בראשית יז:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נשמת חיים וגן נעול

ובמדרש (ב"ר פ' מ"ז) רבי פנחס בשם רבי לוי אומר שתי פעמים נפל אברהם על פניו וכנגדן נטלה מילה מבניו אחת במצרים ואחת במדבר. במצרים בא משה ומלן. במדבר בא יהושע ומלן. הנה הורו שהנפילה סימן ורמז להעדר המילה. שלא נזכר נפילה אלא כנגד הפעמים שבטלה מישראל ונסתלקה שכינה עד שמלו והוא נכון. ולזה מה שחזר לדבר אתו בשובה ונחת וא"ל אני הנה בריתי אתך כו'. (ז) ירצה אני הנה יש לי ברית אתך ממראת בין הבתרים (ח) ובעבור הברית ההיא תהי' לאב המון גוים בלי ספק כמו שהבטחתיך שם אמנם עכשו בגדולה מזו אני בא אליך ומעלה יתירה ממנה אני מבשרך וזהו לא יקרא עוד את שמך אברם כו'. כי מעתה תהפך לאיש אחר במעלה וכבוד. (ט) ואפשר ששם הש"י בפי הבריות לסימן והנכון כי משם למד מה שנעתק משם אחר המילה ארצה הנגב כמו שיבא שם. ועכ"פ זה השנוי יורה על תוספת הגדול' מבראשונה שנאמר והפרתי אותך במאד מאד ממה שהיה בברית הראשונה ולא תהי' לאב המון לבד אבל נתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. (ט"ו) ולזה מה שנ' בישמעאל שנים עשר נשיאים יוליד לומר שלא היו בהם נושאים הוד מלכות כמו שהיה בזרע יצחק (ז) והקימותי את בריתי אתך מחדש לא כברית הראשונ' אשר היתה ביני וביניך לבד אבל זאת תהי' ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית. עולם לא לבד לענינים הזמניים כי אם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כי זה יהי' באמת השלמות הנפשיי. אמנם לא יהי' זה חסר מהטובות הזמניות עד שיהי' הגדלת השם בלי מתנה חשובה כמנהג מלכי האדמה שמגדילין שם השרים מבלי שום מתנה אחרת אבל לך יהיה גדולה עם מתנה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך כו'. ומ"מ שנוי השם הזה הוא צורך המילה אשר יצוהו כי בשתים יתחתן לו היום להיות לפניו גר צדק באמת. והנה המעלות האחרונות פוסלות את הראשונות בלי ספק. כי השם הראשון היה שם ערליותו ואין ראוי לזכרו עתה. (ט) ולזה היה הקורא אותו בו עובר בלאו ועשה (ברכות י"ג.) מה שאינו כן ביעקב שעם ששם ישראל היה עקר לא נעקר הראשון ממקומו כי שניהם כאחד טובים ושוים ביהדות אלא שהשני מורה על השררה הנוספת כמו שיבא במקומו. ואולם אחר שהקדים לו את כל זה בא להודיעו מהות הברית שזכר וכלל בהודעתו כל התועלות ההנה אשר זכרנו. והנה על תועלת הקדימה בה מזמנו שעליה אמרו שלא נתלה לו למשה עליה כו'. אמר ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך כו'. (י) ירצה ואתה בעצמך אע"פ שזקנת ושבת תשמור את הברית הזאת כדי שיהי' התקון מוטבע בזרע הבא אחריך לדורותם. ובאומרו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם כו' המול לכם כל זכר הודיעו מהות הברית ההיא שהוא להסיר הערלה ההיא אשר בזכרות אשר היותר ידוע מענינה הוא החליש כח התאוה אל פעולתו המיוחדת ואל שאר הענינים החמריים שהוא דחיית השבת החמורה ברמזינו. ובאומרו ונמלתם את בשר ערלתכם כוון להודיע גנאי הערלה בשהיא מום באדם ודבר חרפה להסירו מפאת גויתו וכמה שכתב מאוסה ערלה כו'. ושאברהם לא נשלם עד שנמול ונקרא תמים כלומר מבלי מום. ובאומרו והיה לאות ביני וביניכם כוון לומר כי במה שיסורו הגנאי הזה מהם ימשך להם תועלת שני שהסרתו ע"פ מצותו יהי' לאות זכות בנו כאחת המצות הנתונות בברית התורה והמצוה. שבבחינה זו אמר שאלמלא היא לא נבראו שמים וארץ. ובאומרו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כו' כון אל כוללת תועלתה אשר בתקונה יתוקן הדבור והשמיעה והמחשבה ומשם כל הכחות הטבעיות. הנרמזים יפה בכל יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא והוא מה שנאמר עליה שהיא שקולה כנגד כל המצות. ובאומרו והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כוון אל תועלת האהבה ותיווך הבראת המוטבע בין כורת הברית הזאת עד שתהיה בין מקיימיה תמיד ברית שלום לעולם כי זה נרמז באומרו שנכרתו עליה י"ג בריתות. ובאומרו וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו כו'. כוון אל התועלת המגיע ממנה בהרחיק הנזק המגיע לבעלי הערלה מערלתם מהאיכול והנגעים עד כי יקרה להם כי אשר לא ימול לשם רפואה ונכרת מעמיו בלא עתו כי על זה אמרנו שנדחה כאומרם שדוחה את הנגעים. ולזה הועד הכנת הגופיי והנפשיי על המילה דתרויהו איתינהו בלי ספק דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה משני העמים אשר בשני העולמות. והנה בזה הושלמו כל החמשה תועלות הנזכרות והלשון מתישב בהם יפה:

הוכחנו בפרק הקודם שבתורה הקדושה הבטיח הקב"ה לצדיקים הגמול והשכר הרוחני הבא אחר המות בעולם הנשמות. נחקור עתה אם העונש נתפרש גם כן. ונאמר שברור הוא ויותר לרואי השמש שהכרת היא ראיה גמורה לעונש הנפש בעולם הבא. וזה שתמצא במצות המילה נתנה לאברהם אבינו כתוב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וידוע הוא שמצות האב למול את בנו ביום השמיני וכמו שכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואם עבר ולא מל את בנו בטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו ולכן כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו כשיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד וכן כתב הרמב"ם בהלכות מילה פ"א וכך הוא האמת. ולא יתכן לפרש הפסוק באופן אחר כי כן כתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא אם כן העונש הוא למי שלאמל את עצמו ובאשר לא הגבילה התורה זמן יתחייב שאינו חייב העונש אלא לאחר מיתה כשעבר זמנו ובטל קרבנו. ויצא לנו מזה כונתנו שהעונש הזה מהכרת הוא לאחר המות והנפש היא נצחית ולא תפסד בהפסד הגוף. עוד אמר קרא (שמות יב יט) כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכן בחלב כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה וידוע הוא שהחמץ בפסח והחלב בכל זמן אינו סם מסמי המות שיכרית וימית האוכלם כי החוש מכחיש כל זה גם לא יתכן לומר שהכרת הוא שימות האוכל הדברים האלו ועבר על אחד מהכרתות בימי עלומיו ובחצי ימיו כי אם הדבר כן לא הנחת עונש לעובר עליהם בימי זקוניו באשר כבר עבר זמן עונשו. ואי אפשר לדון שהכרת יגיע לזרע החוטא ויענשו בניו בחטאו כי כבר אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות זולת שיהיה זה נגד היושר האלהי שהאדם שעבר על א' מהכריתות בהיותו בן שמונים או מאה שנים ימות זקן ושבע ויגיע עונשו אל זרעו ולבנים שלא חטאו. ולא תוכל גם כן לפרש שהנפש הנזכר היא החיונית כי בידוע הוא שהנפש הזאת כפי טבעה תכרת ותפסד עם הגוף כי סוף אדם למות ומה יהיה א"כ עונשו. אשר על כן דבר מחוייב מעצמו הוא שהכרת המיועד בתורה הוא עונש המגיע לנפש אחר הפרדה מן הגוף. ומכאן נוכיח גם כן השכר הרוחני כי ידיעת ההפכים א' ואם העונש המיוחד לנפש הוא בזולת הגוף השכר והגמול גם כן יגיע לה בזולת הגוף:

"הָפֵר מחשבות באֵין סוד, וברוב יועצים תקום" (משלי טו, כב). פירוש "סוד" וַעַד בני אדם חברים האסופים יחד להועץ על ענין מה. כמו "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מט, ו), "על עמך יערימו סוד"(תהלים פג, ד), ויתבאר במקומו בעז"ה. ומלת "מחשבות" על מחשבות הנפש כפי ציוריה. ומלת "הָפֵר" על הביטול והעדר הקיום כמו "את בריתי הֵפַר" (בראשית יז, יד). וכבר אמרנו (חדר א' חלון ב') שכל עצה על הסכמה החלטית לעשות על פיה מעשה, וכן אמרנו (שם חלון ה') שכל עצה היא על הסכמה אחר משפט השכל בין מחשבות רבות העולות על הלב המנגדות זו לזו, וההסכמה באחת מן המחשבות. וכן אמרנו (שם חלון ו') שבהיות בענין העצה דרכים רבים תהיה ההסכמה בהכרח בלי מופת הדעת. לפי שאין לנו מופתים מדעיים על דברי המנהגים התוריים והמדיניים. ולכן בהיות אדם נועץ לבדו על דבר מן הדברים קשה עליו לקחת עצה ולהסכים בהחלט לעשות מעשה כפי עצתו. ואעפ"י שימצא בלבו הסכמה יָרֵא מהשען עליה, כי יודע כי המכשול קרוב. ועל כן מבטל כל מחשבותיו ולא יעשה כפי אחת מהן. כי גם המחשבה שנדמה בעיניו טובה להסכים עליה גם היא רפופה בלבו מהישען עליה. ועל זה אמר "הָפֵר מחשבות באֵין סוד", כלומר אם האדם נועץ לבבו ואינו בסוד יועצים חכמים, תהיינה כל המחשבות שעלו על לבו באותו הדבר מופרות ומבוטלות, כי לא יבטח לעשות מעשה גם על המחשבה שהיא לו טובה. ולכן תאר כולם בתאר "מחשבות" לפי שאמר "הפר" שאין מעשה נמשך גם מאחת מהן. וכבר אמרנו (חדר ב' חלון ג') שיפול לשון "מחשבה" בדברים מעשיים על [הדמיונות] העוברות על הלב המבוטלות כולם בעיני בעל המחשבות ולא יפול על אחת מהן לשון "עצה". אבל אם האדם יושב בסוד חכמים יועצים והם יסכימו עמו באותה המחשבה שהסכים עליה בלבו ושנדמה לו, ויאמרו כי כן נכון לעשות, אז יֶאֱמַץ לבבו ותהיה הסכמתו חזקה וישען עליה לעשות על פיה מעשה. ועל זה אמר "וברוב יועצים תקום". ומלת "תקום" על המחשבה האחת שמצא עליה ההסכמה בלבו, והפר אותה במורך לבו. עתה תקום ויעשה מעשה על פיה, כי חבריו החכמים קיימוהָ בידו. ו"רוב יועצים" ההפוך של "באֵין סוד", כי קבוץ יועצים רבים נקרא "סוד".