בראשית יג:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נשמת חיים וגבורות השם

והיא אחת מכוונת חז"ל במאמר ההוא שזכרנו פתח השער. משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן וכן אמר בפנחס באותה שעה בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו כו' (סנהדרין פ"ב:) כי במעשה הזה ודאי הדעות השכליות היו מונעים אותו ואפי' בא לב"ד לימלך אומרים לו שלא יעשה (שם) כי עקר ההתקוממות ההוא חוייב להיות מעצמו כמו שיבא במקומו שער פ"ג ב"ה. עד ששהתה עליו מניקתו אשר היא ההישרה הנבואית האלהית אשר עליה אמר המשורר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו (תהילים ק״ג:ב׳) שעשה לו דדים במקום בינה מאי היא א"ר אבהו כדי שלא יסתכל בערוה ר' יהודא אמר כדי שלא יינק ממקום הטינופת (ברכות י'.) כמו שביארנו אלו הענינים בשער ו' הוא שער הנפש כי שם למד שהשכל האלהי הנבואיי הוא למעלה מהשכל האינושי והוא המישיר אותו בכל מה שמדרכו לטעות והמעלה אותו למקומות שאין מחוקו לעלות שם והוא מה שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וכו' אשר מכלל המראה והדבור הנפלא מה שהעיר את לבו ואזנו על יחוד הבית הגדול והקדוש ובחירתו אותו מהיות לו מושב אלהים לקבוע דירה בתחתונים כדרך בעל הבית עם בני ביתו כי ודאי לא שוערה ולא נהיתה כזאת מלפנים עד מקום הזה כמו שביארו המשורר באומרו (תהילים קל״ב:ב׳-ג׳) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. אם אבא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. נראה בפי' שהוא היה האב הראשון לזה הענין הנפלא ומלפנים אותו גלה אליו והוא אשר נשתומם על זה ראשונה כמו שאמרנו (ילקוט ישעיהו ב׳:ג׳. מפסיקתא) משל למלך שהיו לו שלשה אוהבים ובקש לעשות לו פלטרין הביא הראשון ואמר לו ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות אותו פלטרין אמר לו זכור אני שהיה הר תחלה הניחו. בא לו אצל השני אמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה שדה תחלה הניחו. בא לו אצל השלישי ואמר לו מבקש אני לבנות פלטרין במקום הזה אמר לו זכור אני שהיה פלטרין תחלה. אמר לו חייך על שמך אני בונה אותו כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב"ה אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה (בראשית כ״ב:י״ד-ט״ו). יצחק קראו שדה שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (שם כ"ז). יעקב קראו פלטרין שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. אמר לו הקב"ה אתה קראת אותו בית עד שלא נבנה חייך על שמך אני בונה אותו שנאמר (ישעיה ב') אל בית אלהי יעקב. והכוונה להם בזה להראות שיעור מה שנתבאר לו ליעקב אבינו אצל אלו הענינים מאשר לפניו כי הנה אברהם אבינו מפני היותו המתחיל בדורותיו לבא אל הכרת מציאות הבורא יתברך מצד מה שנתחייב בשכלו המצא סבה אחת פשוטה לכל הנמצאות כלן עם שהשיג בזה יותר מכל זולתו הנה הוא לא הספיק לשיתברר אצלו זה השיעור מההשגחה ואופני הנהגתו בחלקי נבראיו כי הוא דבר נקנה בנסיונות גדולות ובהתפשטות העניינים באורך הזמן ויציאתו למצרים מפני הרעב וחרדתו על אודות אשתו כל החרדה ההיא קצת הוכחה עליו עם שכבר דברנו שם מה שיאות לפי הענין. וכבר היה אצלו המציאות היותר שלם אל מין האינושי ותכלית קרבתו אל האלהים כמדרגת ההרים מהארץ כי אע"פ שהם מושפעים בצד מה מטל השמים מכל אינם במדרגת השפע המושפע על הארץ הנעבדת ולזה כשבקש שירא' זכות העקידה לזרכו הבא אחריו ושיושגחו מהאל ית' בעבור' אמר ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה: הנה