בראשית יח:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק

וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃

עקידת יצחק

*תוכן דבריו בקוצר היא, תחילה הביא דעת הרמב"ם והרמב"ן שרצו לפרש מאחז"ל שרק אנוכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה. אשר בהשקפה ראשונה נראה כסותר לדברי הכ' "את כל הדברים האלה דבר ה' וכו' "שהרמב"ם מפרש אותו, ששני אלה העיקרים גם מגבורת המופת השכלי ידע ויבין אותם כבר כל איש משכיל והרמב"ן רצה לאמר ששני הדברות הראשונות שמעו והבינו כל ישראל מפי הי"ת, תחת כי באחרים שמעו רק ממנו קול דברים לבד מבלי שהבינו עוד הכונה, וע"כ הוצרך משה לבארם להם יותר, והביא ראיה לזה ממה שידברו כלם מהי"ת בלשון נסתר "לא תשא את ה' אלהיך" וכו', "לא תשא את שמי," כמו שהוא בשנים הראשונים שנאמרו בלשון מדבר בעדו "אנכי וכו' לא יהיה לך וכו' על פני וכו'" והרב ז"ל דוחה דבריו אלה מכמה טעמים (עיין בפנים הספר.) ויען כי גם פירוש הרמב"ם ז"ל לא ישר בעיניו ע"כ באר זאת. באופן אחר, בהקדים תחילה הקדמה אחת, והיא: כי אף שכל עשרת הדברות כוללות מצות חמורות יקרות ונכבדות בבחינת טהרת הדעות והמידות בכל זאת הלימודים הרמים והנשאים הצפונים במשכיות השנים הראשונים הם העיקרים אשר כל התורה כלה תלויה בם. והיסודות אשר דת ואמונת ישראל האמיתית בנויות עליהם כי הדיבור הראשון "אנוכי ה' אלהיך וכו' "כולל האמונה במציאות הי"ת, בהשגחתו על בני אדם. ויכלתו שהיא לבלי תכלית, לעשות כל אשר חפץ בשמים ובארץ. למען השב עי"ז גמול הטוב והרע ליצוריו כפי דרכיהם ומעלליהם הטובים והרעים. כאשר הודיע זאת לכל בהוציאו אותנו ממצרים. הפך דעת הפילוסופים אשר חשבו בדעתם הנפסדה. כי לא יראה ה' על בני אדם. ולא יבין אלהי יעקב על מעשיהם, הטובים הם או רעים? לשלם להם גמול כפעלם, כי אם הכל נמשך רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו לעולם, וכמקרה הצדיק כן מקרה הרשע תמיד. והדבור השני כולל העיקר היקר מאוד בדת ישראל והוא כי אין די לנו להאמין לבד בכל מה שנכלל בדבור הראשון, כי אם גם מוזהרים אנו לבלתי שתף בעבודתנו את הי"ת עבודת שום נמצא אחר זולתו, לעשותו כעין אמצע ביננו ובינו י"ת כמו שהיה כן דעת המשכילים בין העמים הקדמונים אשר אף שהאמינו במציאות אל עליון עבדו בכל זאת צורות הכוכבים והמזלות, בעבור שחשבו בסכלותם כי הם ימליצו בעדם אל הי"ת וכמו שחשבו גם אנשי דורו של אליהו, אשר ע"כ אמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" וכו' כי האמינו בה" אבל בכל זאת חשבו כי הבעלים הם משרתיו עושי רצונו להיות האמצעיים להנהיג את העולם, ורק כאשר ראו כי לא ענם הבעל, הודו כלם ואמרו "ה' הוא האלהים" ר"ל הוא לבדו גם המנהיג את כל, וכן נאמר גם במנשה, אשר רק כאשר באו עליו צורה ומצוקה, ויאסרוהו בנחשתים ויוליכוהו בבלה, וכראותו כי כאשר חלה את פני ה', ויכנע מלפניו, ויתפלל אליו נעתר לו וישיבהו ירושלים, ראה והודה כי רק ה' לבדו מנהיג ומנהל כל מקרי בני אדם עלי ארץ וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" וכן אמר גם יהושע לבני דורו אשר קצתם רצו לשתף עם עבודתם את הי"ת גם עבודת שאר הנמצאים, "ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת" (ר"ל מבל פסוח על שתי הסעיפים וזש"א) "והסירו את אלהים וכו'" ואם רע בעיניכם וכו', וכאשר השיבוהו ישראל רק "חלילה לנו מעזוב את ה' וכו'" כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו מארץ מצרים "אשר מדבריהם אלה, נראה רק שמאמינם בכל מה שנכלל בדבור הראשון, אבל בכל זאת לא הבטיחוהו שלא ישתפו, בעבודתם את הי"ת גם עבודת שאר הנמצאים זולתו, ע"כ הוסיף עוד ואמר להם פעם שנית, "לא יוכלו לעבוד את ה'" באופן זה שתרצו לשתף עמו עבודת אל נכר "כי אלהים קדושים הוא, לא ישא לפשעיכם ולחטאתיכם, ר"ל אף אם תעבדוהו, ותבחרו גם בנמצאים אחרים, רק למען יהיו אמצעיים בינו וביניכם, יחר גם כן אפו עליכם וכלה אתכם. ורק כאשר אמרו פעם שנית "לא כי את ה' נעבוד, ר"ל אותו לבדו נעבוד כפל הדברים ואמר "עדים אתם וכו' ועתה הסירו את אלהי נכר וכו' וכרת עמם גם ברית על זה, למען הרחיקם מכל שיתוף ועבודה לשום נמצא זולתו, כמצוה עלינו במאמר הי"ת "לא יהיה לך וכו'," ויען כי כפי המבואר מכל האמור עד הנה נודע לנו כי נכלל בשני הדיבורים הראשונים היסודות היותר יקרות ועמודי התוך אשר כל דת ישראל נשען עליהם, ע"כ ברצות הי"ת, לתת להם יתר שאת ויתר עז, לעשות רושם יותר חזק בלב שומעיהם, מכל שאר המצות הכוללות בשאר הדיבורים הבדילם בענין זה מזולתם, כי אף שכולם נאמרו מפיו כמאה"כ "פנים בפנים דבר ה' עמכם" בכל זאת נאמרו רק הראשונים בלשון מדבר בעדו. "אנוכי וכו' לא יהיה לך וכו' על פני" תחת כי שאר הדברות יצאו מפי עליון רק בלשון נסתר, "לא תשא את שם ה' וכו' כי לא ינקה וכו'" כאלו היה מדבר ומגיד אותם רק ע"י אמצעי. ולפי"ז יש במצות התורה שלש מחלקות בבחינת האופן, איך השיגו ולמדו אותן ישראל. כי עשרת הדברות נאמרו כלם מפי ה', ב' ראשונות מלשון מדבר בעדו, ושמונה האחרות בלשון נסתר. ושאר המצות נאמרו רק ע"י משה, שהיה המליץ והאמצעי בינותם ובין הי"ת, ורק ע"ז רומז מאמר רב המנונא שהחל בו הרב ז"ל, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום," ר"ל בעבור שהם לבדם נאמרו מפי הי"ת בלשון מדבר בעדו, נבדלו במעלתם מכל שאר מצות התורה, וע"כ לא ישותפו ג"כ עמהם במנין ובמספר. הנה המאמר הזה הוא נפלא ומתמיה מאד לפי מה שיקובל באימה מקבלתם כלם בכלל את עשרת הדברים כמו