בראשית יח:כה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הגיונות אל עמי ומורה נבוכים

חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃

עקידת יצחק

*תוכן כוונתו בקוצר הוא, תחילה הניח ליסוד מוסד, כי כמו שיתנגד רעיון התגשם הי"ת אל אמיתת גדר עצמותו האלהית, כן יתנגד רעיון עשותו עול חלילה לזולתו, לשלימותו הבלתי בעלת תכלית, וע"ז רומז מאה"כ "כי ה' אלהיכם וכו' האל הגדול וכו' אשר לא ישא פנים וכו'." ואח"כ אמר, כי א"כ הדבר, יקשה עלינו להבין מדוע הבטיח לבני אדם אחר המבול שלא יוסיף עוד לקלל וכו' כי אחרי שהי"ת לא ישתנה לעולם, א"כ יקשה אחת משתי אלה, אם עונש בני אדם בכלל מתנגד לצדקתו מדוע הענישם כן תחילה, ואם איני מתנגד, מדוע הבטיחם שלא יענישם כן לעולם וע"ז השיב הרב ז"ל באמרו, שאף שמצמות וצדקת הי"ת לא תשתנה לעולם בבחינת עצמותם, בכל זאת לפי השתנות המקבלים ישתנו פעולותיו, וע"כ רק לפני המבול בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ בכלל, הי' גם ענשם הכללי להחבידם לצמיתות, מסכים אל משפטו הצדק, אפס אחר המבול אשר מצד אחד השאיר אחריו רושם חזק בלב כל אדם להשביע בקרבם, תכונה נפשית יותר טובה ומוסרית מבראשונה, עד שלא יוכלו עוד לשוב לכסלה בדרך כלל כלפנים, ומצד אחר הי' תולדות כל בני אדם אחר המבול מג' בני נח אשר היו שונים מאד במרותם ואיכותם הנפשית כמש"כ למעל', ומזאת נסיבה כי גם בניהם יתפרדו תמיד בכל הזמנים והמקומות לג' ראשים, בעלי טבעים ותכונות שונות אשר יתכוונו תמיד בעבור זה גם לתכליות שונות, עד שאין עוד באפשרותם להתחבר יחד ולהיות לאגודה אחת להרע באופן כללי כמו קודם המבול, אשר יחדיו נאלחו, ואין עושה טוב אין גם אחד, ועל שנוי טבעם זה לטובה אחר המבול, אה"כ ד"מ "וירח ה' את ריח הניחוח," וע"כ אמר אל לבו "לא אוסיף עוד לקלל וכו'." וע"ז מורה לדעתו גם אות הקשת, כי כמו שאין אפשרות להראותו בענן, רק בהיות חלק אחד מהאויר צח וחלקו האחר שכנגדו מעונן (אשר ע"כ אחז"ל בשבח רשב"י וריב"ל ושאר חסידים [אשר בזכותם גושמה כל הארץ תמיד, מבלי היות חלקה אחת אשר לא תמטר אליה] "כי לא נראת' קשת בימיהם") כן יהי' תמיד, מזמן המבול והלאה מאז החלו בני אדם להטיב דרכיהם כמשכ"ל, קדרות שכל בני אדם, וחשכת בערותם המוסרית רק בחלק פרטי מהעולם, כמו שנמצא אח"כ בסדום ובנותיה ודומיהן, לא בכלל העולם, לחייב כבראשונ' ע"י זה גם העונש הכללי במבול מים או שאר מקרים כאלה המשחיתים כל הארץ, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי מי נח זאת לי וכו'," שהכוונה כי מעתה ברית כרותה למין האנושי, ואף כי לאומה הישראלית, שלא ישחיתו עוד דרכם בדרך כללי בעבור זכרם תמיד עונש המבול אשר הי' בדרך נסיי ויוצא ממנהג הטבע ושומם תמיד על לב הנשים והמופתים שנעשו בארץ, ויהי להפך, כי האמונ' האמיתית וההליכ' בדרכי הי"ת תהיינה נמצאות תמיד עלי ארץ לפחות בקצת יחידי סגולה זעיר שם זעיר שם, ע"כ כמו שנשבע לבלתי הביא עוד מי מבול נשבע ג"כ שלא לקצוף ולגעור עוד לעולם, כי בהסרת הסבה, והיא ההשחתה הכללית בבחינה מוסרית, יושר מעצמו ע"פ משפטי הצדק גם המסובב, והוא העונש הכללי על ידי המבול ודומיהו, וקצפו התמידי. ובעבור היות הקשת האות המעיר כל משכיל להחזיק בתמותי, ולהשאר תמיד על טבע אנושתו לבלתי השחית דרכו לצמיתות כאנשי דור המבול. אמרו חז"ל כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא נברא זה המסתכל בקשת," ר"ל אם אינו חס על כבוד קונו אף שהוא מסתכל בקשת המזכירו תמיד בחובת האדם ותעודתו עלי ארץ, ובכל זאת סר כולו ואין צד טוב בדרכיו הבלתי מכוסה בענן השכלות והבערות ובעב החטא והעון נח לו שלא נברא, כי העדר איש כמוהו הנפסד לצמיתות בבחינה מוסרית טוב ממציאותו. כמי שלא יתואר האל ית' בשהוא יכול להתגשם או לברוא כמותי כי לא יסבלהו כלל ענין אלהותו כן לא יתואר בשהוא יכול לעשות עושק ונלוז לשום נמצא מנמצאיו כי לא יסבלהו חק שלמותו. כי כמו שהענין הראשון יהיה סותר ומכחיש טבע האלהות כן הענין השני יהיה סותר ומבטל חק השלמות. הוא מה שביארו אדון הנביאים בשלמות באומרו כי ה' אלהיכם היא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט גר יתום כו' (דברים י'). יורה כי כמו שמאמתת עצמיותו שהוא היותו ית' ה' אלהיכם יחוייב להיות אלהי האלהים ירצה סבת הסבות כלם מה שכבר נתבאר שזה א"א שיהיה גשם ולא כח בו וא"כ נמנע בחקו להתגשם על כן יחוייב משם שהוא אדוני האדונים. אשר זה מה שיקיים הנמנע להיות אחר כמותו ושוה לו. כן מהיותו ית' בעל שלמיות אשר יזכר קצתן באומרו האל הגדול הגבור והנורא חוייב שלא ישא פנים ולא יקח שוחד לעשות שום עול בהנהגתו העליונה אבל הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה בלי שום נטיה מהיושר כלל. וזהו חוזק מאמרו של אברהם אבינו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה וכו' (בראשית י"ח). כמו שיתבאר במקומו ב"ה כי ידע כי הוא נמנע מנד חק שלמותו. ולזה נמשך איוב באומרו חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳). והוא מאמר ירמיהו באומרו צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע כו' (ירמיהו י״ב:א׳). יאמר שהוא יניח צדקתו ויושרו ליסוד מונח וקיים אמנם שהוא שואל כתלמיד לדעת דרכיו בהם. וזה הדרוש מהצדק והרחקת העול יתבאר עוד אצל קושי לב פרעה שער ל"ו ב"ה. והנה כמו שהיה העול המסולק והמרוחק ממנו ית' הוא אשר יוכלל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו להיותו עול מפורסם אשר צעקו ממנו שלמים וכן רבים כן לא יתואר הוא יתב' בשימנע משום נמצא כל אותו הטוב שאפשר לקבל מאתו ית' ואפילו על צד החסד הגמור כי אחר שיש ספק בידו לעשות הנה אם יגרע טוב ממנו הלא יהיה הכילות בחוקו ית' חלילה. ולזה אמר המשורר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה). ירצה עם שהוא ית' הניח מדת הדין לנהוג בו העולם אלו עם אלו עם כל זה בכל מעשיו אשר יעשה הוא עמם הוא מחזיק במדת החסידות לעשות עם כל נמצא ונמצא לפנים משורת הדין בכל מה שיוכל לקבל מן הטוב כפי טבעו וחוקו ולכן השואלין למה לא עשה מהנמלה נשר או מהנשר גמל וכיוצא הנה הנם כשואלים למה לא עשה מרגל האדם ראש או מהשער עינים כי כלם יחד יבערו ויכסלו כי הוא ית' חנן לכל בריה ובריה הצורה היותר שלמה שהיה אפשר לקבל בחוקה וזה צודק אפילו ביותר חסרה והוא מאמר הנביא באומרו הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח כו' (ישעיהו מ׳:כ״ח-כ״ט) כמו שכתבנו בשער ג' ויבא שלמותו בפרשת שמיני שער ס'. וכן הוא בהטבת האנשים אם להיטיב אותם במדת החסד יותר ממה שהם זכאין בו או להאריך להם כל מה שיסבול טבע העון ההוא או החוטא בו הכל הוא