בראשית יד:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נפש החיים, נצח ישראל ותורת העולה

והנה כנגד שני אלו הענינים דברו אלו החכמים כי רבי אלעזר המודעי אמנם אמר שאברהם אבינו היתה אצטגנינות העולם בשכלו ובדעתו ומפני היותו יודע ומסתכל בזה הסדור הנפלא נתרחק מהפקר שאר האנשים בעניניו ובמנהגיו והיה נרתע בעצמו מאימת מלכות הסבה הראשונה שתתעלה והולך בהצנע לכת בענוה וצניעות והיה פורש מדרכי העולם ונוהג בעצמו מדות אלהיות כמו שחוייב מעיון האצטגנינות ההוא על הדרך שאמרנו. ולזה כל מלכי מזרח ומערב היו נכספין אליו ומשכימין לפתחו והם האנשים הבני חורין המושלים ביצרם וכמו שאמרו חכמינו מאן מלכי רבנן (גיטין ס"ב.) אשר נגע בלבם התחלת מה מזה האצטגנינות כי על כן ייחסום למזרח ולמערב ולזה באים להשתתף עמו ולעמוד לפניו ללמוד ממנהגו ומיושר מעשיו כי ישרו בעיניהם והוא למוד נאה ומיוחס אל אלו האנשים הדורכים מהלך השלימות. אמנם ר' שמעון בן יוחאי אמר כי לא היה לבד נאה מקיים במעשיו ותועלתו מוגעת לאלו האנשים המכונים במלכים אבל שהיה גם כן נאה דורש ומכריז ומפרסם האצטגנינות ההוא אשר בלבו לכל בני עולם ובאזני האנשים ההמוניים יחד כסיל ובער כדי ללמדם ולהישירם. בטענותיו החזקות ולהודיע לבני אדם מה שעלה בעיונו כמה שאמר הרב המורה פרק י"ג חלק ב'. והעיון הזה המפורסם על פי דבורו היא היא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו ועל דרך שאמר החכם. כי לוית חן הם לראשך וכי' (משלי א׳:ט׳) ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה אשר יהיו בנפש החולים מחוסר האמונה במציאתו יתב'. וכשנפטר אברהם וחדל ההסתכלות ההוא מצוארו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה כלומר שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שכל שיקחהו מהמקום עצמו אשר לוקח משם: כי גלגל חמה נאמר בכאן במקום השמים בכלל כמאמר החכם (קהלת) תחת השמש בכמה מקומות. גם שהוא היותר מפורסם מצבאות השמים. והכוונה כי אחר שנשתמש בה על ידי למודו של אברהם אבינו תלאה במקום שמצאה שם ומכאן ואילך כל הנשוך מנשיכת האפיקורוסות וראה אותו וחי. וכמו שאמר ז"ל (זהר ח"א י':) על וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים (דברים ד׳:ל״ט) שידיעת היום וסבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאד לדעת מה שישיב אל הספקות אשר יתילדו בלבו על זה הדרוש. וזהו מאמר אדלי יומא אדלי קצירא. וסוף דבר כך היה דרך השלמים הראשונים אשר היה אצטגנינות זה להם למופת נפלא על אמתת מציאות האל יתברך וכי הוא סבת הסבות ועלת העלות כלן. אמנם עדיין הוקבע בלבם שהשפע המושפע מאתו יתברך מהמצאות אלו הנמצאות היתה ע"ד החיוב כאור מן השמש וכמושכל מן השכל שהשפע ההוא לא סר בשום זמן בעולם כי מה המונע מההשפעה הזאת. ומזה חוייב להם לומר שמציאות העולם היה שוה למציאותו וקדמון כקדמותו אין הפרש ביניהם רק באשר יתברך הסבה והוא המסובב. וכבר נמצא למלכי צדק עם היותו מאלו החכמים הבאים באצטגנינית זה להכרת מציאותו יתברך שתאר אותו על זה האופן באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י"ד) לא אמר בורא ולא יוצר ולא עושה כלשון הכתובים לפי שאלו הלשונות יורו על הפעולה הנעשין בבחירה ורצון כמו שהורה החכם בשאלות