בראשית יד:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, לנבוכי התקופה, מורה נבוכים וגבורות השם

ובמדרש (ב"ר פ' ע"ו) שני בני אדם הבטיחם הקב"ה ונתיראו. בחור שבאבות. ובחור שבנביאים. בחור שבאבות זה יעקב וכו'. בחור שבנביאים זה משה וכו' דכתיב כי אהיה עמך (שמות ג׳:י״ב) ונתירא שנאמר ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו למי אומרין אל תירא אלא למי שהוא מתירא. הורו בדבריהם כי הוא לא היה ירא ע"ד האמת אבל שהיה מתירא כלומר מראה עצמו ירא שכן שמושו של התפעל יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי י״ג:ז׳) והדומים. ^*ודבר גדול דברו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין מה שכ' בביאורי למעלה שער ע"ח על הכ' ומדוע תתנשאו, וכוונתו פה כי באמת בטח משה בקרב לבו בישועת ה', ולא היה ירא כלל את עוג, ורק מעיני העם העלים בטחונו זה, והראה לעיניהם בהפך במעשיו החיצוניים כאלו הוא ירא מפניו, ע"כ אמר לו הי"ת "אל תירא אותו" ר"ל חזק ואמץ גם לעיני כל העם ולא תראה אף בפניהם שום פחד ואימתה מפניו, כי אם היה ירא באמת אותו במצפוני לבו לא היה יכול להצטות שלא יירא' אחרי שהירא' והחרדה מפני הדברים או המקרים המבהילים הן התפעליות נפשיות הבאות לאדם בעל כרחו ככל שאר התפעליות הנפש אשר אין אדם שליט ברוחו לכלוא ולעצור אותן, וע"ז רומז גם המדרש "למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא" ר"ל שרק למי שיראתו רק מדומית (כאשר יורה על זה פעל מתירא מבנין התפעל כמו מתעשר) יכולים לצות שלא יירא, אבל לא למי שהוא ירא באמת. ודבר גדול דברו באמרם למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתירא כי אם הוא ירא על דרך האמת אינו נופל תחת הצווי כי היראה היא הפעלות טבעי אין אדם רשאי על זה לירא מטעם צואה או לבלתי יראה כמו שיתבאר זה יפה אצל מאמר לא תירא מהם כי שם יתבאר איך תפול הירא' תחת המצוה אמנם כשאדם מראה עצמו ירא והוא אינו ירא אז יפול הפועל המדומה ההוא תחת המצוה כמו זה שא"ל אל תירא אותו לפי שהיה מתירא לא ירא באמת. והנה לפי שיש דבר מתמיה בענינו של עוג היותו הפך ממש מסיחון כי הנה סיחון אם לא נתאנה בשליחות המלכים אשר לפניו ובשליחתו לא היה יצא כמו שאמרנו אמנם עוג שראה שסיחון גבורם נפל שדוד לפניהם על מי בטח כי יצא להלחם לזה אמרו חז"ל במסכת נדה (סא.) ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו מכדי סיחון ועוג אחים הוו מ"ט נתירא בעוג ולא נתירא בסיחון מתשובתו של הב"ה אתה למד מה שהיה בלבו של משה מלמד שנתירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם אבינו שנ' ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית י״ד:י״ג) ואמר מר זה עוג שפלט מדור המבול א"ל הב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו הנה לקחו להם שטה אחרת בענין היראה או ההתיראות שכתבנו והשתדלו לתת טעם לחזקתו של עוג יותר משל סיחון והוא מה שרצינו מכוונתם ואמרו שסמך על ג' שרשי גבורה שנמצאו עמו שחשב לנצח בהם האומה הזאת אשר לא נמצאו כן לכל ממלכות. האחד זכות מעשים כי הוא חוזק גדול ביד האדם כי זכות גדולה לו