וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
עקידת יצחק
במדרש (ב"ר פ' מ"ח) הלך צדקות זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ודבר מישרים זה אברהם שנאמר מישרים אהבוך (שיר השירים א׳:ד׳) מאס בבצע מעשקות זה אברהם שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י"ד): נער כפיו מתמך בשחד. זה אברהם שנאמר הרימותי ידי אל ה' (שם): הוא מדומים ישכון. רבי יהודה בר סימון ורבי חנן בשם רבי יוחנן אמר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הוא שאמר לו הבט נא השמימה (שם ט"ו) ואין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה: מצדות סלעים משגבו. אלו ענני הכבוד. לחמו נתן. ואקחה פת לחם. מימיו נאמנין, יוקח נא מעט מים. מלך ביופיו תחזינה עיניך (ישעי' ל"ג) שנאמר וירא אליו ה'.
עקידת יצחק
ובמדרש (תנחומא סוף פ' ויגש) כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף. ובציון אוהב ה' שערי ציון (תהלים פ"ז). ביוסף כתיב וישנאו אותו. ובציון נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיהו י״ב:ח׳). ביוסף והנה אנחנו מאלמים וכו' בציון נושא אלומותיו (תהלים קכ"ו). ביוסף המלוך כו' ביוסף ויחלום כו' ביוסף להשתחוות לך ארצה. בציון אפים ארץ ישתחוו לך כו' (ישעיהו מ״ט:כ״ג). ביוסף ויפשיטו את יוסף כו'. בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כ״ג:כ״ו): וכתבו שם מאלה הדמיונים הרבה וקצרתי למה שלא היתה הכוונה בזכרונו רק להודיע שכבר נדרש על זה הענין לחכמי ההגדה מלפנים גם שמו את שני השבטים משל בגוים. ומעתה אין כל חדש: יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה כו'. כך היה מעשה לתולדותם בכלל כי בזמן נערותן ובתחלת לכתם אחריו במדבר היו רועים שם קרוב לגבול אחיהם בני עשו ושם קבלו התורה שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו. ובזה הביא דבת כל שאר האומות רעה אל אביהם שבשמים שחזר עליהם ולא קבלו כמו שדרשו ז"ל (ע"א ב':) על ה' מסיני בא אבל ישראל שעמדו על הר סיני היו אהובים לפניו שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך כו' (ירמיה ב') הוא מה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כו'. ולו מסר מסורות התורה והחכמה ועשה לו כתונת פסים כי בחר לו לעם סגולה לעשית לפניו משכן וכלי שרת ובגדי כהונה ולעמוד כהן לשרת בכתנת בד קדש בעבודת יום הכפורים: ויראו אחיו כו' וישנאו אותו הוא עצמו מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) למה נקרא שמו סיני שבו ירדה שנאה לאומות העולם כי סבת כל שנאתן עלינו הוא התורה והמצות שנתנו לנו שם וכמה שאמר משה (במדבר ל״א:ג׳) לתת נקמת ה' במדין על פי חז"ל (תנחומא פ' מטות): ולא יכלו דברו לשלום. על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ה:כ׳) כי לא שלום ידברו, רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום כו' (שם ק"כ): ויחלום יוסף כו'. החלום אחד מששים בנבואה (ברכות נ"ז:) וירמוז שבזמן נערותם ובהמשך חוזק אהבת אביהם היתה יד ה' תמיד על נביאיהם והנבואה היתה מצוי בהם וחזון נפרץ בשרידיהם ואז יהיו נביאיהם הראשונים והם משה ואהרן ויהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו אשר התנבאו בהצלחותיהם הראשונות הרמוזות באומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים כו'. שהכוונה שיעשו ויצליחו על כל האומות אשר ישמעו את שמעם וישתחוו להם איש ממקומו וכן היה הענין כל זמנם עד המשך ימי דוד ושלמה עד שהיה דבר קשה בעיני האומות ומלכיהם לאמר המלוך ימלוך עלינו אם משול כו' כמו שעשו העמלקי והכנעני ואדום וסיחון ועוג וכל מלכי כנען ויוסיפו שנאה יום יום. ויחלום