בראשית יז:כו מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונצח ישראל

ובמדרש (ב"ר פ' מ"ו) כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ כו' (קהלת ג'). זמן היה לו לאברהם אבינו שנתנה לו מילה שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם כו' (בראשית י"ז). ימול בן מ"ח שנה בשעה שהכיר את בוראו אלא שלא ינעול דלת בפני גרים. ימול בן ע"ה שנה בשעה שדבר עמו בין הבתרים אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. ימול בן פ"ו בשעה שנולד ישמעאל אמר ריש לקיש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון זה כל זמן שאת מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות כך דמי מילה משבטל יצרו משביטל תאותו. הנה שהורו שכשם שלא צוה לו לימול תחלה כדי שלא ינעול דלת בפני הגרים שכשרואין שצריכים לימול ימנעו מהתגייר, כן אחרי כן במראה בין הבתרים אע"פ שהיה לו להוליד נמנע מצותו עליה כדי שיצא יצחק מטפה קדושה הנזרעת תכף למצותה בענין שתהיה הכרה גדולה בינו לבין ישמעאל הנולד ראשונה. ולזה ויבא אל הגר ותהר ותלד הבן אשר הועד מפי המלאך הדובר עליו והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון. והמה אלה תכלית שלמותיו כלן. ואז"ל (ב"ר פרשה מ"ה) כתיב הכא ישכון ולהלן נפל (שם כ"ה) בעולם הזה ישכון ובעולם הבא יפול לא כן נאמר בבשירת יצחק אך והקימותי את בריתי ביני ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם י"ז) וכאלה רבות והוא מבואר: ותרא כי הרתה ותקל גברתה כו'. אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להביא אותה אל מצרף ההכרה כמו שנהג עמו הכל כמו שביארנו: וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור ויאמר הגר שפחת שרי כו'. אמר שמצאה במקום נאות אם מצד היותה על עין המים במדבר ואם מצד היותה למראית העין בדרך שור כי קרוב הוא והרי היא בטוחה שלא תסתכן ועם כל זה שאל ממנה אי מזה באת ואנה תלכי כלומר תני לבך בתנועתך אל מה שממנו התנועה ואל מה שאליו אם את נוסעת מהטוב אל הרע או בהפך. והיא השיבה מפני שרי גברתי אנכי בורחת כלומר יודעת אני ומכירה בשבוש תנועתי זאת שהיא מהטוב אל הרע אבל מה אעשה ואנכי בורחת והבורח לא ישקיף אל מה שאליו התנוע' כי אם אל מה שממנו. ויאמר לה מלאך יי' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה יעץ לה שתעשה מה שממנו ולא מה שאליו אך כשתקבל עליה הענוי אשר תברח ממנו כי הוא מה שראוי לה ולכל כיוצא בה כי לא ימשך מזה רק טוב: ויאמר לה מלאך יי' הרבה ארבה כו' ויאמר לה מלאך יי' הנך הרה כו': (ט) להודיע שלא הי' חסרון הזרע הזה לרוע תכונת השפחה ופחיתיתה ספר הכתוב כל הענינים האלה אשר היו בין המלאך ובינה ושכבר הגיע משלמותה וזכות רעיוניה אשר הורגלה בהם בבית אדוניה להיות לה דבר המלאך למנוח' והשיבה אל בית גבירת' ולדבר על לבה דברים טובים דברי נחומים עד ד' פעמים והפלא שכבר היו כמספר הדבורים אשר נמצאו בכתובים שבאו לאברהם אבינו עד ביום ההוא. וכמעט שהיו המאמרים בענין אחד ודברים אחדים כל אחד לפי הבדל מדרגתו וזה כי שני המאמרים אשר שאל אותה אי מזה באת ושצוה אליה שובי אל גברתך והתעני כו', הוא שוה אל המאמר הראשון שנאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך כו'. אל הארץ אשר אראך כו'. כי זה וזה הוא ההתישר אל המקום הכשר והראוי לקבל בו את הטוב מאת האלהים. והמאמר אשר אמר הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב הוא כעין שני המאמרים שנאמרו לאברהם ע"ה אחד קודם הפרד לוט מעמו שנאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואחד אחר הפרדו שנאמר שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ כו' ושמתי את זרעך כו'. והמאמר האחרון שאמר לה הנך הרה ויולדת בן וקראת כו' והוא יהי' פרא אדם כו' הוא ממש כמרא' אשר הראה אליו במחזה כי שם בשרו בזרע ובמה שיהא בסופו כמו שנמשך הדבור עד ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. הרי מבואר שאע"פ שהמדרגות אינם ממין א' מההשג' מ"מ הם דומות בעניניהם והיא גם היא באת אל אלו ההשגות ממדרגה אל מדרגה כמשפט באלו הענינים האלהיים. כי המאמר הראשון הוא הערת שאלה לאב. והשני כבר הי' לה עצה טובה לשוב. והשלישי הודעת את העתיד דרך כלל. והד' ההודע' הפרטית המיוחדת. ולחלוק אלו המדרגות הי' לכל אחד אמירה ולכל אמירה מלאך. ולפי שהרגיש' בעצמה זה הענין הנפלא נתעורר רוח בינתה לקרוא שם יי' הדובר אליה אתה אל ראי כי גזרה בדעת' שההערות והשגות האלו על זה האופן אי אפשר שתהיינה אלא מפאת האלהים המשפיע באדוניה ובכל ביתו והוא מה שנתבאר ממנה במ"ש הכ' כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי. (ט) ירצה ראתה כי יי' הוא הדובר אליה ומאתו יצא הדבר כי אמרה הגם הלום ראיתי ההשגות האחרונות אחרי רואי הראשונות הראויות להקדים. והנה כוונה יפה והאמת מסכים מכל צד אל כל מה שאמרנו בדרושים הקדומים והנה מעלת השפח' תעיד במעלת גברתה כי הכל הוא בעבורה להיישירה לתועלת' כמו שאמרנו. ועל זה הענין יש לרז"ל מאמר נכבד מאד אמר רב שמואל בר נחמן משל למטרונה שאמר לה המלך עברי לפני עברה לפניו והיתה מסתמכת על שפחת' וצמצמה פניה וראתה שפחת' המלך והיא לא ראתה (ב"ר פ' מ"ה). הנה שהפליג להורות ההבדל הנמרץ שבין השפח' הזאת אל גברתה ושהיא העקר בהעבר' ואשר הצניעות המחוייב אליה מאדנות' גרמה לצמצם עצמה ושהשפחה גם היא הכירה בסבת השגתה באומר' הגם הלום ראיתי אחרי רואי וכן הגבירה סבה ראשונה בראיות' עם שהיא עדיין לא ראתה והוא נכון מאד. ואחרי שנתבאר כל זה השיעור מהאותות זאת השפח' וטוב תכונתה והשכלתה יתבאר שפסול הזרע ההוא יהי' מצד הולידו אותו בבשר ערלתו. ומעתה יודע לכל כי הזרע אשר יהי' לו מהגבירה אחרי המולו יתקדש מלידה ומבטן ומהריון ואולם עם כל זה לא הגיע אברהם אבינו עד תכלית שלמותו עד שנבא בשער הסמוך אליו:

בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ". ובמדרש רבה (שם קה"ר ג, א) זמן היה לאדם הראשון לכנוס לגן עדן, שנאמר (ר' בראשית ב, טו) "[ויקח] (ויקרא) אלקים את האדם וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז, א) "בא אתה וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לו לאברהם שנתנה לו המילה, שנאמר (בראשית יז, כו) "בעצם היום וגו'". "ועת לכל חפץ", זמן היה לו לאותו חפץ שהיה בשמים שינתן לארץ, אימתי (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הדברים (ש)הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן. ואף נתינת המצות, לפי שהמצות - דהיינו עשייתם - נמשכים אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה אל אברהם. אבל התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה "עת", כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר "ועת לכל חפץ", כי העתה אינה זמן, ובעתה אשר מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה, וכבר כתבנו זה בחבור תפארת. ומכל מקום למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם, והנה הדברים מבוארים.