לפני אלהים במה ששמש לפני אברם העברי והרי עשה יי' על ידו תשועה גדולה אל לוט ואל כל רכושו. וגם על ידו עשה לו אברהם אבינו שם גדול כיום הזה ולכן חשבוה חז"ל לו לצדקה. והב' גבורתו העצומה מצד בנינו החזק יותר מכל הגבורים אשר מעולם אשר כגובה ארזים גבהו כמו שנתבאר בכתוב הנה ערשו ערש ברזל תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה (דברים י"ג) ועמן מטתו הוא ארונו או מושב אשר עליו היה גופו כשיעורו ודמותו וצלמו כמנהג המלכים והשרים הגדולים החוצבים להם דמות גופו בצביונן ובקומתן כל רואיהם יכירום כי המה אלה ואמר שעשאם מברזל למען יעמוד ימים רבים ולא יחמדו המלכים הבאים אחריו כסף או זהב אשר עמה והנה השיעור הזה הוא נפלא מאד למדת האדם כי הפלשתי אשר החריד את ישראל כשיעור ההוא שנודע אמר הכתוב שהיה גבהו שש אמות וזרת (שמואל א י״ז:ד׳). וכבר היה זה כמעט כארכו וחצי והוא ענין גדול לעשות חיל והנה כחו זו עמדה לו במי המבול וזה מה שכללוהו באומרם זה עוג שפלט מדור המבול. ^*והג' וכו' ר"ל כי אורך ימי האדם, ורוב שנים אשר יחיה, ירבו חכמתו ותבונתו ע"י רוב הנסיונות אשר יקנה לעצמו ע"י המקרים הרבים אשר יקרוהו והתלאות אשר תמצאינה אותו ברוב הימים כמו שאמרו בקדושין דף ל"ג שר' יוחנן קם מפני סבי דארמאי אמר "כמה הרפתקי דעדו עלי דהני" ר"ל ועי"ז קנו להם חכמת הנסיון, וע"כ הם ראוים ג"כ שיכובדו מזולתם, ויען כי לדעת חז"ל (נדה דף ס"א ע"א) היה עוג זה מיתר הרפאים שהיו קודם המבול וחי יותר מארבע מאות שנה ככל הנולדים לפני המבול והוא היה הפליט אשר הגיד לאברהם כי נשבה אחיו, ועל ידו ניצל לוט ורכושו, תמך עוג בטחונו שלא יפול ביד משה על שלש יסודות, הא' על זכות מעשה טוב זה שהיה מסובב על ידו, והב' על תקפו וגבורתו הגופנית, והג' על היותו קודם בזמן לכל בני ישראל היוצאים ממצרים, ואף כי לכל הנולדים במדבר, כי מלבד שהזקנה מכובדת מאוד בעיני הי"ת, קנה גם הרבה חכמה ודעת ברוב הימים אשר חי על פני האדמה, וחשב בעבור זאת כי אף שסיחון לא היה יכול לעמוד מפני בני ישראל תגבר ידו בכל זאת עליהם אף שגם להם שלש אלה המעלות, כי הם חזקים בעבור ריבוים כמו שאמר בלעם "מי מנה עפר יעקב" ויש להם זכות מעשיהם ומידותיהם הטובות כמו שאמר עליהם "תמות נפשי מות ישרים" ואהבת הי"ת מורשה להם מאבותיהם מימי קדם כמו שאמר "כי מראש צורים אראנו" והלבישו רעיון זה במליצה יקרה ונכבדה מאוד כדרכם באמרם שאמר עוג ד"מ להורות על כל זה "מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישי" והוסיפו עוד לאמר ד"מ "אייתי הקב"ה קמצי (ר"ל חגבים או נמלים) ונקבוה" ר"ל שבכל זאת עמד ה' לימין ישראל אשר בשם תולעת יעקב יקראו ואשר מהם אמר הכ' "הנה שמתיך למורג חרוץ וכו' תדוש הרים ותדוק וכו' ונפל בידם". והג' מה שתתחייב לראשונות והיא קדימתו העצומה בזמן כי מלבד מה שיוסיף האדם ברוב קדמתו הפלגת חכמה ועומק עצה ותחבולה ובקיאות גדולות ברוב הנסיונות ואורך זמנן כמ"ש כמה הרפתקי עדו עלי דהני (קידושין ל"ג.) כי כל זה מה שיועיל מאד אצל כל הענינים ויותר מהמה לעסקי המלחמה ותחבולותיה הנה גם כן הוא דבר מועיל מאד בעניני ההשגחה האלהית כי הקדומים