שנתפרסם מפשט הכתובים האומרים זה בפירוש כי מיד שסיים כל עשרת הדברים נאמר את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר בתוך האש ולא הבדיל בין קצת לקצת. עוד אמר וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וזולת זה ואיך יאמרו כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. ומהפלא כי יש שהוקשה אליו אפילו מאמר זה עד שהוצרך לפרש מגבורת המופת שמעום כמו שהוא דעת הרב המורה ז"ל והנמשכים אחריו. והנה הרמב"ן ז"ל דחק עצמו לפשר בין אלו הענינים ואמר שהשנים שמעו בבירור מפי הגבורה אמנה השמונה לא שמעו זולתי קול ומשה היה מפרש אותם להם והיה ראיתו לזה מה שאמר לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא כי לא ינקה יי' כי ששת ימים עשה יי' וגו' ויוציאך יי' על כן צוך כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך. שכל זה יורה שמשה ידבר על דברי השם ומפרשם לא הדברות הראשונות שנאמרו בלשון מדבר בעדו. והנה באמת אין הכתובים ולא לשון חז"ל סובלין פשרה כלל אם לשון החכמים כי הנה המאמר מפי הגבורה שמעום אינו מאמר שנותן ביניהם זה ההבדל כי איך יובן ממאמר זה שאלו הבינו ואלו לא הבינו זה לא יסבלוהו כלל. ועוד כי אם לא היו שומעין זולתי הברת הקול ומשה היה משמיע להם הכוונה מה יוסיף ומה יתן אמונת אומן בדברות ההם בשמעם קול מבהיל ולא ידעו מה הוא שיבא משה וישמיעם מה ידבר האל יי'. ומי יאמר להם דהכי הוה והרי א"ל יתברך בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י"ט) ואמרו חז"ל שאמר תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו (מכילת' פ' יתרו) שהכוונה לשמוע בקול דברו ממש כמו שכתבנו שם וזה על כל הדברות משמע. ולזה נאמר בזה וכי מי שנתן בהם כח לשמוע מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך לא יעצור כח עוד לחזקם ולאמצם לשמוע הכל והלא ההתחלה יותר מהחצי. ועוד שאם היה שם משה להשמיעם ולהבינם את הדבורים הנה לא נתן לו רשות לשנות אותם כלל רק היה לו להגיעם אליהם באותו סגנון עצמו שיוצאות מפי הגבורה ואם היה אומר לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם יי' אלהיך וכן כלם שכבר היו יודעים שלא היה שם משה אלא כמשמיע את דבר יי' ואף כי נתן רשות לשנות הדברים מפני מליצותו למה נכתבו בלוחות ובתורה שלא כמו שיצאו מפי הגבורה וכי מפני שהוזקק המליץ לשנות את שם יי' אלהיך או למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך היה לו לכתוב כן בלוחות שכתבם בינו לבין עצמו זה דבר שלא יסבלהו שום דעת. גם כי הכתוב העיד את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים יורה שכמו שדבר יי' אותם כך נכתבו שם. ואחר שכתיבת הלוחות היתה שוה לכתיבת התורה הנה ידענו בלי ספק שנאמרו מפיו ית' כמו שנכתבו. והנה נפלה בזה הגדולה והחזקה שבראיותיו שהובא הלשון בשם אמצעי והנה שאר הכתובים אשר יביא לראיה כמו משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י"ט) בעבור ישמע העם (שם) וזולתם כבר נתבארו במקומן ואין מחריד ואולם הכתובים המכחישים כבר זכרנום בתחלה ועוד יבאו לפי דרכנו ב"ה. ועל כל פנים חלילה לנו מהאמין כי חכמי האמת והצדק יטילו שום ספק במה שיראה בזה מפרסום הכתובים ולהטיל פגם וחסרון במה ששמעוהו במעמד הנורא ההוא כי מה המונע והלא לא יסבלו הם הצער הגדול אשר סובלים בזה הפלוסופים מבני עמנו *אשר הוצרכו לפרש דבריהם כמו שנאמר עוד כצ"ל לדעתי, ורומז בזה על מה שיכתוב עוד לקמן, כי קצת מפילוסופי עמנו בזמנו ברצותם להרחיק בכל עוז. ההגשמה מהי"ת פירשו דחז"ל "מפי הגבורה שמענום" מפי גבורת המופת, יען כי סבלו צער גדול לפרש הדברים כפשוטם, כמו שהוא באמת כונת חז"ל, שקול אלהים הנברא באופן נסיי דבר בעצמו עמם כל הדברים האלה. (עיין מזה, במ"נ פרק ס"ה ובכוזרי מאמר ראשון סי' פ"ט) וכן יכתוב הרב ז"ל לקמן בשער הזה שאף שעיקרים אלה הכלולים בשני דיבורים הראשונים יודעו לנו גם מגבורת המופת. בכל זאת צריכים אנו להאמין בלב שלם כמו שהאמינו זאת חז"ל וכונו עליו בדבריהם, שגם מפי הגבורה ר"ל מהי"ת בעצמו שמעו אותם באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג ע"ש.אשר הוצרכו לפרש דבריהם עוד כמו שנאמרו אלא ודאי כוונתם בזה המאמר הוא זולת מה שחשבוהו. אמנם מה שיראה לי מכוונתם הוא כפי מה שאומר וזה כי מהמבואר שעם שכל עשרת דברות הם מצות חמורות בדעות ובמדות הנה השנים ראשונים הם באמת העקריים אשר כל מצות התורה תלוייות בהם לפי שהם השני שרשים ההכרחיים בקבלת מלכות שמים האחד לקיים בשכל מציאות אלוה מחוייב המציאות פועל ועושה ויכול בכל הדברים אשר נעשו בעולם על דרך הרצון המוחלט וכפי מה שראוי שיקבלו האנשים על פי מעשיהם הנרצים או הנמצאים אליו כי הוא הפך מה שיקבלוהו כל הפילוסופים הנמשכים אחר עיוניהם הנפסדים אשר חשבוהו בלתי שומע ורואה ובלתי רוצה ומואס כלל רק שהכל נמשך על דרך החיוב הגמור כמו שכתבנו בביאור בדבורינו על התוארים שער נ"ד. והוא מה שהודיע אמותו בראש דברותיו באומרו אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כי מוסף על חיוב מציאותו מודיע כי הוא המשגיח ורוצא להוציאו מארץ מצרים מבית עבדים שיראה להציל עשוק מיד עושק כי הוא הפועל הנעשה על צד החפץ והרצון ובדרך חסד ותגמול מעשה בני האדם. והשרש השני להסיר מיני השתוף וצורך עבודת האמצעיים אשר נהגו בהם הרבה מהמודים במציאות הסבה הראשונה כמו שכתב הרב המורה ז"ל בספר המדע (פ"א) שהיה כן דעת משכילי עובדי צלמי עץ ואבן מלפנים כי על זה בא הדבור השני לאמר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. לא תעשה לך וגו'. לא תשתחוה וגו'. כמו שנתבאר יפה בדברות הראשונות שער מ"ה. ואף אחרי כן כמה דיו נשפך וכמה קולמוסין נשברו על קיום אמונה זו באומתנו לפי מה שנשתקעו במעשי הגוים ואם קבלו עליהם לעבוד את יי' לא היה בעבור זה נמנעין מהעבודות ההנה שחשבו בדמיונם שהיה טוב לאחוז מזה וגם מזה עד שראינו בפרסום דברי אליהו ז"ל לאנשי זמנו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם יי' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו (מלכים א' י"ח) כי הם היו רואים שהאל יתברך הוא המלך הגדול אמנם חושבי' שהבעלים הם היו המנהיגים. ולזה כשראו הבעל לא ענה אותם באש אמנם ענה יי' אלהי אליהו נפלו על פניהם והודו ואמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים (שם) כי הוא האלוה והוא המנהיג וכן נאמר במנשה וידע מנשה כי יי' הוא האלהים (ד"ה ב' ל"ג). והנה על זה האופן תתבונן יפה באותה פרשת המספרת מה שהיו מהדברים על זה הענין בין יהושע ובין העם בסוף ימיו (יהושע כ"ד) באומרו ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה' ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנכי וביתי נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויען העם חלילה לנו וגו'. עד גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו'. כי הנה בכל הדברים האלה והנשארים עוד בהם יראה שהקשה לדבר עמהם יותר מדאי ושהיה פותח לפניהם דרך לא טוב בהפצר רב אלא שבהתבוננות הענין שאמרנו נראה צורך כל דבריו אלו וכולי האי ואולי כי הנה בתחלה הוא הזהיר אותם מאד על יראת ה' ועבודתו ופירש להם שזה לא יושלם רק בשני ענינים. האחד במה שיודו מציאותו ית' על הדרך שאמרנו וצוה שיעבד אותו באמת ובהמי' כפי רצונו. והשני במה שיסירו את אלהי הנכר אשר עבדו אבותיהם. כי שני הענינים לא יתחברו בעם אחד בשום פנים. ולפי שכבר חשבו קצת פושעי ישראל שטוב לאחוז מזה ומזה כמו שנהגו מהם מלכיהם שריהם ועל דרך שנאמר את ה' יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים וגו'. (מלכים ב' י"ז) לזה אמר ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' על זה האופן רצוני בהסיר עבודת כל זולתו ותרצו לעזוב אותו ללכת אחרי אלהים אחרים בחרו לכם היום את מי תעבדון מהאלהים האחרים ההם אם את האלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר אשר נתפרסם בעולם ופחיתותם בעולם ע"י אברהם אבינו ע"ה או אם תעבדו את אלהי האמורי אשר לא הצילו את ארצם מידכם והנה יהיה לכם חפשיית הבחירה בזה ובזה מפח נפש והכוונה מבוארת שהיה לכם ההכרח לבחור בעבודה ההיא האלהית לבדה. והנה העם ענו ואמרו חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלהים אחרים כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים ואשר עשה לעינינו את כל האותות הגדולות האלה וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה ובכל העמים אשר הלכנו בקרבם ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ מפנינו גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו. יורו בדבריהם שהם מקבלים עליהם דבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' כי מזה הצד ראו שהוא אשר עשה עמהם את כל הגדולות ההמה אשר ספרו ועבודתו היא מחוייבת ושלא יפרקו אותה מעליהם אלא שגם הם כמוהו יעבדו את ה'. והנה לפי שעדין לא הובן מדבריהם שיעזבו העבודות הנכריות אבל שיאחזו בזה ובזה כנזכר חזר לומר להם לא תוכלו לעבוד את יי' כי אלהים קדושים אל קנא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר היטב לכם (יהושע כ"ד). ירצה א"א לקבץ שתי העבודות כי לא תוכלו לעבוד את ה' על האופן ההוא כי הוא בלתי נעבד ממי שעובד זולתו ואינו סובל חרפת העבודה ההיא כי אלהים הדושים הוא קנוא ונוקם הוא ולא ישא לפשעכם זה אע"פ שתעבדו אותו וכ"ש שאע"פ שהוא ישא והוא יסבול מה שא"א הנה אתם כשתהיו פוסחים על שני הסעיפים בהכרח מצד טבעיכם תעזבו האחד ותשארו השני ובלי ספק הוא ידוע כי לסוף תעזבו את יי' ועבדתם אלהי לכר ושב והרע לכם וגו'. ועם זה נאמר ויאמר העם אל יהושע לא כי את יי' נעבוד ירצה לא כי את יי' נעבוד על כל פנים ואם לזה נוכרח להרחיק כל העבודות הזולתיות אנחנו נרחיקם באמת. והנה יהושע החליט אותה מהם ורצה שיובן במאמר שלם ואמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם את ה' לעבוד אותו כמו שאמרתי והכוונה מבלי שום עירוב עבודה אחרת ויאמרו עדים. ולהחזיק מיד באותו הדבר שהיה ויכוחם עליו אמר ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם את יי' אלהי ישראל. יראה שירחיקו סברה זאת ויסירוה מקרבם והיא שיש צורך כלל בעבודת אלהי הנכר והטו את לבבכם לגמרי אל יי' אלהי ישראל כי הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ולקיים כל דבר נאמר (שם) ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם ונאמר ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלהים כי הוא עדות נאמנת לו שהשתדל בכל עוז להכניסם בברית יי' ולהרחיקם מאשר שנאה נפשו. סוף דבר שנים השרשים האלו הם עמודי התוך אשר כל בנין התורה והאמונה נכון עליהם ואשר כוונם האל יתעלה בשני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהיה לך. ולזה עשה מעלה יתירה בהם בהגעתם אליהם במדרגה מעולה מאופני הנבואה מהשאר כמו שרצה שתהיה לכלם מעלה יתירה משאר המצות הפרטיות כלם וזה שכל המצות כלם והאמירות זולת עשרת הדברים כלם הגיעו להם מאת הש"י על ידי אמצעי והוא היה הגדול שבנביאים שאפילו באותו היום אחר שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות ה') נאמר ויאמר יי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' (שם) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה וגו' (שם כ"א) וכן נמשך להם הענין משם והלאה והוא טעם אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' כי יראתם מפני האש וגו' כמו שיבא בביאור הכתובים. אמנם העשרת הדברים בכלל נאמר בהם פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש שהיה הדבור בכלם בא להם כדבר איש עם הנמצא בפניו ואומר לו עשה כך או לא תעשה כך כי הוא סגנון שלם ומדרגה גדולה מהראשונ' כי דבר גדול הוא לשמוע מפי הרב באי זה צד שיהיה ואף שיבא הדבור כאלו ידבר אחר בשם יי' באומרו כי לא ינקה יי' כי ששת ימים עשה יי' וכדומה לא מפני זה נאמר שהיה הדבור על ידי אמצעי שהרי מצינו כיוצא בו כמה פעמים המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה וגו' (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' וגו' למען הביא יי' על אברהם וגו'. וכן כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג'). וכן עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקותי ותורותי ראו כי יי' נתן לכם את השבת (שם ט"ז) וכן רבים וכן בכאן משהתחיל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' לא יהיה לך וגו' וכן כל הדבור ההוא לא נמנע אחרי כן לדבר באופן ההוא. ואין ספק שזה יהי' ענין ממעלות ההשגה בפחות ויותר ועל כלם אמר פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר וגו' כלומר שלא הייתם צריכים שם אמצעי לפרש להם שום דבור מהם כי כלם הגיעו להם באר היטיב כמו שאמר למעלה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ונאמר ודבריו שמעת מתוך האש וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים יאמר בבירור כי בחתוך שמעו את הקול בכל עשרת הדברים. ועל זה האופן באה ההגדה מהם אליהם ולא אמר זולתי קול למעט חתוך הדברים רק להוציא ולמעט את התמונה ואת התבנית והוא מבואר תכלית הביאור. אמנם לסבה שנזכרה היו שני הדבורים הראשונים באים בסגנון יותר מעולה מהנבואה יותר משאר הדברות והוא שבא בלשון הקב"ה בעצמו שהיה מדבר אליהם מבלי שיורה הקול ההוא הנברא שהיה אמצעי ביניהם ככל השאר לאמר אנכי יי' אלהיך וגו' לא יהיה לך וגו' כי אנכי יי' אלהיך אל קנא וגו' כי להיותם העקרים אשר כל שאר הדברות והמצות סמוכים עליהם העלה אותם במדרגת ההשגה בבוא הדבור כאלו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עמהם פנים בפנים ממש כלומר כמדבר דברי עצמו אל הנמצא לפניו ואפשר כי על שם אלו הראשונות החליט על כלם מאמר פנים בפנים כי הוא להם מאמר מיוחד וצודק גם על האחרים כמו שאמרנו. והנה לפי זה נמצא שכלל המצות נחלק לג' חלוקים במדרגות השגתם ולמודם. האחד השני הדבורים הראשונים ששמעום מפי הדבור פנים בפנים לגמרי והוא כמדבר עצמו אל זולתו אשר לפניו. השני השמונה דברות ששמעום מפי הדבור גם כן אבל יצא הקול כאלו הוא אמצעי שמדבר ביניהם. השלישי שאר כל המצות שהיו ע"י אמצעי ממש הוא משה רבן של נביאים ע"ה. והנה מטעם השתוף שנשתתפו השמנה דברות עם שאר כל המצות אשר נצטוו ע"י משה במה שבא הקול בקצתם בלשון אמצעי כאשר אמרנו ולא חזר עוד לסגנון הראשון לזה ראוי שיוכללו כלם יחד במספר אחד. אמנם השנים ראשונים שנתיחד הדבור בהם בסגנון מעולה משניהם הנה נבדל ממספרם ביתרון ומעלה. ומזה מצא מענה רב המנונה לדחות קושי' הגמטריא כי הנה לפי שדרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו והקשה המקשה תורה תרי"א הוו ולא תרי"ג דחה והשיב אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמעים לומר שכיון ששמעום מפי גבורת ההשגה ומעלת' על כל שאר הדברות היה לו מקום שלא לשתפם במספר כללם כמו שישתתפו השמונה דברות שאע"פ ששמעום מפי הדבור לא שמעום מפי גבורת המדבר דברי עצמו כמו שאמרנו אבל באו כאלו היה הקול אמצעי ביניהם כמו שהיה כן ענין האמצעיות בכל הדברות כלן. ובמדרש חזית (שיר א') רבי יהושע בן לוי ורבנן רבי יהושע בן לוי אמר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א') מנשיקות ולא כל הנשיקות ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמן דרבנן דכתיב אחרי כל הדברות דבר אתה עמנו ונשמעה מה עבד ליה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או איני מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או שלשה דברות. רבי עזרי' ורבי יהודה ב"ר סימון. רבי יהושע בן לוי תפיס שיטתיה כתיב תורה צוה לנו משה (דברים ל"ג) תורה בגימטריא תרי"א הוו תרי"א מצית דבר עמנו משה ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמעני מפי משה אלא מפי הקב"ה הוה ישקני מנשיקות פיהי. הנך רואה שדעת רבנן שהלכה כמותן אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעו מפי הקב"ה כפשוטן של כתובים והכרחיותן כי מאמר דבר אתה עמנו ונשמעה לא נאמר עד סוף הדברות ומ"ם מנשיקות לא הות תיובתיהו כי יאמרו שתאמר בהשקפה אל כלל המצות ועוד תראה אם תתבונן שרבי עזריה ור' יהודה בר סימון השתדלו לבאר מאמר יהושע בן לוי באופן שלא יקשה עליו סדר הכתובים וצורך השתבשותן ואמרו שאין כוונתו לומר שלא שמעו אלא שני דברות כמו שחשב ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אלא שהיה תופס שיטת ההגדה האומרת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום על האופן שזכרנו כי אותן שתי הדברות שמעו מפי גבורת ההשגה שלא נשתתף בהם מענין האמצעיות אשר כלל את כל שאר המצות כמו שאמרנו ומאמר תרי"א מצות דבר עמנו משה לאו דוקא אלא שנכללו השמונה בתוך המצות אשר דבר להם משה במאמר תורה צוה לנו משה לפי השתוף אשר ביניהם כמו שאמרנו: ובזה הענין הנפלא היה דורש ישקני מנשיקות פיהו לומר שנכספה וגם כלתה נפשה שינשק אותה מאותן נשיקות הראשונות שהם נשיקות ממש פה אל פה עם שכלם טובים וערבים. וזהו דרך נכון ואמתי בכל זה הענין ופירוש נכון לאלו המאמרים המעולים ואת מה שהביא הרמב"ן ז"ל בתחלת ספר המצות שלו על עסק סכום המצות ומספרם ולא חשש אליה להקריב זה הענין הנכבד ממנו כיון שהופסק הדין בו מדעת הרבים בלי שום ספק ששמעו כל הדברות מפי הקב"ה ולא היה לו לעשות הפשרה שעשה בזה וכבר כתבנו ראשונ' הסתירות הגדולות המגיעות לראיותיו אשר בעבורם לא נכנסו דבריו באזננו כ"ש מאמר האומר מפי גבורת המופת שמעום לפי כונתו רחמנ' ליצלן כי ידענו נאמנ' כי בא על אמתתן גבורת המופת אבל ששמעום גם כן מפי גבורת הנבואה שהיא ההשגה השלימה האמתית מבלי התמצעות למודים והקדמות רבות ומופתים מתחלפין בו * כל זה מה שיחליש כח האמיתיות וההשערות בשכל כצ"ל לדעתי ור"ל כי הדעה וההשערה השכלית, אשר אמתתה תבורר רק בהתמצעות לימודים והקדמות רבות ומופתים מתחלפים, היא חלושה בלב משיגיה, ואינה שלימה כל כך כאותן שתי דעות אמיתיות, אשר הן יסודות כל התורה כלה, ונודעו לאבותינו עפ"י הי"ת עצמו בדרך נבואה ואופן נסיי, כי הן היו מושרשות ותקועות בלבם בחוזק גדול כיתד במקום נאמן אשר לא ימוש משם לעולם, כמו שרומז על זה מחז"ל. "בשעה ששמעו ישראל אנוכי וכו' נתקע תלמוד תורה בלבם" וכו' ומאמרם "בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע" וכו'. כל זה מה שיחליש כח האמתות וההשארות בשכל כי על זה דרשו האלהיים שם במדרש חזית על מאמר ישקני מנשיקות פיהו עצמו אמר רבי יודן בשעה ששמעו ישראל אנכי יי' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו לומדין ולא משתכחין עד שבאו אצל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגומר. וכן אמרו בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע וכו' והוא ענין נכבד מאד מוסכם למה שרצוהו הפילוסוף בספר המופת כמו שכתבנו ענינם על נכון אצל כוונתם ז"ל במאמרם ירום מאברהם ונשא ממשה (תנחומא פ' תולדות) שער כ"ח. וזה מה שרצינו ביאורו בזה הדרוש הנפלא ואולם אחרי זה נבא אל ביאור הכתובים על סדרם בהסכמת כלל האמתות הזה אשר כתבנו ותחלה אעורר הספקות הנופלות על הכתובים הבאים בספורו וכבר התרנו היותר קשה שבדרוש והוא אומרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הן אמת שלא היה באפשרות איש להיות צדיק בארץ אם לא הקדים הי"ת לתת לו הכח השכלי להכיר בוראו, והרצון השכלי לבחור במה שנראה לו טוב וישר, ורק ע"ז רומז מאה"כ באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו'", וכן מאה"כ בירמיה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובבחינה זאת נוכל לאמר בצדק, כי אהבת הי"ת אל האיש השלם קודמת ליציאת שלמותו אל הפועל, כי לולא הראה לו הי"ת תחילה אותות אהבתו בתתו לו הכשרון בכח לקנות חכמה ודעת צדק משפט ומישרים, לא היה ביכלתו לעולם להשלים נפשו בפועל, וע"ז רומז גם מאה"כ "מי הקדימני ואשלם" אפס כשרון זה להשלים נפשו נתן ה' גם בכח כל אדם כצדיק כרשע, כמו שהטביע גם בלב כלם גם יחד הכח והיכולת לעשות הרעה, באופן שתהיה הבחירה החפשית ביד כל אדם להרע ולהטיב כי אלו הסיר ממנו היכולת להרע, הלוא היתה מעלת עשיית האדם את הטוב נגרעת מאוד אחרי שרק בהכרח טבעו, ולא עפ"י בחירתו החפשית יעשה אותו, וע"ז רומז לדחז"ל גם מאמר הי"ת "ואשר הרעותי" (מיכה ד') כי אחרי שנתן לאדם גם היכולת לעשות הרע הוא ית' ג"כ כעין סבה לזה, אם אח"כ ירע מעשהו, אף שבאמת רצון הי"ת וחפצו הוא רק שיעשה האדם טוב, והרע שיעשה באמת משובב רק במקרה מאתו ית' בעבור שלא מנע ממנו היכולת להרע, ונמשך מזה כי בתחילת בריאתם שוים כל בני אדם יחד, כי לכלם נתן הכשרון לקנות השלמות המוסרית, ומכולם לא נמנעה גם היכולת להרע באופן שבעת הולדת כל אדם, לא נוכל לאמור עליו עוד, שהוא אהוב או שונא לה' ורק עפ"י מעשיו הטובים או הרעים שיעשה אח"כ יקרא בשם "אהוב וידיד ה'" או בשם "שנוא ומתועב לי" באופן שלא נוכל לומר בבחינ' זאת שאהבת ה' נפלאתה לאדם אחד כבר בתחילת יצירתו במדרג' יותר גדולה מלזולתו, בטרם התהלך עוד לפניו בדרך צדקה ומשפט ומה שנאמר "אברהם אוהבי" "ועבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" תואר זה לא נקנה להם מלידה ומבטן, כי אם לאחר שהוציאו שלמותם המוטבעת בקרבם בכח אל הפועל, ודברי החושב בהפך, כי אהבת הי"ת צריכה להיות קודמת לכל איש צדיק מלידה ומבטן, כי רק על ידה יוכל לזכות ארחו ולהטיב פעלו ידחה הרב ז"ל בשלש תשובות, הא' כי לפ"ז יהיה אשר אהבת ה' הזאת היתה לו למנה מני רחם, מוכרח לעשות הטוב, ואשר מנעה ממנו מוכרח לעשות הרע, והוא סותר לא לבד מה שכ' החוקר, כי האדם רצוניי על כל מעשיו אם טוב ואם רע, [והתורה הקדושה קוראת ג"כ באזני כל איש מישראל לאמר "ובחרת בחיים, מאמר המורה כי גם עשיית הטוב וקטן החיים המוסריים המסובב מזה, גם מניעת עשותו תלוים רק בבחירת כל אדם כצדיק כרשע,] כי אם יהיה גם עול בחיק הי"ת, כי הפליא אהבתו רק לקצת בני אדם ונתן להם עי"ז לא לבד הכשרון, כ"א גם כעין סבה מכרחת, להטיב דרכם, ומנעה מקצתם והסיר מהם עי"ז הכשרון והיכולת להטיב דרכם, הב', כי לפ"ז לא היה באפשרות שהצדיקים בעלי אהבת ה' הזאת שקדמה להם יהפכו לרשעים, או כי הרשעים אשר לא חלק ה' להם אהבתו זאת מני בטן ייטיבו בכל זאת אח"כ את דרכם להיות צדיקים והולכי נכוחה, ובכל זאת יעיד הנסיון על מציאות שני אלה גם יחד והג', כי כמה כתובים יורו על ביטול דעת זו כמאה"כ "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה" וכו' ואם היתה היראה והמעשים הטובים המסובבים ממנה הכרחיים למי שהקדים לו הי"ת אהבתו כבר מני רחם, ונמנעים ממי שמנע אהבתו מהם, הלוא היתה השאלה הזאת מצד אחד למותר, ומצד אחד לריק וללא הועיל, כי האהוב לה' מני בטן יירא אותו וישמור חוקיו בהכרח והשנוא לו הוא חסר ידו קצר היכולת לירוא את ה', ולשמוע בקולו? מכל זה נודע לנו בבירור, כי הדבר הוא בהפך, כי כל אדם נוצר מתחילת בריאתו להיות ראוי להשלים נפשו, ובזה לא יבדל איש אחד מזולתו, ורק כאשר ישלים אח"כ את נפשו בפועל ימציא לו הי"ת את אהבתו באותה מדרגה הראויה לו לפי ישרו ותומתו וע"ז רומז גם מאה"כ "אמת מארץ תצמח" ר"ל אם יעשו בני אדם בבחירת החפשית רק טוב ואמת עלי ארץ, אז "צדק משמים נשקף" עליהם כי יאהב ה' אותם כאשר יאהב איש את בנו הישר הולך, עד שנפשו קשורה בנפשו, (ועיין מזה גם ביאורי לשער ד' מס' חזות קשה,) ונמשך מזה כי לכל איש שלם יהיו למנה מהי"ת ב' מיני אהבה וחסד, הא' הוא החסד הכולל כל בני אדם יחד בתתו להם מלידה ומבטן הכשרון להשלים נפשם, והב' הוא החסד הפרטי מה שנהיה לו לבדו למנה רק אחרי שהיטיב דרכו ומפעליו יותר מכל זולתו, וע"ז רומז גם מאה"כ "אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך לפניך וכו' ותשמור לו את החסד הגדול הזה וכו', והנה המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם, יחלקו בכלל לג' מחלקות, הא' בבחינת גופו והוא שישים מתג ורסן לתשוקותיו, ויחדל מכל הנאה גופנית האסורה לו, או העוברת את גבול וגדר השיווי והראוי, ובשכר זה יתן לו הי"ת גם חיי גוף בריאים וחזקים וישמרהו מכל חולי ומדוה כמו שנראה באבותינו בימי המן שחטאו לפי דחז"ל ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש, והטיבו אח"כ את דרכיהם ושבו לכבוש את יצרם ותשוקתם הגופנית ע"י הצומות שקבלו עליהם, וה' שלח עזרו מקודש להם לשמרם מחמת המציק המן הרע הזה והפיר את עצתו אשר בקש להשמידם, הב' הם המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם ע"י המידות והתכונות הטובות אשר יקנה לנפשו ע"י ההרגל התמידי, ד"מ מי שירגיל עצמו לרחם על אחיו האביון, ולתת מהונו תמיד צדקה, לכל איש עני ומסכן, יקנה עי"ז לנפשו מדת החמלה והחנינה היקרה מאוד בעיני אלהים ואדם לקנין עולם, והי"ת יגמלהו ג"כ כצדקו לתת לו תמיד הון ועושר שהם האמצעים אשר על ידם יוכל איש להטיב לעמיתיו, כאשר ירמוז על זה מאה"כ בצדקה "עשר תעשר" "נתן תתן" "פתח תפתח" שחברו המקור עם הפעל מורה תמיד על התמדת הפעולה וההרגל התמידי בה ואמרו גם חז"ל על מאה"כ עשר וכו' "בשביל שתתעשר, ר"ל אם תעשר תחילה בטוב לבך ובבחירתך החפשית, מהמעט אשר חנן ה' אותך בו ירבה אז הולך לרוב עד שתוכל אח"כ לעשר ממנו עוד יותר הרבה בעבור מדת טובך אשר נשרשה כבר בקרבך והג' הן פעולות האדם והשתדלותו להקנות לנפשו המשכלת ע"י הלימוד, העיון והתבוננות בדרכי הי"ת, שלימות מעלת שכלית ונפשית ואם יעשה האדם זאת בתחילתו בבחירתו החפשית יטה אח"כ הי"ת עליו חסדו ויעזרהו על ככה למען יוכל להוסיף יום יום חכמה ודעת עוד יותר, הנה לפנינו כי בכל ג' מיני טובות אלה צריך האדם תמיד לעשותן תחילה, ורק אח"כ יהיו לו אהבת הי"ת ועזרו מקודש למנה, לא כדעת החושב בהפך, שאהבת ית' היא קודמת לצדקת וזכות האדם, ועל כל זה רומז לדעת הרב ז"ל מאמר חז"ל שהחל בו" ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה, מקרא מגילה" שהיא ההילול וההודאה על ישועת ה' בבחינה גופנית שהיתה להם למנה, רק אחרי שובם אליו בכל לב ובכל נפש, "והבאת מעשר, ר"ל היכולת להביא תמיד המעשר אל אוצר ה', אשר תהיה לאדם כעין שכר וגמול רק אחרי שהביא אותה תחילה רק בטוב לבו בבחירתו החפשית, ושאלת שלום בשם" המורה על קנין השלימות השכלית בידיעת הי"ת, אשר גם בה החוב על האדם להחל בה תחילה, ורק אח"כ יעזרהו גם הי"ת לזה. כשאהבת הש"י אל אוהביו היא הקודמת אל צדקתם קדומת מציאות וקדימת סבה הנה הוא אמת מצד ושקר מצדדים. הצד אשר הוא אמת הוא כשיוקח המאמר דרך כלל כי באמת לא יצדק אנוש עם אל אם לא מפני שהקדים לו בטבע הוייתו זה הכח השכלי אשר בו מכיר את בוראו והשכל הרצוני או הרצון השכלי אשר בו יבחר לעשות הטוב והישר כי בזאת ההתחלה אשר נמצאת באברהם אבינו הגיע למה שהגיע מהשלמות ויסבול שיאמר זה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. (בראשית י"ח) ירצה כי ידעתיו במין לברוא אותו באותה צורה ותכונה למען אשר יהיה בטבעו לציוח את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. ומזה המין אומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א׳:ה׳) ודאי על זה הענין צדק המאמר וכמו שנאמר מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳). ואין לומר שמזה הצד שנאת הש"י לרשע תחייב רשעתו ועל אודות אשר בראו על הטבע הזה אשר בראו ושאור העיסה אשר שם בבשרו וכמו שאמרו חז"ל ואשר הרעותי (סכה נ"ב:) לפי שהעקר המכוון בבריאה לא היה כי אם אל הטוב והיושר שבה. ואולם אפשרות הרע היא בא במקר' כדי להמציא מציאות טוב הבחירה כמו שביארנו יפה על מאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח'. והנה לפי זה מפי עליון לא תצא הרעות כי אם במקרה ובכח אמנם הטוב הוא המכוון בעצם ובפועל:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