ג' וד' מהפלת הפילוסופים אבל אמר קונה לרמוז אל אופן בא השפע מאתו ואמר שהוא דרך קנין שהקנין הוא דבק לבעל הקנין ולא יפרד ממנו. והנה אברהם אבינו נראה שנמשך אחריו ג"כ בתחלת עיונו אמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון קונה שמים וארץ (שם) והיה זה להם לחכמה ושלימות בערך אל הסכלים הרבים ההם שלא ראו האצטגנינות ההיא ולא נסתכלו במרגלית וכחשו בהתחלה הראשונה ויאמרו לא הוא. ועלה מעיונם שהזאת הסבה הראשונה עם שהיא מחוייבת המציאות וסבת הכל אעפ"כ אין מטבעה לעשות דבר שלא כמנהג הטבעי ושאי אפשר להשתנות סדר הנמצאות לא בכללם ולא בפרטם כמו שאי אפשר להשתנות בעצמו. ולזה לא היה מבקש מלפניו בתפלה כמנהג הצדיקים. אמנם מכל מקום חוייבו לרומס ולגדל זאת הסבה ולהורות לו האלהות ולהכין עבודות לשמו לפרסם זכרו לא לשכר זולתי להודאת האמת בעצמה לא לבקשת רצונו או לברוח מכעסו כי אין מדרכו להתבונן באלו הענינים האינושיים. עד היות דבר יי' אל אברם וכו'. ושם הבטיחו על הזרע אשר גזר לפי אצטגנינותו שהוא ערירי גבר מטבעו ואמר לו הבט נא השמימה ואמרו חכמים ז"ל (שבת קנ"ו.) שהעלהו למעלה מהכיפה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך. והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראשית ט״ו:ח׳) ולא על המנהג הטבעי. ושם שאל במה אדע כי אירשנה שכבר בא לכלל דעת שהבורא ברא העולם ברצונו אחר שלא היה. ומזה הי' יכולת בידו ליטול מזה ולתת לזה וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ח). ולמה פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קי"א) ומנהו והלאה נפרד הוא וזרעו המיוחס אחריו אתו באמונה זו מכל העמים אשר על פני האדמה כמו שנודע זה מענין התורה האלהית מצותיה וחוקותיה ומספרי הנבואות כלם. האמנה כי אח"כ לאור תורתינו ראו אור רוב העולם ומעט מעט כמעט הכל יצאו מאצטגנינותם לבוא להודות ולהאמין בבורא העולם אחר שלא היה בחיוב אלא ברצון מוחלט כי על כן המציאו להם תורה ומצות להכין לבם ביראה ועבודה. ואולם חכמי פילוסופי עמנו התאחזו באלו הדעות המקולקלות ומשורש הנחש הקדמוני יצא להם צפע פורה ראש לאחוז באמונת הקדמות מהם שאמרוהו בפרסום ומהם שלוחשים אותו בלט ובחשאי. ואם לחצתם התורה האלהית בזה וביתר הענינים העיזו פנים כנגדה וגלו שוליה על פניה שלא כהלכה ובאו עליה שלא כדרכה. כי עם המלך בביתו ישבו שם לכבוש את המלכה ולפתותה ולכפותה שתצפצף דעות הפילוסופיס בלשונה ולא תסור מאחריה אפילו כמלא נימא עד שכבר היו מגוריהם מי שהקדיחו תבשילם ומלא לב אותם לומר שהחדוש הנזכר בתורה הוא משל היות העולם בהיות חלקיו וחדושו הנצחי בחדושו הזמני. וגם הפכו דברי חכמים ולשון המקראות לומר שעל זה הדרך תקנו מסדרי התפלות. המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ההתמדה בנמצאים תקרא בצד מה חדוש כמו שעל כן אמר הכתוב תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (שם ק"ד). והיה להם לצור מכשול ולאבן נגף דברי הרב המורה פ' כ"ה חלק ב' שאמר שאם השכל יכחיש החדוש כמו שיכחיש הגשמות שיחוייב שיפורשו הכתובים המעידים על חדוש העולם כמו שפי' המורים על ההגשמה אמנם אחר שהשכל לא יכחישוהו אבל יאות אליו יותר ממה שיאות אל הקדמות ראוי הוא שישאר הכתוב כפשוטו וכצורתו. והם נטלו רשות לעקור את הכל והפכו דבריו או פירשו מהם מה שלא רצה לפרש כמו שעשו בדברים אחרים ימחו ויכרתו דעותיהם אלו וכיוצא בהם מן העולם:

ובמדרש (ילקוט יהושע רמ"ז כ"ב) כשאמר יהושע (יהושע ג') שמש בגבעון דום אמר לו השמש ולי אתה אומר שאדום אמר לו הן אמר ליה ואם אני שותק מי יאמר קילוסו של הקב"ה אמר לו דום אתה ואני אומר שירה דכתיב (שם) אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות ט"ו) אז ישיר משה. ואתה רואה יופי מאמרם זה בכוונם לכל מה שאמרנו כי הנה השמש יאמר שקילוסו של מלך המורה על אמתת מציאותו ית' יתפרסם מהיות אלו הנמצאות נוהגות תמיד על סדר אחד קיים מבלי שום חלוף ושנוי כלל עד כי החלוף והשנוי בו יטע' האומרים בהזדמן ומכחישין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם יהושע נתחזק עליו מהענין השני המעולה ממנו והוא היות החלוף והשנוי ההוא נעשה על ידו באותו פומבי ולצורך נפלא כמוהו ושלזה ראוי שידום השמש מקילוסו והוא יאמר שירה שתכלול קילוסו של מלך ועוד שם כבוד מלכותו להיות כל אלו הנמצאות ברואות ממנו יתעל' לנהוג במנהגם הסדר הראוי והנאות לפי המנהיגים השלמים. והענין הזה הוא מבואר מכוונת השיר' אשר הביא ממנה ראי' ובנוסחאות כתיב (ילקוט שם) וכי יש קטון שיאמר לגדול דום והלא אני נבראתי ברביעי ואתה בששי. אמר לי' וכי בן חורין שיש לו עבד זקן אינו אומר לו דום והלא לא נבראת אלא בשביל אברהם זקני דכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולא עוד אלא שהשתחוית ליוסף דכתיב (שם ל"ז) והנה השמש והירח משתחוים לי. אמר לי' ואם אני שותק מי יאמר וכו'. הנה הם דברים נפלאים וכוונה נכבדת מאד כוונוה חז"ל ג"כ באותו ויכוח שאמרו (חולין ז'.) שהי' בין רבי פנחס בן יאיר ובין גינאי נהרא כי הוא אמר ליה אתה ספק עושה ואני ודאי עושה והוא אמר ליה חלוק ואם לא גוזרני עליך וכו'. ויבא שער מ' ב"ה:

והנה אחר שהקדים זה הודיעם וגלה את אזנם על הכבוד והמורא שהיו חייבין לנהוג עם בוראם יתברך שמו וזה כי לפי שתחלת דברי פי העקר המכוון מדברי השירה הזאת הוא מה שיתחיל ממאמר הליי' תגמלו זאת. הקדים להם ההודעה כי כאשר יקרא בשם ה' יהיו זריזים להכנע ולחרד אל קול הקריאה לתת גודל וכבוד לאלהינו. וביאור הגודל הזה שיתנו לו כמו שאמר הצור תמים פעלו וגו'. ירצה כאשר אקרא לפניכם השם הזה הנכבד והנורא המורה על עוצם גדולתו ושלמיותו בתכלית השלימות עד שלא יתואר בשום חסרון כלל עד שזה מה שיחייב ידיעתו כל הענינים הנמצאים בין עוברים בין הווים ועתידי' מאי זה מין שיהיו לפי שהבלי ידיעה מדבר שיצא אל המציאות או שיצא הוא ודאי חסרון גמור כמו שכתבנו בפרשת העקידה שער כ"א. ולזה חוייב שיובן מזה השם שהוא יתעלה יודע כל הדברים ההווים והעתידים והמון נסתרות לאין תכלית בלי שישאר שום אפשרות למציאותם רק על האופן עצמו שידעם ועם כל זה אנו חייבים לגדלו ולהודות לפניו על יושר דינו וצדקתו במה שהוא מיעד הענין הגדול הזה אשר יסופר בשירה הזאת הכולל כל תלאות האומה הזאת וקורותיה עד סוף כל הדורות וכל יעודי התורה האלהית בפרט על דרך השכר והעונש המונחי' על יסוד חפשיות הבחירה המוחלטת כאשר אמרנו. והשמרו לכם פן יהיה עם לבבכם דבר בליעל לאמר היכן הוא שלימותו ביושר דינו וצדקתו במה שיעניש אותנו בכל אלה התוכחות והייסורין הרעים אשר יזכרו