בראשית יב:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק ובאר הגולה

כמו שהיה הענין ברבן של נביאים בענין זאת השירה שאמרו עליו חכמינו ז"ל במאמר, שזכרנו ראשונה, נפת תטופנה שפתותיך כלה אמר משה לפני הק"בה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך. וזה כי הדבר שחטא בו הוא מה שנמשך אחר עיוני' הטבעיים שקדמו אליו להפיל ספק בשום צד מהצדדים שמא לא היה מאתו הענין החלקי ההוא מהרע שימשך משליחותו. ועתה בו עצמו אני בא לקלסך בשירה זאת הבאה ליחס אליך כל אלו הפעולות ופרטיהן בכל הצדדים אשר ראוי להשקיף בהם על צד היותר שלם שאיפשר. משל למדינה וגו' כי הספק שיארע לאי זה דבר מאלו העניינים החלקיים הוא עצמו יפול על הענין בכללו ואין הבדל בין המספק בקצת לבין הכופר בכל. ולזה היתה השירה הזאת כעטרה ההיא שמורה בה כלל ופרט. כך אמר משה אני חטאתי באז. הכוונה בהוראת המלה על הזמן העבר כאומרו (בראשית י״ב:ו׳) והכנעני אז בארץ. יאמר שבזמן העבר ההוא חטא בדבר ההוא כי עדין לא הגיע לכלל שלמות ההשגה בזה ולזה הוא מקלס באז כשתהיה הוראת המלה לעתיד כענין (תהילים קכ״ו:ב׳) אז ימלא. והכוונה כי מעתה ועד עולם תהיה השירה הזאת לעד נאמן על פרסום אמתת זה הענין. בא וראה שהצדיקים השלמים הזוכים לנבואה בשכל עצמו שהיו סורחין הן מתקנין כי ראו במחזה שדי והכר שכלם בדרך ידיעה אמתית מה שהיה להם ראשונה בדרך אמונה אחר שפקפקו בו בתחלה וכבר ביארנו זה בשער י"ט. הוי נפת תטופנה וגו' אם מדקדוק מלת אז הנזכרת ואם לפי שלמות השירה בעצמה. והנכון יותר כי במלת אז יכוין אל התחלות הפעולות לפי טבען והיה החטא שהיה מקיים אותם כפי שקדמו בעיוניו. אמנם הקילוס הוא באותה הוראה עצמה רצוני בשעכשו הוא מבטל כח ההתחלות ההן ושלפניו יתעלה ההקדמות לא יולידו מה שחוייב מהן אצל הטבע אבל שכבר ימצאו הדברים מבלי סבותיהן או שימצאו הסבות בעבורם כמו שכתבנו אצל של נעליך וגו' שער ל"ה. וזה הוא מה שאמר שבמה שהן סורחין הן מתקנין: והנה לפי שהיתה השירה הזאת בפינו ובפיפיות עמו ישראל להורות על כל אלו העניינים הנפלאים שאמרנו באופן שתורה הוראה שלמה היותו יתע' מתבונן באלו העניינים הפעולים כלם תכלית ההתבוננות אצל צדדי סבותיהם הנה לפי זה יתחייב חלוקה לחמשה חלקים. ^*האחד וכו'. כוונת הרב ז"ל בקוצר היא, כי תוכן השיר' רומז על ה' דברים, האחד, להורות' על חובתינו לתת תודה לד' בכל העתים והמקומות על כל הטוב אשר גמלנו, כמו שאמר משה וכל ישראל בעת אשר פדם ה' מיד צר "אשירה לד'" וכו', הב' להורות על יכולת הי"ת בעלת בלי תכלית, אשר ע"כ הי' יכול להוציאנו באותות ובמופתים נוראים כאלה כמאה"כ "ימינך ד' נאדרי בכח", הג' להורות על השגחתו הפריטית באישי בני אדם, ואף כי בעם נחלתו ישראל, וכי לא תגרע מעלתו ית' עי"ז, ר"ל בהשקיפו ממכון שבתו השמים על אישי בני אדם פחותי ערך, כמאה"כ "ד' איש מלחמ' ד' שמו", שר"ל שהי"ת דומה בזה לשר הצבא אשר עליו לפקוח עין ולראות מעמד ומצב כל איש ואיש, מאנשי צבאו, וכן צריך להשקיף גם על מעמד ומצב מתנה האויב. ואל כל מקום אשר יפנה שם כל או"א מראשיה, אם ירצה לערוך מלחמתו כראוי להשיג הנצחון, כן גם הוא ית' משגיח על הפרטים, ובכל זאת ה' שמו, ר"ל נשאר בכבודו ויקרו הנעל' על כל, ולא יוגרע ערכו ומעלתו בעבור זה חלילה כמו שחשבו הפילוסופים (עיין מזה בדברי הרב לקמן בשער זה) והד' להורות על התכלית הקרובה שרצה הי"ת להשיג בהוציאו את ישראל ממצרים, והיא לעשותם חפשים מסבלותם ומעבודתם הקשה כמאמר הכ' "נחית בחסדך עם זו גאלת" כי חסדי הי"ת ורחמיו על כל מעשיו, ואף כי על עמו, לא נתנוהו לעזבם תחת יד אדונים קשה ומלך עז אשר ימשל בם, והה' להורות על התכלית הרחוק' והאמיתית המושגת ע"י זה שהיא ללמד ולהורות לכל בני אדם ע"י עמו ישראל האמונ' האמיתית במציאותו, אחדותו, יכלתו והשגחתו, כמאמר הכ' בסוף השירה "ד' ימלוך לעולם ועד". האחד להודיע מדרגתה מכל צדדיה אשר העקר בהם להודות את השם אשר אליו יכוין ליחס אליו כל המעשים האלה כי זה מה שיאות לפי הכוונה וזה עד ה' איש מלחמה. והשני מצד שהכירו וידעו מה שכוון ממנו ית' להראות את כחו ועוצם יכלתו בעניינים ההם מצד עצם החומרים הפעולים ממנו ית' שמו וזה עד ימינך ה' וגו'. והג' מה שהושג להם שם מעוצם השגחתו בבחינת פרטי הפעולות אשר נעשו בהם וזה עד מי כמוכה באלים ה'. והד' בהראות צורת ותכונת כל המעשים ההם לפי כוונתם אחרי שלוחם וזה עד יעבור עמך ה'. והחמישי להגיד התכלית האחרון והמעולה המכוון בכל המעשים כלם מתחלה ועד סוף והוא עד ה' ימלוך לעולם ועד. והנה תהיה השלמת כל חלק וחלק בזכרון השם הנכבד והנורא אשר אליו יוחסו כל אלו הפעולות וכמעט שלא נזכר השם בה רק באלו המקומות כמו שיתבאר והוא הערה גדולה אל חלוקה זו. ואולם יוכללו בה בה' החלקים האלה הקדמת ידיעת השם ויחס אליו הפעולות ההם מצד ארבעה סיגי סבותיהם המגבילים כל פועל על השלמות והמסלקים כל מחשבה ורעיון מצד ההזדמן כמו שביארנו בשער הראשון אצל מציאות העולם בכללו ובנעילת השער ההוא אצל התורה האלהית בפי' המזמור המיחד שני העניינים יחד והוא השמים מספרים כי אלה העניינים כלם דרך אחת להם. והנה יבא ביאורה אחר זכרון הספקות והעיונין אשר ראוי לתת אליהם לב ראשונה:

והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב* בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקב"ה לאברהם* בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת* הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי* בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא* הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.