשית ט, כז): ״‎יַפְתְּ אֱ־לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״‎ – שתהא יפיפותו של יפת באהלי שם.

וזהו שאמר נח ״יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם״ (בראשית ט, כז), מה טוב יהיה כשיפיותו של יפת לא תהיה רשומה ניכר רק בחוץ, אך תמצא גם בהאהל פנימה ״אהלי שם״, כי רק בני שם מקפידים גם על האהל, כנ״ל.