בשירה הזאת אחר שאין אנו רשאין במעשינו לנטות ימין ושמאל מאשר תגזרהו ידיעתו וכמו שאמרו במדרש ההוא אשר זכרנו ראשונה (ספרי פ' האזינו) עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו כו' שכיון שהגידו השמים צדקו ועוצם שלימותו הנה הידיעה השלימה היא בו ית' מחוייבת ועליה אנו סומכים על אמתת חפשיות הבחירה כי לא דבר רק ובטל יוצא מתחת ידו ית' ועם היות שאין דעתנו סובלת חבור שני הענינים האלו ביחד כמו שנתבאר יפה בדברים אשר בשער. והוא עצמו שאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כי צור העולמים תמים פעלו בלי שום מום וחסרון כלל הנה עם זה יש להודות בהכרח שהוא אל אמונה בכל מה שייעדהו מכל אלו הענינים הנופלים תחת אפשרות הבחירה ולא יפול דבר מכל דברו אשר זה יחייב אמתת הידיעה בכל הדברים ההם בלי ספק שהבלי ידיעה ונפילת דבר מדבריו יהיו חסרון גדול. גם יש להודות ולקיים שאין בו עול להטיל עונשין על הדברים המוכרחים כמו שאמרנו והעול או הבלי יושר הוא חסרון גדול ודאי. ואם תאמר איך יתכן זה. הנה באמת זאת היא סגלת הידיעה הזאת שאמרו שהיא ידיעה סגוליית משארת טבע האפשרות והוא עצמו מה שכוון באומרו צדיק וישר הוא כי הוא ית' מודיע מה שחוייב להמשך מפאת הצדק האלהי ועם כל זה הוא מישיר אותם לזרזם להזהר מהם מצד מה שנשארה בחירת' על חפשיותה המוחלטת. ירצה צדיק מצד ייעודו וישר מצד זירוזו. וכמו שאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהילים כ״ה:ח׳) וכאשר נתבאר בשער ק"א. ובפרשת יתרו שער מ"ג נתבאר מאמר צדיק וישר הוא על אופן אחר קרוב לזה ונאות מאד אל הכוונה שם בדבר המשפט. ואחר שייסד זה אמר. שחת לו לא בניו מומם וגו'. ירצה מעתה התחשבו כי הוא ית' שחת לעמו זה במה שייעד עליו אלו הייעודים הקשים שהם כעין גזירה שאינן יכולין להמלט ממנה עד שתאמרו שאין תמים פעלו אלא שיש מום בפעולותיו שהוא אשר שנה בהם בישראל לא כן כי ודאי הבנים הם מום לעצמם ומידם היתה זאת להם מצד שהם דור עקש ופתלתול כלו ^*כי הנה יעודיו וכו', ר"ל אנו מחויבים להאמין רק שהי"ת יודע כל פעולות אדם הבחיריות העתידות להיות רק בעבור שיצאו אל המציאות אשר לא נסתר מנגד עיניו אבל לא בהפך שיצאו בהכרח בעבור זה אל הפועל בעבור שידע אותם, כי באופן זה לא היו עוד פעולות אדם בחיריות כ"א מוכרחות, ככל הדברים ההכרחיים עפ"י חקי הטבע שלא ישתנו לעולם, ד"מ ירידת האבן הנזרק תמיד למטה, ועליית עשן אש למעלה, אשר הם כן כל ימי העולם רק בעבור שידע ורצה כן הי"ת כבר מתחילה מיום בראו ארץ ושמים, וכל המציאות כלה עם כל חקי הטבע אשר אתה בחוברת. כי הנה ייעודיו אלה וידיעתו ית' בהם שירא' לוקחו ממה שעתיד לצאת מפעולותיהם אל המציאות לא מציאותם מידיעתו הייעודים האלה כלל כמו שהיה הענין בדברים ההכרחיים הקיימים שנמשכה מציאותם אל ידיעתו לא ידיעתו אל מציאותם. אמנם איך יהיה זה כשתהיה זאת בחינת הסגולה שאמרו הראשונים שידיעתו יתברך לוקחה ונמשכה ממציאות פעולותיהם מבלי התלות ידיעתו בהם כלל אמנם לפי מה שכתבנו בשער העקידה אין אנו צריכין לזה סגלה נפלאה שהידיעה באלו הדברים האפשריי' לא נתיחסה לו יתע' מצד שהם דברים מישכלים מצד עצמם שהשגתם ישלימו היודע כלל אבל נתיחסה אליו מצד מציאותם כלומר שלא ליחס לו שום חסרון דעת במה שיפול תחת המציאות בין הווה