עוד חלום אחר כו'. ירמוז בזה הנבואות האחרונות הקיימות אשר אין להם הפסק כי לזה בא חלומו על הנמצאים הנכבדים הקיימים ואמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים כו'. והוא סוף הישועות וההצלחות כלם אשר עליו נאמר (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' כי המאורות הגדולות שהם רמז למלכות אדום וישמעאל שהאחד מונה לשמש והאחד מונה לירח וכל י"א מזלות שהם ממשלות כל האומות זולת מזל ישראל הם משתחוים וכורעים לפניו והוא מאמר הנביא בעצמו (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה כו'. ועל הממשלה הגדולה הזאת אשר תהיה אז לאומה הנבחרת ואת דוד מלכם *אחז"ל מי אתה הר הגדול, זה משיח וכו' תחלה דחה הרב פי' בן בונט שאמר שר"ל שמשיח יהי' גדול מדרבנן (הנקראים בעבור עשותם פה עלי ארץ רצון הי"ת ופקודתו בשם מלאכי שרת) במעלת העיון, וממשה בסיפוק צרכי עמו, ומאברהם בנדבת לבו, על זה אמר הרב והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות, ר"ל כי כל התוארים הנאמרים מאיש ידוע צריכים עכ"פ שיאמנו ע"י פעולותיו, והמשל בזה כי לא נוכל לקרוא איש ידוע, גבור, עניו או נדיב, אם לא הראה לנו כבר בפעולותיו שיש לו כל המדות הטובות האלה, וא"כ אחרי שלא נמצא מפורש בכתובים שיפעול פעולות אלה איך נאמר שהכ' רומז ע"ז, ע"כ פי' הרב המדרש הזה, כי רומז על האומה הישראלית בכלל, אשר באחרית הימים בימי המשיח ועל ידו תרום ותגבה על כל שאר העמים, בג' מעלות היותר יקרות והם האמונ' האמיתית, השגת התורה האלקית, והצלחת' המדינית, כי שלש אלה כבר היו לה מתחל', מדת האמונה בד' כמאה"כ "ויאמן העם" "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" וזאת היתה להם למורשה מאברהם ראש המאמינים, כמו שאמר "הרימותי ידי וכו'" שהרא' בו אמונתו ובטחונו בד' ומאסו כל קניני הזמן אם לא מיד עליון יהיו לי למנה, אשר ע"כ לא רצה לקחת מאומה מהון ועושר ורכוש מלך סדום, ובימי המשיח תגדל עוד מדת אמונתם, כי תחת אשר בתחלה נמול רק ע"פ מצות הי"ת לאברהם בשר ערלתם, להכחיש בזה תאותם ולעשותם עי"ז יותר מוכשרים לבטוח בד' בכל מצבי ועניני חייהם, כי לפי קוטן התאוה והחמד' לקניני העולם באדם המאמין בד', כן יגדל בטחונו בו, עתה באחרית הימים, ימול ד' לבבם, ויברא להם לב טהור בלי שום אמצעי , אשר הוא יותר שלם ממה שיעשה רק ע"י אמצעי , ואף כי ע"י אמצעים רבים, וכן המדה השנית שהיא קבלת התורה והשגתם האמיתית שהית' להם בתחלה ע"י משה שלמד אותם והורה להם את הדרך ילכו בה, תהי' להם אז ג"כ בלי אמצעי, כי הי"ת בעצמו יאיר עיניהם בתורתו, כמאה"כ "נתתי תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה," ותחת כי הצלחתם, המדינית והזמנית, היתה להם בתחל' לרוב רק ע"י כחות הטבע והמלאכים הנצבים עליהם בפקודת הי"ת להנהיגם, ורק לפעמים ולפי שעה יצאו בהצלחתם מגדר הטבע וסדור מערכת השמים, יהי' באחרית הימים רוב הצלחתם בעניניהם הכוללים והפרטיים יוצא חוץ לגדר וגבול הטבע כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים" ולהורות על השתלמות שלש מדות אלה בימי משיח אחז"ל על המשיח בעצמו אשר על ידו יסובבו כל אלה "ירום מאברהם ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת." - אמרו חכמים ז"ל (תנחומא פ' תולדות) מי אתה הר הגדול (זכרי' ג') זה משיח ולמה נקרא שמו גדול שיהיה גדול מהאבות דכתיב (ישעיהו נ״ב:י״ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא. ירום מאברהם, דכתיב ביה (בראשית י״ד:כ״ב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו'. ונשא ממשה. דכתיב ביה (במדבר י״א:י״ב) כי תאמר אלי שאהו בחיקיך וכו'. וגבה מאוד ממלאכי השרת, דכתיב בהו (יחזקאל