שייחס להם זה השם ועליהם אמר בהר יי' יראה. אמנם יצחק למה שכבר הראה עליו האל יתברך יותר פרטי השגחתו אם במה שצוה לגרש את האמה ואת בנה לפי שלא יירש עמו ואם במה שנתאמת אצלו שיעור מה שהוזקק לו בהמצאת בת זוגו וגם במה שהיה עמו בארץ פלשתים לעזר ולהועיל כמו שביארנו שער כ"ג. כבר ידע והשכיל שהשגחת הש"י יותר קרובה אל השלם שבמין ושהוא אצלו במדרגת השדה הנעבד אשר עין בעליו דורשת אותו תמיד. ולזה אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' קרא כן אל השלם שבמין כי באמת שם צוה ה' את הברכה. וכבר נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אמנם יעקב כאשר הוחל לברר אליו עוצם ההשגחה בשיעור נמרץ משניהם מצד מקריו עם אחיו על הבכורה והברכה אשר ביארנו והושלם לו הענין במראה הגדול הזה שבו השיג והכיר שהשלם שבמין הוא אצלו כבן בית וכאלו יתברך דר עמו בשכונה אחת כי הוא עקר מה שנתגלה אליו שם כי לזה אמר אין זה כי אם בית אלהים ירצה אין זה כמו שחשב תחלה מענין ההר או השדה אבל הענין ודאי כמו דירת בית קבע אשר השגחת בעל הבית והתבוננותו בה הוא תכלית מה שיצוייר. ולסבת האמות הזה אשר הגיע אליו יעקב אבינו מזולתו מהאבות היא מה שאמר בשני האוהבים הראשוני' שהניחם שעם שהיה כל אחד מהם אוהב למה שקצרה השגתם לתאר זה הענין הנפלא בפחות ממה שהיה לא נתישבה דעתו בו עד שפגע במי שהשיג האמת בזה וגזר דעתו עליה והסכימה עמו דעת עליונה לומר יפה דנת באומרו ואל בית אלהי יעקב. ירצה הבית שהושג עניינו ראשונ' ותכלית כוונתו אצל יעקב ואם כדברי מפרש ההגדות מה פשעם מה חטאתם של האבות שהניחם ועוד שהמשל הפך הנמשל באמת. שהרי ההר יותר מפורסם מן השדה והשדה מהבית שמציאות הבית אינה רק למחסה ולמסתור והיא מבואר. אמנם מה שביארנו הוא מה שהיה טבעי אצל המשל והנמשל בלי ספק ובמדרש עוד (תנחומא פ' מקץ). והנה ה' נצב עליו אין אדם עומד על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא בשעה שעומד בקמותיו. וכן באברהם נאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכו' (בראשית י״ג:י״ז). וביצחק ויזרע יצחק בארץ (שם כ"ז). וביעקב והנה ה' נצב עליו וכו'. והנה שייחסו שלימות האבות הראשונים אל החרישה והזריעה שהם התחלות המלאכה ושלמות יעקב אל הבאת התבואה שהוא התכלית והוא הנכון לפי טבע הענין ולשון מאמרי חז"ל. ולפי שעקר מה שהתחדש אליו שם הוא ההפרד הוא וזרעו אחריו מיתר העמים בענין ההשגחה עד שלא יהיו נכנסין בכללם תחת הנהגת מערכות השמים וכסילהם אבל שהם נשארים חלק ה' ונחלתו להשגיח עליהם השגחה אישיית כי לזה היה צורך ייחוד הבית הנזכר שם ומכון שבתו בתוכם שעל זה אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל הוא מה שרצו בכלל כוונתם לומר משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים וכו' כי אע"פ שמלאכי אלהים הם העולים והיורדים בסולם ההוא להמשיך ההשגחה הכוללת הרי הם כחגבים וכזבובים בערכו ית' והנה הם לפי מחשבתו כבר היו להם מהלכים עליו ועל זרעו לעלות ורדת על עסקיהם עד ששהתה עליו מניקתו והיא ההשגחה האישיית אשר עליה נאמר והנה ה' נצב עליו. ועל דרך שנאמר בקבלה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי (שיר השירים ח׳:א׳). כי אז ברחו אלו הזבובים מעל בן המלך ונשאר אמון בחיק מניקתו שהיא השגחת האל ית'. ושתי הכוונות קרובות ונכונות במאמר הזה. ועוד יתכן בה כוונה אחדת תודע בראש החלק שני אשר בזה השער: ועתה אחר אשר ביארנו החלק הזה מהספור עד הנה כפי מה שיאות אליו בבחינת ענייניו והתרנו הספקות אשר העירונו עליו וקצת שלא זכרנו הנה אשלים הביאור עד הגיע אל תחלת עבודתו של יעקב עם לבן וזה בזכרון שאר הספקות הנופלות בחלק הזה ראשונ' על החמשה שזכרנו:

אמונת התחיה היא עיקר מעקרי תורתנו והאומר אין תחית המתים מן התורה הוא מין ואפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא. וכבר הקשה הרי"א להרמב"ם בספר ראש אמנה למה לא זכר בכלל העקרים אמונת ההשארות כמו שעשה ה"ר חסדאי. והשיב שזה נכלל ביסוד הי"א שהוא מהשכר והעונש ושהגמול הגדול הוא חיי העולם הבא ועונשו הגדול הוא הכרת וכו' ולהיותו נכללת שמה לא זכרו בפני עצמו ויותר נכון אצלי שנכלל בעיקר התחיה הגם שאינם מתהפכים כי המודה בהשארות הנפש יוכל להכחיש התחיה שאם יעלה על הדעת שהנפש לא תשוב לגוף אחר הפרדה ממנו בעבור זה לא תתבטל מציאות ההשארות הנפשיי. וכמו שהעיד הרב באגרת התחיה ז"ל הגיע אלינו אגרת מארצות תימן ישאלו בה על דברי' ואמרו שיש אנשים אצלם שפסקו שהגוף יכלה ויפסד ולא תשוב הנפש לגוף אחר ההפרדה ושהגמול והעונש לנפש לבד וכו'. אמנם המאמין בתחיה מוכרח הוא שיאמין בהשארות כי איך תשוב הנפש לגוף אם נפסד בהפסדו. ואם כך הוא חל עלינו חובת ביאור העיקר הזה להעמיד ולהחזיק כראי מוצק כונתנו בהשארות הנפש ואתחיל ואומר. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאמונת תחית המתים הוא הכרחית לתורה האלהיתונפקא מינה שהאומר אין תחי' המתים מן התורה יצא מכלל המאמינים וכפר בעקר ובתורה עצמה. ולהורו' נתון אל לבי להביא כל הפסוקים והראיות אשר הובאו מרבותינו ז"ל בפרק חלק ומקומות אחרים מפוזרים אחד הנה ואחד הנה אחת לאחת למצוא חשבון. הא' הנה הוא בב"ר פרשה י"ד. שם אמרו רבותינו ז"ל וייצר ב' יצירות יצירה בעולם הזה ויצירה לעה"ב. בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים לא כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות אבל לעתיד לבא מתחיל בגידים ובעצמות וכו'. ויצא להם הפירוש הזה מההפרש הנראה בין יצירת האדם לשאר הבעלי חיים. וזה שבאדם כתיב וייצר ה' אלהי' את האדם בשני יודין מה שאין כן בבעלי חיים דכתיב ביוד א' (בראשית ב ז) ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ולכן מייתי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דאליבא דבית שמאי רומז לב' יצירות מתחלפות ואליבא דבית הלל גם כן איכא ב' יצירות בזמנים מתחלפים. וידוע הוא שהעולם הבא הנזכר כאן רומז לתחית המתים. השני מצאתי בילקוט פרשה בראשית סימן ל"ג על פסוק (שם ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב מכאן רמז לתחית המתים מן התורה כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר אלא תשוב והיא ראי' נצחת כי אם בשר האדם והגוף הוא מעפר כמו שנאמר עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת איך אמר ואל עפר תשוב והלא לא יתהפך האדם בעצמו כי לא יאמר שאשת לוט נהפכה לאשה אלא בנציב מלח. ולא שמטה משה נהפך למטה אלא לנחש. ואם כן אם האדם היה בגופו עפר איך יתהפך בעפר ואם הכונה היא שתמו' מגורש מהגן עדן בחטאו ויקבר בארץ היה לו לומר ואל עפר תלך ענין הרומז למות כמו שכתוב הנני הולך בדרך כל הארץ. אשר על כן יפה דרשו רבותינו מכאן ראיה לתחית המתים מן התורה ורמז לו הקב"ה שאם ימות בחטאו הנה עוד יבא זמן שישוב בתחיה להיותו חי בגוף ונפש. השלישי תמצא גם בילקוט פרשת וישב אמרו רז"ל (שם לז י) ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת כך היה אבינו יעקב סבור שתחית המתים מגעת בימיו שנאמר הבא נבא אני ואמך רחל מתה ואתה אמרת אני ואמך ולא היה יעקב אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלה אותו כאמו ע"כ. והפירוש הוא מוכרח כ"א יעקב היה מטיל ספק בחלום בשביל מיתת רחל איך אמר אח"כ ואביו שמר את הדבר. אבל האמת הוא כי בהיותו מאמין בתחיה הגם שמתה עליו רחל עם כל זה היה שומר וממתין את הדבר בחשבו שתחי' המתי' מגעת בימיו ותחיה רחל ואז כלם ישתחוו לו ארצה. הרביעי בפרק חלק תנא רבי סימאי מנין לתחי' המתים מן התורה שנאמר (שמות ו ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחית המתים מן התורה. והיא ראיה חזקה מאד יען ראינו שכאשר כרת ה' ברית את אברהם אבינו הבטיח לו לענמו הארץ כמו שאמר הכתוב (בראשית יז א) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען. ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה ומה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. וכאדם הנותן מתנה לחברו מראה לו מצריו ואומר לו שיחזיק בה. כך אמר לו הקב"ה (שם יג יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וכאן לא נזכר ולזרעך להורות לו שלו להנאתו ולטובתו היה נותן את הארץ. ובהיות שדבר ה' יקום לעולם בראותינו שאברהם אבינו מת והארץ לא נתן לו מוכרחים אנו להאמין שעוד יבא זמן בתחית המתים שאברהם אבינו בעצמו ובכבודו עם זרעו יירש ארץ. והיא ראיה שאין עליה ספק וגמגום. החמישי ר' מאיר אומר מנין לתחית המתי' מן התור' שנ' (שמות טו ד) אז ישיר משה ובני ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה. ואף שאין ראיה לדבר זכר לדבר שאתה תחזה שישעיה הנביא בהראותו את עוצם כבוד מלכותו של משיח בן דוד יחוסו חכמתו ומדותיו בעשרה תוארים שימצאו בגדולתו אמר (ישעיה יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו וכו' וקרא הגאולה העתידה שנית בהיות' דוגמת הגאולה הראשונה של יציאת מצרים ומתדמה אליה. והוסיף ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי וכו' כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה. ראה נא איך אז בזמן הגאולה הקמים בתחיה ישוררו שירה חדשה והשיר עצמו שכבר שר משה ובני ישראל. ויען שאז התשועה יהיה תשועת עולמים יוסיפו השם המיוחד ומלא כי אז יהיה הכסא שלם ושמו שלם. ולרמוז לענין הזה אמר' תור' בל' עתיד אז ישיר ישראל כי אז ישוררו זה המאמר עצמו עזי וזמרת יה וכו'. הששי אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר.

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (שמות ו, ג). דרשו במדרש רבות בפרשת וארא (ו, ד); אמר לו הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משכחנא. הרבה פעמים נגליתי על אברהם ועל יצחק ועל יעקב באל שדי, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך (שמות ג, יד-טו), ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", בקש לקבור את שרה ולא מצא מקום* עד שקנאה* בדמים מרובים. ליצחק אמרתי (בראשית כו, ג) "גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתננה", בקש לשתות מים ולא מצא, שנאמר (בראשית כו, כ) "ויריבו רועי גרר [עם רועי יצחק] וגו'". ליעקב אמרתי (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה [לך אתננה] וגו'", בקש לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה (בראשית לג, יט), ולא הרהר אחר מדותי, ולא שאלני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואמרת בסוף (שמות ה, כב) "למה הרעות וגו'". וכשם שלא הרהרו אחר מדותי, כך (שמות ו, ה) "וגם אני שמעתי נאקת בני ישראל". כלומר, אף על גב שישראל שבאותו דור לא היו כשרים, ולא היו ראוים להגאל, לא אדקדק* אחר מעשיהם, כשם שלא דקדקו הם אחרי מעשי. כך משמע מדברי רז"ל.