בא ונמשך ממידת החסידות אשר לא סרה מחק אלהותו ית' ולא תסור לעולם וכמו שפירשו הוא ית' ע"י הנביא ירמיהו לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם (ירמיהו ג׳:י״ב). ומה נאריך עוד בראיות ושלש עשרה מדותיו יוכיחו. ועתה הנה מכל זה יצאו לנו שאלות חזקות במה שיכללהו זה החלק מהספור אשר אנו בביאורו מענין קרבן נח והריחו אותו וההבטחות הבאות בעבורו שלא להוסיף עוד לקלל את האדמה כאשר עשה ובברית הקשת הבא על זה לאות ברית כמו שאסדר אותם בזו אחר זו עם שאר הספקות אשר ראוי לעורר על הבנת הכתובים כדרכנו. האמנה כי מה שראוי שיאמר במאמר ומוראכם וחתכם עם הפסוקים הנמשכים אליו איחד אותו לשער מיוחד אחרי זה כמו שייעדתי אותו בשער הג' מאמר ח' כי הוא ענין נכבד מאד ראוי להחשב בפני עצמו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

הנמשל כי פלס ומאזני משפט ביד ה'. הוא הצדיק הוא הצדק הוא הישר הוא היושר הוא האמתי הוא האמת. באמתתו ישוערו ויוצדקו כל הנמצאים ובו נתכנו צדק ומשפט ומישרים. וכן משה רבן של נביאים (דברים א׳:י״ז) ויהושפט מלך יהודה (ד"ה ב' י"ט) פה אחד אמרו כי המשפט לאלהים היא לומר כי לו ית' המשפט הראשיי אשר עליו חוייבו כל רודפי צדק ומשפט לשום מגמתם וכוונתם ולצמצם ע"פ כל מדותיהם ושיעוריהם. והמשורר גם הוא אמר בזה הסגנון עצמו באמרו (תהילים צ״ט:ד׳) ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. אמר כי מצד שהמלך ה' הוא אוהב המשפט בכל עוז הנה הוא ית' הכין תחלה שיעור ומדת המישרים. וזה עשה משפט וצדקה ביעקב הנמשכים אחר שלמות מעלותיו אשר עליהם אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' (ירמיהו ט׳:כ״ג). אמר שלא יתהלל האדם לשום קצב ושיעור במדת החסד והמשפט והצדקה. כי לא כאשר יראה האדם. רק המשפט לאלהים הוא. והשערתם היא כפי אשר הוא ית' יחפוץ ולא באופן אחר. ולזה צריך להשכיל ולידע אותו כי הוא עושה חסד וגו': והמליצה עצמה הנה אמרה בלשון הזה ממש כשאמר פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס (משלי י"ז). אמר שהוא ית' הפטרון הגדול אשר לו פקודת פלס ומאזני משפט היושר והצדק ומלאכתו הוא לעשות כל אבני כיס המצודקים אשר בהם ימדד וישקל כל דבר שבמדה ושבמשקל: ולפי שהמנהג באנשי פקידות הלזה כי הם ילכו וישובו לערב ולבקר יסובבו עיר לשוטט עיניהם על כל המדות והמשקלים אשר בארץ להצדיק המצודקות ולאבד המזוייפות אמר ג"כ (תהילים י״א:ד׳) ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם וסמיך ליה י"י צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. כי הנבחן הוא המתקיים ואשר שנאה נפשו אבד ושבר מן העולם. ומפר יראתו של דוד המלך פן יחטא ואשם בהצדיק ובכוין מדותיו עם זה הצדק הראשיי האלדי והגבלתו בכל אשר יעשה במשפטו ומשפט עמו היה מבקש מאתו ית' (שם ה') י"י נחני בצדקתך למען שוררי וגו'. וזה עצמו היה מתפלל על בנו אהובו להיות משפט כל ישראל עליו. לשלמה אלדים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך (שם ע"ב). כאלו יבקש ממנו יתבר' שיפקיד בידו הקצב הראשיי והגבלתו המשוער והמצודק בדעת האלדית אשר עם זה ידין עמו בצדק וענייו במשפט אמתי לפי מה שיאות בכל ענין וענין אשר יקרה מבלי שיסבלו משפטיו ודיניו הבלי צדק אשר יקרה לפעמים לפי הצדקה נימוסי הכללי אשר א"א להמנע ממנו כמו שיתבאר אצל המשפטים הדתיים שער מ"ג ב"ה. ועל הודאת השאלה הנפלאה הזאת נאמר (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא יי' למלך והוא ענין האלהות אשר התחיל להשתמש בו במעשה השתים נשים זונות (מלכים א ג׳:ט״ז) כשיתבונן האדם בו והחי יתן אל לבו. וזה שמהראוי שיושקף בו כי אחר שהנדון מצד עצמו היה בלתי מקבל החלוקה הנה שהיה לו להכריח מכח טענה חזקה שתחייב אותה. ולא היה לו לבא בטענה שמבטלה במ"ש (שם) זאת אומרת זה בני החי וזאת אומרת וגו' ועתה קחו לי חרב וכו'. והרי טענתו מכחשת גזר דינו. כי אחר שהאחת מוחזקת בחפץ כמו שהיה הוא טוען בעדה באומרו זאת אומרת זה בני החי כלומר זה אשר בידי ורשותי. הנה על התובעת להביא ראיה להוציאו מידה ואין אומרים יחלוקו רק כשיד שניהם שוה כההיא דשנים אוחזים בטלית וכו' (ב"מ ב') ואיה פה פני הראות דינו שפסק גזרו את הילד החי לכשתתחכם האשה ההיא או אל הנצבים לחלוק עליו. ולמה יזכיר בחכמתו טענה חזקה שתסתור דינו. ואף כי למדו מכאן ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט) שצריך הדיין לחזור טענות בעלי הריב. והכוונה כדי שיראה כוון הדין כפי מה שמתברר מתוכן. והא הכא איפכא מסתברא: אמנם האמת הברור כי רוח ממרום הערה בו להוציא לאור משפט מתוך טענות נכונות. וזה כי הוא ראה חוזק טענת הנתבעת מצד החזקה אמנם לא נעלם ממנו חוזק טענת התובעת מצד חומר התביעה כי מה טעם שתרצה האשה להניק ולגדל בן חברתה. ולמה זה לה עמל ויגיעה רבה ולסוף לא לה יהיה הזרע. ומזה הסביר פנים אל טענתה ועשה שתי הטענות שוות בחוזק וכאלו יד שתיהן שוה בנדון והוא מה שהטעים יפה באומרו זאת אומרת זה בני החי כלומר זה שבידי כמו שאמרנו וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי והרי היא טענה שאין הפה יכולה לדבר אותה אם לא באמת ובתמים. ולזה שם פני פרסום הדין לשפוט אותן בדין חלוקה ואמר קחו לי חרב וגו'. וזה טעם חזרת הטענות מכאן ולדורות להטעים מתוכן עומק הדין. והנה עם זה שתחלת דברי פיהו חכמה עצומה ואחרית פיהו רוח הקודש. ובמדרש שוחר טוב (תהילים ע״ב:א׳) גזרו את הילד החי. א"ר יהודה בר' אלעאי אלו הייתי שם פקדין אני נותן על צווארו לא די לו לאחד שמת לשני היה גוזר כיון שראו סנקליטין כן התחילו אומרים אי לך ארץ שמלכך נער (קהלת י') אלו לא היה נער לא היה עושה כן כיון שאמר תנו לה הילוד החי יצאת בת קול ואמרה היא אמו כיון שראו ישראל כך אמרו אשריך ארץ שמלכך בן חורין (שם) הוי משפטיך למלך תן: (תהלים ע"ב) הנה זה המדרש יליץ על המעשה הזה מצד מה שהוא מבואר שאין שום שווי טענות מספיק לשיפול בנדון הזה גזר דין של חלוקה כי אפילו בקרקעות בכגון זה הוא נדון בדינא דגוד או אגוד ושלזה השתוממו עליו כל בני דעת עד שראו סוף דבריו באומרו תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו כי אז הכירו הכל וידעו חכמתו כי הוציא לאור שהיא אמו מצד מה שנכמרו רחמיה על בנה וכו'. הפך אשר כנגדה: והיא היתה הבת קול (מכות כ"ג:) כי הכל הסכימו באמתתו ואמרו אשריך ארץ וגו' שמלכותו בן חורין מהלכד ברשת גבולי הנמוסים הכוללים: וזה המשפט היא ראשית לו לכל משפטי י"י אמת אשר שפט בהיותו יושב על כסאו כמו שאמרנו כי הוא הצדק והנמוס הישר והאמתי אשר ממנו שואבים כל בתי דינין שבישראל הישרים והטובים. והנה כאשר יפול התוספת והחסרון בסדר האלקי הראוי להמצא בכתות הנמצאים בחלקיותם או בכללם לא יצוייר בזה שיתבטל ויפסד היושר והצדק בכללו כי אמרנו יש תקוה וצדק משמים נשקף לתקן עוותתם ולהחזירם לכשרותם אמנם אם ח"ו ישוער התוספ' והחסרון במדות האלהיות ואותו הקצב הראשיי אשר הוא פטרונו של עולם ימצא בו הבלתי שווי מה נדבר ומה נצטדק. וזהו עצמו אשר אמתו אברהם אבינו באומרו (בראשית י"ח) חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. כי אם לא נמצא ההצדק במשפט השופט הכולל מיד מי נבקש צדק ומשפט ומישרים. ולפי שהמחוייב באנשים הראשיים להיותם כמו כן קצבה והשערה נכונה בה ישוערו עצמן כל אשר תחתיה אמר יוסף (שם מ"ד) חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו'. כי אע"פ שכדבריהם כן הוא המשפט הנמוסי על כל אחד להחזיק עצמו כחסיד ולהתדמות לקונו בהתנהג לפנים מן השורה ולמחול קנס שלו לעשות הטוב והישר. וכמו שאמר המשורר צדיק י"י בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהילים קמ״ה:י״ז). ירצה אם שהוא ידריך בני העולם בדרכי המשפט הנה הוא אינו מתנהג עמהם בכל מעשיו אשר יעשה רק בתורת חסד ורחמים כמו שנתבאר בשער י"ד: ולהיות מהמחוייב ההמצא הצדק בתכלית היושר בכל מעשיו יתברך שמו מבלי שתוף שום עול כלל כמו שאמר אדון הנביאים (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כמו שיתבאר בשער הנזכר הוא מה שהוכרח כל בעל דעת להתבונן במשפטים האלהיים בכל מה שימשך מסדור ההשגחה האישיית. לא חס ושלום להעלות על לב שום ספק ביושר דיניו ומשפטיו חלילה אך בהניח תחלה אמותן ויושרן על קיומן ולשאול ולפשפש על טעמן עד מקום שיד השכל משגת והוא מה שאמר ירמיהו בכיוצא צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך וגו' (ירמיהו י״ב:א׳). אמר ההנחה הראשונה המחוייבת לי להניח תחלת בנדון הזה הוא כי צדיק אתה ה' ולזה לא אריב אליך לחלוק ולקנטר על מעשיך אך משפטים אדבר אותך לומר שתודיעני דרך משפטי צדקך בהצלחת הרשעים כי נעלמ' מעיני כל מעיין כי תורה היא וללמוד אני צריך וזו היא הדרך הישרה נכונה לכל שלם צדיק ובר לבב אל החפוש הזה ומובטח יהיה בה שלא ישוב ריקם מחקירתו ותמצא נחת רוח לנפשו. והנה כאשר ידרוש הדורש ויחפש ולא נתיישבה דעתו אבל תתחזק בלבו השאלה וגבר אליו הספק הנה זהו לו לרוע מזגו והפסד דעותיו כי הוא מהמפקפקים לא מהחוקרים. וזהו עצמו מה שהושב לחבקוק כשעמד על משמרתו לראות מה ידבר בו נאמר (שם חבקוק ב׳:ב׳-ג׳) ויענני י"י ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו כי עוד חזון למועד וגו' הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה. הנה אחר שדבר אליו החזון למועד ארוך כמו שנא' אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר בבוא עתו. ואם אולי יספק המספק לומר הרוצה לשקר ירחיק עדיו אמר הנה עופלה וגו'. ירצה הנה כי עפלה ותתחזק התלונה בלב החוקר ולא תתקררה דעתו עליה אינו רק שלא ישרה נפשו בו והוא מהמערערי' והמהגים אמנם הצדיק באמונתו השלמה כי ישרים דרכי ה' יחיה וימצא נחת רוח לנפשו:
שאל רבBookmarkShareCopy

הגיונות אל עמי

״חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח, כה). ״אמר אברהם לפני הקב״ה רבונו של עולם חולין הוא לך מעשות כדבר זה להמית צדיק עם רשע״ (עבודה זרה ד, א).
שאל רבBookmarkShareCopy