א׳:י״ח) וגובה להם ויראה להם. והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות כמו שכתב החוקר פרק א' מהי' מהמדות וזו תהיה תשובה כוללת לכל המאמרים. הנה כוונת המאמר עצמו היא רחוקה מאד מהענין ההוא כאשר תובן כראוי: וכבר ביאר אותו החכם ן' בונט ז"ל ואמר, מאן מלאכי השרת רבנן ופירוש שיגבה מהם במעלת העיון. וממשה בספוק הצרכים. ומאברהם. בנדיבות. ואין סמך לדבריו אלו לא מן הכתובים ולא מן הסברא כי הראוי שיוחס לכל אחד מהם הדבר שנתיחד אליו מצד התורה ופרסום ענינם וגם כי הכתוב האומר וגובה להם ויראה להם בצבא השמים ממש הוא מדבר אמנם המכוון מהם לפי דעתי להורות על הרוממות וההתנשאות והגובה שיהיו לאומה הזאת בזמן ההוא בכל אחת מהמעלות המפורסמות שנתעלו בהן מכל שאר האומות שהם ג' ראשים:
עקידת יצחק
והנה כנגד שני אלו הענינים דברו אלו החכמים כי רבי אלעזר המודעי אמנם אמר שאברהם אבינו היתה אצטגנינות העולם בשכלו ובדעתו ומפני היותו יודע ומסתכל בזה הסדור הנפלא נתרחק מהפקר שאר האנשים בעניניו ובמנהגיו והיה נרתע בעצמו מאימת מלכות הסבה הראשונה שתתעלה והולך בהצנע לכת בענוה וצניעות והיה פורש מדרכי העולם ונוהג בעצמו מדות אלהיות כמו שחוייב מעיון האצטגנינות ההוא על הדרך שאמרנו. ולזה כל מלכי מזרח ומערב היו נכספין אליו ומשכימין לפתחו והם האנשים הבני חורין המושלים ביצרם וכמו שאמרו חכמינו מאן מלכי רבנן (גיטין ס"ב.) אשר נגע בלבם התחלת מה מזה האצטגנינות כי על כן ייחסום למזרח ולמערב ולזה באים להשתתף עמו ולעמוד לפניו ללמוד ממנהגו ומיושר מעשיו כי ישרו בעיניהם והוא למוד נאה ומיוחס אל אלו האנשים הדורכים מהלך השלימות. אמנם ר' שמעון בן יוחאי אמר כי לא היה לבד נאה מקיים במעשיו ותועלתו מוגעת לאלו האנשים המכונים במלכים אבל שהיה גם כן נאה דורש ומכריז ומפרסם האצטגנינות ההוא אשר בלבו לכל בני עולם ובאזני האנשים ההמוניים יחד כסיל ובער כדי ללמדם ולהישירם. בטענותיו החזקות ולהודיע לבני אדם מה שעלה בעיונו כמה שאמר הרב המורה פרק י"ג חלק ב'. והעיון הזה המפורסם על פי דבורו היא היא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו ועל דרך שאמר החכם. כי לוית חן הם לראשך וכי' (משלי א׳:ט׳) ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה אשר יהיו בנפש החולים מחוסר האמונה במציאתו יתב'. וכשנפטר אברהם וחדל ההסתכלות ההוא מצוארו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה כלומר שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שכל שיקחהו מהמקום עצמו אשר לוקח משם: כי גלגל חמה נאמר בכאן במקום השמים בכלל כמאמר החכם (קהלת) תחת השמש בכמה מקומות. גם שהוא היותר מפורסם מצבאות השמים. והכוונה כי אחר שנשתמש בה על ידי למודו של אברהם אבינו תלאה במקום שמצאה שם ומכאן ואילך כל הנשוך מנשיכת האפיקורוסות וראה אותו וחי. וכמו שאמר ז"ל (זהר ח"א י':) על וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים (דברים ד׳:ל״ט) שידיעת היום וסבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאד לדעת מה שישיב אל הספקות אשר יתילדו בלבו על זה הדרוש. וזהו מאמר אדלי יומא אדלי קצירא. וסוף דבר כך היה דרך השלמים הראשונים אשר היה אצטגנינות זה להם למופת נפלא על אמתת מציאות האל יתברך וכי הוא סבת הסבות ועלת העלות כלן. אמנם עדיין הוקבע בלבם שהשפע המושפע מאתו יתברך מהמצאות אלו הנמצאות היתה ע"ד החיוב כאור מן השמש וכמושכל מן השכל שהשפע ההוא לא סר בשום זמן בעולם כי מה המונע מההשפעה הזאת. ומזה חוייב להם לומר שמציאות העולם היה שוה למציאותו וקדמון כקדמותו אין הפרש ביניהם רק באשר יתברך הסבה והוא המסובב. וכבר נמצא למלכי צדק עם היותו מאלו החכמים הבאים באצטגנינית זה להכרת מציאותו יתברך שתאר אותו על זה האופן באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י"ד) לא אמר בורא ולא יוצר ולא עושה כלשון הכתובים לפי שאלו הלשונות יורו על הפעולה הנעשין בבחירה ורצון כמו שהורה החכם בשאלות ג' וד' מהפלת הפילוסופים אבל אמר קונה לרמוז אל אופן בא השפע מאתו ואמר שהוא דרך קנין שהקנין הוא דבק לבעל הקנין ולא יפרד ממנו. והנה אברהם אבינו נראה שנמשך אחריו ג"כ בתחלת עיונו אמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון קונה שמים וארץ (שם) והיה זה להם לחכמה ושלימות בערך אל הסכלים הרבים ההם שלא ראו האצטגנינות ההיא ולא נסתכלו במרגלית וכחשו בהתחלה הראשונה ויאמרו לא הוא. ועלה מעיונם שהזאת הסבה הראשונה עם שהיא מחוייבת המציאות וסבת הכל אעפ"כ אין מטבעה לעשות דבר שלא כמנהג הטבעי ושאי אפשר להשתנות סדר הנמצאות לא בכללם ולא בפרטם כמו שאי אפשר להשתנות בעצמו. ולזה לא היה מבקש מלפניו בתפלה כמנהג הצדיקים. אמנם מכל מקום חוייבו לרומס ולגדל זאת הסבה ולהורות לו האלהות ולהכין עבודות לשמו לפרסם זכרו לא לשכר זולתי להודאת האמת בעצמה לא לבקשת רצונו או לברוח מכעסו כי אין מדרכו להתבונן באלו הענינים האינושיים. עד היות דבר יי' אל אברם וכו'. ושם הבטיחו על הזרע אשר גזר לפי אצטגנינותו שהוא ערירי גבר מטבעו ואמר לו הבט נא השמימה ואמרו חכמים ז"ל (שבת קנ"ו.) שהעלהו למעלה מהכיפה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך. והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראשית ט״ו:ח׳) ולא על המנהג הטבעי. ושם שאל במה אדע כי אירשנה שכבר בא לכלל דעת שהבורא ברא העולם ברצונו אחר שלא היה. ומזה הי' יכולת בידו ליטול מזה ולתת לזה וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ח). ולמה פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קי"א) ומנהו והלאה נפרד הוא וזרעו המיוחס אחריו אתו באמונה זו מכל העמים אשר על פני האדמה כמו שנודע זה מענין התורה האלהית מצותיה וחוקותיה ומספרי הנבואות כלם. האמנה כי אח"כ לאור תורתינו ראו אור רוב העולם ומעט מעט כמעט הכל יצאו מאצטגנינותם לבוא להודות ולהאמין בבורא העולם אחר שלא היה בחיוב אלא ברצון מוחלט כי על כן המציאו להם תורה ומצות להכין לבם ביראה ועבודה. ואולם חכמי פילוסופי עמנו התאחזו באלו הדעות המקולקלות ומשורש הנחש הקדמוני יצא להם צפע פורה ראש לאחוז באמונת הקדמות מהם שאמרוהו בפרסום ומהם שלוחשים אותו בלט ובחשאי. ואם לחצתם התורה האלהית בזה וביתר הענינים העיזו פנים כנגדה וגלו שוליה על פניה שלא כהלכה ובאו עליה שלא כדרכה. כי עם המלך בביתו ישבו שם לכבוש את המלכה ולפתותה ולכפותה שתצפצף דעות הפילוסופיס בלשונה ולא תסור מאחריה אפילו כמלא נימא עד שכבר היו מגוריהם מי שהקדיחו תבשילם ומלא לב אותם לומר שהחדוש הנזכר בתורה הוא משל היות העולם בהיות חלקיו וחדושו הנצחי בחדושו הזמני. וגם הפכו דברי חכמים ולשון המקראות לומר שעל זה הדרך תקנו מסדרי התפלות. המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ההתמדה בנמצאים תקרא בצד מה חדוש כמו שעל כן אמר הכתוב תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (שם ק"ד). והיה להם לצור מכשול ולאבן נגף דברי הרב המורה פ' כ"ה חלק ב' שאמר שאם השכל יכחיש החדוש כמו שיכחיש הגשמות שיחוייב שיפורשו הכתובים המעידים על חדוש העולם כמו שפי' המורים על ההגשמה אמנם אחר שהשכל לא יכחישוהו אבל יאות אליו יותר ממה שיאות אל הקדמות ראוי הוא שישאר הכתוב כפשוטו וכצורתו. והם נטלו רשות לעקור את הכל והפכו דבריו או פירשו מהם מה שלא רצה לפרש כמו שעשו בדברים אחרים ימחו ויכרתו דעותיהם אלו וכיוצא בהם מן העולם: