בראשית כב:ח מחשבת ישראל: נשמת חיים, גבורות השם ומורה נבוכים

ויהי יצחק בן ל"ז שנה בקחתו אותו אביו להוליכואל הר המוריה ולהעלותו שם במקום עולה תמימה ואם כל זה ראינו שכאשר הגיד לו אביו שהוא עצמו היה השה לעולה באומרו (בראשית כב ח) אנהי' ירא' לו השה לעולה בני נתרצה בדבר וילכו שניהם יחדו בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ורבים אומרים כי יפה כח הבן מכח האב לפי שאברהם נצטוה בזה מפי ה' ויצחק מפי אביו. ואם החיים הגשמיים הם יותר ערבים לאדם מכל הטובות והצלחת העה"ז, מי לא ידע כי היה מואס בחייו לתכלית האחרון בהיותו מכיר שהיה מפאת נפשו נצחי וששכרו אחר המות הרבה מאד. ואילו היה אצלו שהגמול איננו כי אם בעה"ז איזה שכר היה מקוה שיהיה גמולו אחרי מותו עוד תשוב ותראה שכאשר ברך ליעקב אמר שם כו כח] ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורבי' שואלים למה היו הברכות האלו טובות גשמיות ולא זכר בהם דבר נפשיי. והר"יא פי' שבאומרו בפסוק הקודם ויברכהו נכללו הברכות הנכבדות הנפשיות והעקריות של השגחתו הפרטית וירושת הארץ ואחר שברכו בטובות האמתיות שהן ברכת אברהם הוסיף לברכו עוד בטובות הזמניות שזכר ולכן אמר בהם בואו העטף ויתן לך אלהים. ויפה פירש כי על כן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן כי הוא השדה אשר ברך ה' על כל הגנים והשדות אשר בארץ המה. ויען שאין ריח רע יותר משטף העזים אשר עורם הלבישה רבק' על ידיו ועל חלקת צואריו נעשה לו נס והרגיש בו אביו וכן אמר ראו שבני ראוי לברכה הזאת הנפשיי יען נכנסה עמו הריח של הגן עדן עצמו. אמנם לפי דעתי יצחק התחיל מהטובות הרוחניות אשר קרא בשם של השמים על דרך כי על אורות טליך ואח"כ ברכו בטובות הגשמיות ומשמני הארץ. ולכן תמצא שכאשר התחיל לברך את עשו התחיל בהסך מהטובות הגשמיו' הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל והי' זה מפני שכמעט כל ישראל יש להם חלק לעה"ב אבל מאומות העולם מועטים הם כאנטונינוס ודומיהם ששמרו אורחות יושר וקיימו הז' מצות בני נח שהם חסידי אומות העולם. ויצא לנו מזה שיצחק אבינו אשר זכותו עומדת לעד ולנצח נצחים הכיר שחיי העול' הזה הם חיי צער יגון ואנחה ויהיו בעיניו כימי' אחדי' בערך ימי העה"ב עולם שכלו טוב וארוך. ולכן בהיותו יודע שהוא השה לא נסוג אחור לבו ולא נמנע ללכת לדרכו וה' עזרו כי לא ימנע טוב להולכי' בתמי':

ובמדרש רבות בפרשה הזאת (שמו"ר טו, יב), "ויקחו להם איש שה" (שמות יב, ג), בשביל (בראשית כב, ח) "אלקים יראה לו השה". "תמים" (שמות יב, ה), לשמו של הקב"ה, שנאמר (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו". "זכר" (שמות יב, ה), שהוא הורג בכוריהם של מצרים, וחס על בכורי ישראל. "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שם), כשם שאני הורג בכור האדם והבהמות והשפחות, כך רשות בידכם לטול מכל מקום שאתם רוצים. והיו משמרים אותו, שיהיה לכם שמחה גדולה, שנאמר (שם פסוק ו) "והיה [לכם] למשמרת". "ושחטו אותו" (שם), אתם שחטו הפסח, ואני שוחט בכוריהם. "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות" (שם פסוק ז), שאני פוסח עליכם ומגין עליכם. והוו זהירים בו שבלילה יאכל*, שנאמר (שם פסוק ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה". "צלי אש וגו'" (שם), "צלי אש" בשביל אברהם, שהצילו מכבשן אש. "ומצה" (שם), בשביל שרה שלשה עוגות למלאכים. "מרורים" (שם), בשביל יעקב, שכשם שנרדפו בניו במצרים, כך נרדף יעקב מעשיו. "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שם פסוק י), כשם שאני איני משייר נשמה עד הבקר. משל למלך שאמר לבניו, הוו יודעים שאני דן דיני נפשות, הקריבו לי דורון, שכשאעלה לבימה שאעבור אוליירין שלכם לאחר. כך אמר הקב"ה לישראל, בדין נפשות אני מתעסק, ומודיע אני לכם שאני חס עליכם ברחמים בדם פסח ובדם מילה, ואני אכפר על נפשותיכם, שהעברה שאני עובר קשה היא, שנאמר (שם פסוק יב) "ועברתי בארץ מצרים". וכן ישראל אומרים (תהלים ט, י) "ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה", עד כאן.

האמנם פרשו ״אלהים יראה לו השה״ – ׳קדם יי גלי אימרא׳ – שלא יביא זה לחשוב, שהאלוה עתיד לבקשו ולהמציאו; או הוא גם כן מגונה בלשון ההוא התלות השגתו באחד מבעלי חיים בלתי מדברים.