וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃
נצח ישראל
אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז.) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה:). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו.), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה.) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר:
על כפות המנעול; דרשות לימי התשובה וליום הכיפורים
הבושה בהקשר הזה היא מצב טבעי לחלוטין. ידוע לנו שיש לבושה תפקיד הגנתי מובהק באהבה. תפקידה הוא לשַמֵר את התום והמיסתורין, למנוע משהו מלהפוך למושא להצצה. אפשר לומר שדווקא אי צפיה באהבה משרתת את מטרתה39כך נראה לפרש את דברי אברהם לאחר שנות נישואין רבות לשרה: '…ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' (בר' יב, יא) וחז"ל פירשו שעד עכשיו לא הכיר בה משום צניעות שבשניהם. כוונת חז"ל ברורה: זה תיאור של עומק אהבה ואינטימיות, של אי ידיעת זה את זה. הפרספקטיבה המקולקלת של המצרים בהקשר של פריצות וחוסר תום, מעוררת את הידיעה אצל אברהם – "הנה נא ידעתי", שזהו חטא אדה"ר – "והאדם ידע את חווה אשתו".. האהבה חומקת מפומביות מאחר שהאוהב חושש שמה שקדוש לו יחולל בפומביות. חילול כזה עלול לקרות בייחוד באובדן הבלתי אמצעיות של ההתמסרות לזולת ואהבת בן הזוג. אהבה בלתי אמצעית שכזאת מאוימת לא רק מחשש שתיהפך ל'מושא' לצפיה ע"י אחרים, אלא שתיהפך למושא התבוננות של האוהב בעצמו. במצב זה הייחוד הבלתי אמצעי עלול להעלם, האקזיסטנציאליות שלה עלולה להתמוסס לכלל עובדתיות גרידא, פעולת האהבה שרויה בסכנה של 'הסתמת' העצמיות.
מורה נבוכים
וכן ה׳מילה׳ אצלי אחד מטעמיה – למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר: איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? – עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה ׳מצוה׳ זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא – הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו – כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו ה׳חכמים ז״ל׳: ״הנבעלת מן הערל קשה לפרוש״. זהו החזק בטעמי ׳המילה׳ אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו ׳החכמים ז״ל׳ באמרו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את״.