והיה זה לפי שהחירות והחפיות האמתיים אינם רק ההשתעבד אל מי שיאות לו שעבוד טבעי ושכלי כי על כן אמר הכתוב אשריך ארץ שמלכך בן חורים וגו' (קהלת י') כי כשהמלך הוא נשמע אל דברי התורה האלהית והוא נכנע לפני אלהיו כמו שבאת עליו המצוה והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד לירא' את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלת יסור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וגו' (דברים י"ז). יאמר בביאור כי כשיכנע לפני אלהיו לכל אלה הענינים וישעבד עצמו ונפשו לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו בהרבות סוסים ונשים גם כסף וזהב הנה בזה נגמרה שררת מלכותו וגדולתו וחפשיות מעלתו על כל ישראל ואז יהיה מלכם בן חורין בלי ספק כי היה הוא אצל אלהיו כענין השרים והעם אצלו. כי הוא מבואר כי היותר מעולה והיותר חפשי מהם הוא אשר ימצא יותר חזק ויותר תמידי בעבודות המלך. כי על כן נקראו תמיד השרים הגדולים הקרובים אליו עבדי המלך סתם בכל הספורים וכמו שאמר חושי לאבשלום והשנית למי אני אעבד הלא לפני בנו כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (שמואל ב ט״ז:י״ט). ולזה נקראו השרים כאלה ג"כ בשם חורין חרי יהודה (ירמי' כ"ז) כמו שנמצא בכל מקום לפי שההשתעבד ההוא הוא עצם חפשיותם ושררתם על כל זולתם באמת. וזה הענין הוא עצמו מה שאמר דוד בעינו באומרו אנא יי' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי (תהלים קי"ו) ירצה הנה באמת בהיותי משועבד ונכנע לפניך במדרגת העבד בן האמה שהוא יליד בית לענין העבדות בטבע יותר מזולתו בזה פתחת למוסרי להיותי משוחרר ובן חורין אצל הכל. ולפי הענין הזה נשתבחה האומה הישראלית להיותה שרתי בגוים רבתי בכל האומות למה שקבלה עליה עול מלכות שמים בתורה ובמצוה יותר מכלן כמו שאמר מבואר את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגו' ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. יאמר שההתנשא וההשתרר על כל זולתם בכל הענינים אשר יספר היו להם מצד מה שנשתעבדו לקבל עול מלכותו בכל האופנים שהוא קשה על האנשים לקבלם. והם הד' אשר יספר. האחד כי האדם מטבעו יכסוף להיות פרא חפשי וימאן לתת צוארו תחת שום אדנות ואע"פ שידע שהאדון ההוא לא יכבד עליו עולו מכל מקום לא ירצה להיות תחת ממשלתו לכשירצה לרדותו ולזה היו תשוקת האנשים תמיד לפרוק מעליהם עול הזולת ולהדמות לעליון. כי לזאת אמר את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי מבלי שישוער לעשות שום דבר קל או חמור חוייב כל בעל שכל להיות נחת ונכנע ממוראה של מלכות שמים המוטל על כל נמצא. וכבר אחז"ל (ברכות מ"ג:) שההולך בקומה זקופה הוא דוחק רגלי השכינה והכוונה שידמה לו כאלו אין לי אלוה והוא מסיג בזה גבול השכינה שהרי אמתת מציאותה בכל מקום ולהכרת זה ראוי שיהלך כל בעל שכל שח ונכנע לפני אדוניו הרואה אותו והוא עצמו מה שקבלו עליהם במאמר להיות לך לאלהים. והשני שהאדם בלתי נאות להיות נמשך בכל מעשיו אחר זולתו עד שיאמר שכל מה שיעשה אותו רע וטוב אותו הזולת הוא העושה ולא לו יהיו לתפארת המעשים הטובים אע"פ שיעשה מחפצו ורצונו כי הוא דבר שיתעצב השכל בזה כמו שישמח וישכיל כשיעשה מעצמו כמ"ש החכם שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט״ו:כ״ג) ומרגלא בפומיה בספר קהלת וראיתי אני ודברתי אני ואמרתי אני כי המה דברים שהוציא מעצמו ולא חכמת אנשים מלומדה וכמ"ש בפירוש ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה וגו' (קהלת א׳:י״ג). וזאת היתה תשוקת הרבים להיות הולכים תמיד בכל מעשיהם אחרי שרירות לבם וכמ"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (דברים כ"ט) כי יחשבו לברכת שלום מה שיוכל האדם ללכת אחר מחשבות לבו ובלתי נקשר וכרוך במעשיו אחר זולתו ולפי זה אמר בכאן ללכת בדרכיו כי לא קבלו מורא המלכות לבד כי אם שיהיה נמשך וכרוך אחר דבריו כי גם בדרך אשר ילכו בה ובמעשים אשר יעשון אחר יי' אלהיכם ילכו ואפי' הדברים הישרים והטובים אשר יגזור שכלם בחלוק הצדקה וכבוד ההורים והשבת החמס והדומה. לזה לא להם להתפאר עליהם ולהגבילם כאשר יראו רק שיעשו אותם באותה הגבלה והשערה שיצוה עליהם ולא באופן אחר וכמ"ש ושמרו דרך יי' לעשו' צדקה ומשפט (בראשי' י"ח) שאפילו בעשות צדקה ומשפט היו שומרים דרך ה' ואינן בוחרים דרך לעצמם וכמ"ש ז"ל אל תאמר אי אפשי באכילת חזיר ובלבישת שעטנז אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושי' פ"ט) וכן סדר בודוי מעשר שמעתי בקול יי' אלהי עשיתי וגו'. וכן אמר ככל מצותך אשר צויתני וגו'. והשלישי שלא יקבל הדעת לעשות דברים שלא ידע כוונת טוב תכליתם כי הנה באמת יעשה בעצב ובעצלה בשלא ידע מה יעשה וראיה מדברי יואב בן צרויה כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב בפועל ההוא כמ"ש ויוסף יי' אלהיך אל העם וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳) הנה היה המעשה ההוא חסר מג' פנים. האחד במה שנתעצל בה וסרב לעשותה בטענת ויוסף יי' אלהיך וגו'. והב' במה שלא נגמרה דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אל יואב (ד"ה א' כ"א) והג' שאפילו מה שעשה נשתבש בידו ולא נודע בירורו והוא מה שהורו עליו הכתובים יפה במה שנמצא סכום המספר ההוא מתחלף בב' ספרים כי בכאן בספר שמואל נאמר ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש שולף חרב ויהודה חמש מאות אלף וגו' ובדברי הימים נאמר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ואיש יהודה ארבע מאות אלף ושבעים אלף וגו'. וכבר נדחקו הפירושים והמדרשות ביישובן ולא יכולו כמו שכ' רד"ק ז"ל. אמנם הנראה בזה שאלו הכתובים באו כענין זכור (שמות כ') ושמור (דברים ה') לגלות על חסרון המעשה הזה שהיה נתעב לעושה שעל כן נשתבש בידם במספר ישראל בטעות ג' מאות אלף איש יתר או פחית ומספר יהודה כשלשים אלף ויתכן כי מאמר כי נתעב דבר המלך הוא טעם לג' הענינים. ועל קבלת הדבר הזה אמר לשמור חקיי ומצותיו ומשפטיו יאמר שקבלו לעשות כל מה שיצוה להם בין שיהיה החקים שהם ענינים נעלמים לגמרי סבתם בין שיהיה ממין המצות שאע"פ שאינם מנגדים אל השכל כמו החקים אבל טעמיהן אינן מבוארות כהלכות טומאה וטהרה ומראות דמים ונגעים ושלוח הקן ואותו ואת בנו וכיוצא ובין שיהיו ממין המשפטים אשר בדיני ממונות שיש בהם כמה ענינים בלתי נודעי הסבה כמו שיהיה בתשלומי ד' וה' וכל הקנסות בכלן קבלו עליהן לשמור ולעשות בלי שום עצלה ופקפוק. והרביעי והוא היותר עצמות שהוא קשה מאד לאדם לעשות דברים שהם הפכיים לגמרי לחפצו ורצונו וכל שכן שאם יביאו עליו נזק או הפסד כי הוא עצמו ענין האדנות ובהא סלקי ונחתי כל המורדים והפושעים באלהים ובמלך וכבר ראית תשובת נבואת אל אחאב על שאלת כרמו אשר כתבנו בשער מ"ד ופ"ח. והנה על זה אמר ולשמוע בקולו כי הוא קבלת העול המוחלט לעשות כל אשר יצוה אף שיהיה כנגד רצונו או הפך תועלתו ואף שיהרג על קדושת שמו ואין צריך לומר להכניע תאותו ולחסום אותה מכל מה שיזהיר עליו. והן הנה הארבעה דברים אשר עליהם אמר את יי' האמרת היום כי האמירו אותו והמליכוהו עליהם בכל הענינים שבידיהם להאמירו ולהמליכו. והנה בד' אלה קבלו הם עצמם המלוכה כי הוא ית' המליכם על שאר האומות כלם כמו שאמרנו. והוא מה שאמר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור את כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ראה כמה נתכוונו הדברים תכלית הכיוון. וזה כי כנגד מה שאמר שהאמירוהו להיות להם לאלהים אמר כי הוא האמיר אותם במה שיהיו לו לעם סגולה כאשר דבר. הנה באמת השבח והתפארת המגיע להם במה שלקח אותם לעם סגולה הוא יתר מאד מהטרח המגיע אותם בקבלת אלהותו עליהם והוא ההתפארות בזה מכל העמים כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ה׳-ו׳) ואין צריך לומר שיהא השבח המגיע להם יותר מהשבח המגיע אליו מצדכם. וכנגד הענין השני שעליו אמר וללכת בדרכיו והוא קבלת הנהגתו אמר ולשמור את כל מצותיו יראה כי הוא המאמיר אותך באשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז אשר תלכו בם מה שלא עשה כן לזולתכם כמ"ש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהלים קמ"ז) ולפי שהסוכן ושומר העושר והנכסים הוא מוכן לקבל שכר גדול חלף שמירתם לפי יוקר הסגולות ההם לזה מה שאמר דוד עליו השלום הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם י"ט) כי ידע בשמירתם יגיעו לו שכר הרבה מלבד הגדולה והכבוד העומדים לו מיד. וכנגד השלישי אשר אמר לשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו אמר שיקבלו עליהם שלשה כתרים גדולים מכוונים כנגדם והוא מה שכוין מאד באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת כי כנגד מה שקבלו עליהם מעשה החקים הנעלמים לגמרי אמר שנתנם בזה עליונים על זולתם לתהלה כי באמת בזאת יתהלל המתהלל כאשר יעשה דברים עלומי הסבה והטעם לפי המנהג הטבעי ואשר ימשך לו מהם תועלות נפלאות ומפורסמית כענין הלול ושבח הרופא המרפא בדברים שאין בהם שום טעם לפי ההקש. וכן אמר משה רבינו על זה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳) והוא דבר התהלה בלי ספק. אמנם על קבלתם המין מהמצות אמר שנתנם עליונים על שאר האומות בענין השם כי בשכר המצות ההם הוא יתעלה עומד ומשגיח עליהם ויוצא ובא לפני מלכיהם לתת אויביהם לפניהם ולספק כל צרכיהם כי בזה יצא להם שם בגוים כי יש אלהים בישראל ממלא כל צרכיהם וכמו שאמר משה רבינו גם כן בסמוך ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו וגו' (שם). וזהו גדולת השם בלי ספק כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך כי באמת בזה יצא לנו שם גדול וקדוש בעולם. ועל המין מהמשפטים אמר ולתפארת כי תפארת משפטי התורה האלהית נכרת ונודעת על כל הדתות כאומרו משפטי יי' אמת צדקו יחדו (תהילים י״ט:י׳). ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (שם קי"ט) אמר כי בכל שעות היום שהוא מתעסק במשפטי העם היה מהלל ומפאר שם יי' על צדוק משפטיו ויושרם מכל משפטי הדתות האנושיות וכבר דברנו בשלמותם בפרשת משפטים שער מ"ו ולזה שבחם משה רבינו באומרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת (דברים ד׳:ח׳) והנה בזה גמר מה שיקבלו ממנו חלף הענין השלישי והוא נכון ומכוון מאד. וכנגד הד' אשר אמר ולשמוע בקולו כמו שביארנו אמר ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ירצה לא הגיעך נזק וחסרון במה שקבלת עליך לשמוע בקולו בכל אשר יצוה אותך להימין ולהשמאיל כנגד רצונך או תועלתך. אדרבא כי נעלית בזה והוספת כבוד מכל זולתך כי קדוש יאמר לך על כלם כשתפרוש ממעשה ההבל ומתשוקות התאוות הנפסדות ותחיה על חיות הטוהר והפרישות אשר בהן תהיה קרוב אליו ודבק עמו תמיד והרי זה ענין נכבד מאד לא נוכל להכחיש אמתתו במה שנראה כל הדברים מכוונים אחד כנגד האחד והשלישי שלש כנגד שלש:
שאל רבBookmarkShareCopy