בין עתיד ושלזה לא יפיל עליהם שם ידיעה על דרך האמת אבל העדר סכלות או שלילתו והנה כאשר תגיע זאת השלילה בתואריו מצד מה שיצא אל הפועל מהמעשים האנושיים אין שום גנאי והוא מבואר מאד כמו שכתבנו שם. סוף דבר כי אחר הודיע אותם את כל זה מעתה אין להם להתלונן על כל מה שישיגם מהרע רק מעצמם כמו שאמר הנביא מי זה אמר ותהי וגו' מפי עליון לא תצא וגו' מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט) והראוי שנדע שמה שיש מן הדקות והקושי באלו הענינים הוא אשר כוון בו שיבינוהו הכת אשר ייחס אל השמים כמו שאמר ראשונה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם. אמנם אם הכת הנמשלת לארץ כוון בפשטי הדברים כמו שהן שיש בה צורך הרבה. והנה כאשר תקע להם היתד הזה ההכרחי במקום נאמן והוא מה שנמשך אל מאמר כי שם ה' אקרא וגו' התחיל עתה בכוונת השירה בעצמה וייעוד העתידות כלם והתחיל בזכרון השם הנכבד והנורא שזכר קריאתו. ואמר. הליי' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. ירצה אחר שנתקיים בידכם שאתם רשאין במעשיכם ובחירתכם מסורה בידכם לגמרי אין אונס. היתכן כי ליי' תגמלו זה הגמול הרע אשר תכללהו השירה הזאת שאתם עתידין להכעיסו במחשבותיכם ובמעשה ידיכם הנה באמת תחשב זאת לכם לנבלה וכפירה עצומה לא לחכמה שאין דבר שכל שתסכמו עליו כמו שביארנו כבר. ואם כן אין עוד להתחכם ולומר הגזירה אמת. וכבר נודע שזה התואר רצוני נבל יאמר על הכפירה נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים י״ד:א׳) ואיוב אמר לאשתו על דבר אשר אמרה ברך אלהים ומות כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) או שיהיה מן נבל תבול (שמות י״ח:כ״א) והכוונה שסבלו היגיעה והלאות בלמוד ולא עלה תועלת בידם. והוא מה שכוון אנקלום באומרו עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואחר שאמר להם כך דרך כלל פי' להם הבחינות שעליהם קרא את שם יי' בפניהם שעליהם באה התמיהה הליי' תגמלו זאת וגו'. ^*והן ארבעה וכו', ר"ל כי בעבור ארבע בחינות חייב כל אדם לעבוד את בוראו לכבדו ולשמוע בקולו, הא' בעבור שהוא ית' סיבת היותו כאב שהוא סיבת הוית בנו וכאומן שהוא סיבת הבית אשר בנה, הב' בעבור שהוא קנין השם ית' כעבד שהוא קנין כסף מאדוניו כמאמר הכתוב (יחזקאל י״ח:ד׳) "הן כל הנפשות לי הנה" ובזה הוא ית' בבחינתו אל כל אדם יתר מהאב, שאין לו משפט הקנין כזה על בניו (עיין ביאורי למעלה תוכן שער צ"ט) כמו שאין להאומן משפט הקנין והאחוזה על הבית אשר בנה לאיש אחר [ורק בבנים קטנים לבד חשב החוקר שהם כעין קניני של האב (עיין מזה למעלה שער מ"ג וביאורי שם שמות דף פ"ד] הג' כי הי"ת עשה והמציא גם את חומר האדם מאין, תחת כי האב הוא רק סבה להכנת חומר בנו הנוצר כבר במעיו מיד הי"ת עפ"י חקי הטבע ממיץ היותר דק והיותר טוב היוצא והנפרד מהמזון אשר יאכל, והד' כי הי"ת אינו לבד סיבת הוית האדם, כ"א גם סיבת קיומו והתמדת ימי חייו עלי ארץ, תחת כי אין ביכולת האב מבלעדי רצון ועזר הי"ת, לקיים את בנו בחיים אף רגע אחד, ועל כל אלה הארבעה רמז גם הכ' באמרו: "הלוא הוא אביך, קנך, הוא עשך, ויכוננך" כי שורש "כונן" יורה על הקיום כמו "כוננת ארץ ותעמוד" ועל כל אלה הביא הכ' גם המופת באמרו "זכור ימות עולם" ר"ל שים על לבך כי כל יושבי תבל מונים ימי השבוע רק עד מספר שבעה, בעביר שיודו ויאמינו כלם בחידוש העולם בששה ימים והשביתה בשביעי (עיין מזה גם בכוזרי מ"א סימן נ"ז,) אשר מכל זה תתברר לך שהוא אביך הממציא אותך "בינו שנות דור ודור" ר"ל כי אז לא תמצאו מי שקדם הויתו להו"ת, כי אם תראו שהוא לבדו קדמון לכל דבר, אשר ע"כ בשם "קונה שמים וארץ" יקרא (בראשית י״ד:י״ט) וגם אתה בן אדם הלוא קנינו הנך, ועל היותו הוא לבדו עושך אשר ברא גם חמרך מאין, שאל אביך ויגדך" ר"ל יגיד לך בעצמו שהוא סיבת היותך רק דרך מקרה והתעסקות לא בדעת ובכונה, אשר ע"כ אינו תלוי ברצונו, כי אם רק ברצון הי"ת לבדו, היות בנו גדול או קטן יפה תואר או משחת מאיש מראהו, גם כאשר תשאל "זקניך ויאמרו לך" כי סבת קיומם והארכת ימיהם על הארץ יותר מזולתם, תלויה רק מרצון ה"ת לבדו, המקיים כחפצו כל איש ואיש זמן רב או מעט עלי ארץ. והן ארבעה אשר זכרן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הא' שהוא הממציא והמהוה כאב את הבן או האומן הבית או הכסא לזה אמר אביך ולפי שכבר יהיה האב מוליד אתה בן או האומן עושה הכלי ולא להם יהי' למקנה לעשות בו כרצונו אמר קנך. שכבר יהיו לו במדרגת העבד לאדוניו או הקונה אותו או הבית שעושה בו כרצונו כי כספו הוא. אבל עדין יחסרו בשהאב והאדון שום אחד מהם לא המציא הדבר ההוא מציאות מוחלט עד שיקרא הוא העוש' רק שהאב נמצא אצל הפעולה ההיא ככלי ביד האומן להכין החמר לקבל הצורה גם לאומנות אצל הפעולות המלאכותיות יקרה כן אצל הצור' הנמצא' בשכל האומן כמו שכתבנו בפרשת פרה אדומה שער ע"ט. ולזה אמר הוא עשך כי הוא באמת העוש' המכוין אל הפועל המיוחד ועושה אותו בעצם וראשונה. ועדין חסר ענין הקיום והעמדה המתמדת אשר יתכן למה שהוא סבה אמיתית לדבר שימצא לו זה הכח המעמיד כמו שנתבאר אצל החכמים והביאו הפילוסוף בסוף המאמר השני באלהיות ועל זה אמר ויכוננך על דרך שאמר כוננת ארץ ותעמוד (תהילים קי״ט:צ׳) ואל זה הענין כיון ישעיהו באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגומר אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך (ישעיהו ס״ג:ט״ז) והדבר מובן מעצמו. ואחר שזכר משה אדוננו אלו הדברים הארבעה ביאר הכרחיותן ואמר זכור ימות עולם וגו' והכוונה אם תזכור ימות עולם היותם סובבים תמיד על מספר שבעה ימי השבוע בהסכמת כל האומות והלשונות אשר מזה יתאמת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת תדע בלי ספק כי הוא אביך כי הממציא והמהוה סבותיך הוא המציא אותך בלי ספק. ואם תבין בשנות דור ודור לדעת מי הוא זה אשר קדם שטרו לשטרו של יוצר בראשית או שהחזיק בקנינו תחלה תכיר ותרא' כי הוא קנך ואין מערער ומפקפק. ואם תרצה לאמת שהוא לבדו אשר עשאך בעצם וראשונה בכוונה מכוונת הרמוזה אליך ולא אביך זה ילדך שאל אביך ויגדך כי הוא לא כיון בך בעצמך אבל שקרה מקרהו שיצאת אל המציאות ע"י התעסקותו כי אם תשאלהו למה היה בנך יפה או מכוער וכדומה ישיבך כך רצה האל. ועל הרביעי אמר זקניך ויאמרו לך כי הם אשר יעידו ויגידו אליך שאין כח בשום הישרה נמוסית להעמיד ולקיים אותך קיום אמיתי נפשיי כי אם בהישרתו ובהנהגתו אשר עמך אשר בה תוכל לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ולשבת בעריהם ובבתיהם במעלה וכבוד קיום תמידי אם לא תהרוס מצבך: