בראשית יז:כא מחשבת ישראל: הכוזרי וגן נעול

(יד) אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

ודע כי מלת "ויתנחם" על החרטה, ומלת "כזב" בלשון עברי, על דבר שאינו עומד אלא פוסק, כמו (ירמיה טו, יח) "תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו", שפוסק מִתֵּת מים כי תמו מימיו, וכן (משלי כג, ג) "והוא לחם כזבים", פירוש הלחם שנותן לך לא יתמיד אלא יכזב ויפסוק. ופירוש יקר יש בפסוק זה ויתבאר בספר "מעין גנים". וכן (תהלים קטז, א) "כל האדם כוזב", פירוש פוסק. וגם בזה יש לי פירוש נכבד ואמתי מאד. ומלת "אמר" על ההבטחה, כמו (תהלים קיט, נח) "חנני כאמרתך". ומלת יקימנה על הוצאת ההבטחה למעשה בלי הפסק, וזה הרבה, כמו (בראשית יז, כא) "ואת בריתי אקים את יצחק". ועל כל הדברים האמורים סובבים דברי הכתוב, כי השם ב"ה נשבע להנחיל לישראל את ארץ כנען, ולהפרותם ולהרבותם ולתת מוראם על כל העמים וכיוצא בהבטחות כאלה. ובלק בקש מבלעם שיביא עליהם קללה. השיב בלעם בנבואה "מה אתה סובר? אפשר שהשם ב"ה לא ימלא את הבטחתו? הנה לא איש אל ויכזב". כלומר לא הֶפְסֵק כח יגרום זה כמו שיקרה לכל איש ואיש אפילו למלאכים, שגם הם נקראים אנשים. כי אעפ"י שעל צד המשל מתואר הוא ית' בשם "איש" כמו שאמרנו, לא איש הוא כאנשים אחרים שהם כוזבים, לפי שיש לכחם גבול, כי הוא ית' אין קץ לכחו. וכן לא יגרום החרטה והשתנות הרצון שלא ימלא דברו, כדרך "בן אדם" המשתנה מרצון לרצון, כי לא בן אדם הוא להתנחם, כמו שכתוב (מלאכי ג, ו) "אני יי' לא שניתי", כמבואר בבית הראשון (חדר ח' חלון א'). ואחר שהוא ב"ה נעלה ומרומם על החסרונות האלו, הוציא התולדה, "ההוא אמר ולא יעשה?" כלומר א"כ איך אפשר שהאֵל המרומם הזה יבטיח דבר, ויתחרט ויתנחם ולא יעשה כהבטחתו, או ידבר לעשות דבר אפילו יהיה מן הנפלאות היותר גדולות, ולא יקימנה וישלימנה בעבור קצרה ידו וכחו להשלימה? "ותדע אתה, בלק, שכל אשר אמר וכל אשר דבר על ישראל יעשה ויקים, לא יפל דבר ארצה". התבארו עכשיו יושר המליצות, ושאין כפל הענין בתחלת הכתוב, וכן אין כפל ענין בסופו, ושבכַוָנָה גדולה סמך מלת "ויכזב" אצל איש, ומלת "ויתנחם" אצל אדם. וכן נכון שסמך "יעשה" אצל אמר, "ויקימנה" אצל דבר. כי כמו שיש הבדל בין אמירה לדבור, כן יש הבדל בין יעשה ליקימנה. ועל דרך זה יתפרשו תמיד המקומות שחשבו המפרשים ז"ל שיש בהן כפל ענין במלות שונות, בעזרת המוליך את האדם בדרך.