בזמן הנה הם חשובים לפניו יתעל' והתור' אמרה יי' קנני ראשית דרכו וגו' (משלי ח׳:כ״ב) ובכמה מקומות חלק הב"ה כבוד לזקנים ונאמר לאיוב הראשון אדם תולד (איוב ט״ו:ז׳). ועל אלו השלשה ענינים אחז"ל במסכת (ברכות נ"ד:) אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישי' אייתי הב"ה קמצי ונקבוה ונחית אצואריה בעא למשלפיה משכוה שנייה להאי גיסא ולהאי גיסא והיינו דאמר ריש לקיש שיני רשעים שברת (תהילים ג׳:ח׳) אל תקרי שברת אלא שרבבת הפליגו לרמוז בחידתם זאת הנעימה כי הוא ראה חוזק האומה הזאת שהוא עומד על ג' דברים אלה. אם מצד כח עצמם ורבויים. ואם מהזכות אשר בידם. ואם מטעם קדימת אהבת אבותיהם הראשונים כי שלשתן זכרן בלעם הרשע בפרשתו אמר כי מראש צורים אראנו וגו' (במדבר כ״ג:י׳) הרי קדימת האבות. מי מנה עפר יעקב וגו' (שם) הרי חזקם מצד רבויים. תמות נפשי מות ישרים וגו' (שם) הרי זכותם. והוא מ"ש מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי ואמר שכבר יש לו אלו הענינים עצמם ויותר קדומים מהם ולזה שיעקור הר שהוא מזה השיעור עצמו וישליכהו עליהם כלומר שינצחם. וה' לא חשב כן דאייתי קמצי ונקבוה והכוונה שהזכיות אשר ביד אישי האומה הזאת הרבים רבו ועצמו מאד מזכותו והחלישו כוחו ובטלוהו. והנה נמשכו חז"ל במשל זה אל מאמר הכתוב ממש אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאם ה' וגואליך קדוש ישראל הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פפיות תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים (ישעיהו מ״א:ט״ו). ובמ"ש בעא למשלפיה משכו שיניה כוונו יפה להתיר השאלה שזכרנו לאמר על מי בטח כי יצא להלחם עמם אחרי מות סיחון על ידם וגם מה ששאלו למה לא עשו בו מעשה להקשות את לבבו כמו שעשו בסיחון ואמר כי לפי דבריהם אלו יש לו על מה שיסמוך ויקשה לבו מעצמו כי אע"פ שיעל' בלבבו לחשוב מחשבה להשמט מהם לא היה יכול כי תועפות שניו אלו אשר גדלו בעיניו לכאן וכאן ומעתה אין צריך חזוק אחר. והוא עצמו מה שאמרו שם (ברכות נ"ד.) משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטלי' והרי הם דברי חידה כראשונים לומר שאין צ"ל שנמצאו בעם ה' אלו השלשה ענינים באופן יותר נפלא אלא אפילו במשה לבדו נמצאו כי הוא ע"ה מצד עצמו הוא גבור בגבורתו ויותר שארכו עשר אמות ועוג אינו אלא תשע והרי ארוך ממנו אמה ואין הכוונה להם שהיה כן ממש ארכו של משה עשר באמה אלא כוונו למה שאמרו בגמרא (סוכה ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למעלה מי' כי ארך הקרשים כך הוא וכן הוא גבה של משכן וכן אמרו בגבהן של כרובים כמו שביארתי הדבר בשער מ"ד חלק ראשון אלא ששם מנו טפחים וכאן אמות והענין אחד הוא מ"מ כוונו לומר שלא נופל משה בגבורה ממנו אבל יתר עליו שזה גבהו י' אמות שכליים של שכינה וזה תשע אמות של בשר ודם ועל הזכות הנפלא ממנו אמרו שקל נרגא בת עשר אמין כי הזכיות הם כלי קרב כחצים ביד גבור חנית או גרזן רזה גם כן ממדרגת העשרה ועל הקדימה אמר שקפץ ותלה עצמו גם מספר עשרה שהוא זכות האבות הראשונים והיא קדימה מעולה וחשובה מקדימתו ומחייה בקרסולי' וקטליה ירצה שנצח זכות פסיעותיו ששמש בהם לאברהם אבינו כמו שזכרנו: והנכון שנגע בשרשיו ובעמודיו אלה אשר הוא סומך עליהם ועקרם והרגו והוא מה שא"ל יתעל' אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וגו' לפי ההגדה ההיא של מסכת נדה. ולדעתי על זה הענין עצמו היה אומר אבא שאול שרץ אחר צבי אחד ונכנם לו במערה ורדפו שלשת פרסאות ולא השיגו ולסוף ידע שהית' קולית ירכו של עוג (נדה כ"ד:) יאמר שאע"פ שאבא שאול אדם גדול בדורו היה בשלשה הענינים שזכרנו אבל שלא היה משער בעצמו שהיה מגיע לסוף שלש פרסאות אלו שבקרסולו של עוג כמו שהגיע משה וכן הוא באמת בלי ספק. והנה כוון לומר זה בדרך חידה קרובה אל הראשונה כמ"ש ג"כ שנפתחה מערה מתחתיו ונשקע בה עד חוטמו ^*ולסוף ראה וכו' ר"ל שאבא שאול בא להורות פה ד"מ ומליצה שבהיותו חופר קברות וקובר מתים נודע לו שרוב בני אדם מתים רק בעבור גודל תאותם הגופנית וחמדתם אל ההון והעושר או אל הכבוד המדומה, כי רבים חללים תפיל התאוה החמרית, ועצומים כל הרוגי חמדת הכבוד והרכוש, בכל הזמנים והמקומות כעין מה שאחז"ל פ"ד דאבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" ואבשלום בן דוד אשר לא היה כמוהו בכל ישראל איש יפה להלל מאוד לעד על כל זה כי בנעוריו ובעצם חמו ירד שאולה כי נהרג באכזריות חימה, יען כי עינו חמדה לה כבוד מלך ושרים עד שמרד בעבור זה באביו ובמלכו (עיין ש"ב י"ח) ומכל זה ראה ולקח מוסר כי כל איש החפץ חיים צריך מאוד להזהר ולהשמר שלא יפול וישקע במצולת התאוה והחמדה, גלגל עינו של אבשלום, ולסוף ראה שהית' גלגל עינו של אבשלום (שם) שהכוונה להעיר אזן אנשים המוטבעים בתאוות העולם ומשוקעים בחמודותיו כאומרו שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ״ז:כ׳) כי ודאי יקרה להם כמו שקרה לאבשלום כי למה שתלה עיניו בגבוה ממנו נתלה ונאבד מן העולם וכל אשר יקר' לו זה ודאי ישקע בגלגל עינו של אבשלום וייחס אבא שאול הדבר לעצמו כמנהג החכמים המנסים הדברים והמוצאים אותם כמ"ש שלמה בכל ספר קהלת. וכל אלו הם ענינים נחמדים דברו בהם חכמים במשל ומליצה לחבבם בעיני המעיינים כמו שהיה כן ענינם בהרבה כיוצא בהם אשר ממינם זכרו רבים בפרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ג:) כמו שכתבנו קצתם בשער כ"ד. הנה מכל זה יראה כוונת חז"ל בגבורתו של עוג אשר היא נאותה מאד ערוכה בעצמה ושמורה מהזריות הנופלות בנגלה מדבריהם והתרנו שתי שאלות שנפלו בזה הענין וכבר ביארנו צורך אלו השלחיות הנזכרות בזה הספר וטוב טעמן וכוונתיהן ומעתה אזכור שאר הספקות ונבא אל הביאור.

וראשית דבריו של ״‎א־לוהי העברים״‎ (שמות ה, ג) לאברהם אבינו, ה״‎עברי הראשון״‎ (על פי בראשית יד, יג), הם: ״‎לֶךְ לְךָ״‎ (שם יב, א) – ״‎לך״‎ לעצמותך גופא, לשורש נשמתך פנימה. ועל ידי זה הכיר אברהם את בוראו; ועל ידי זה מכירים אנו אותו בכל הדורות ובכל הזמנים.

׳שכון׳. ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד: ״והוא שוכן באלוני ממרא״, ״ויהי בשכון ישראל״ – וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא כי באריכות עמידת בעל החיים במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק.