וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
מורה נבוכים
ואם אי אפשר מבלתי חשוב מצטרף מחוסר כמו שיעשה ׳אונקלוס׳ תמיד פעם ישים המחוסר ההוא ׳יקרא׳ ופעם ישימהו ׳מימרא׳. ופעם ישימהו ׳שכינה׳ כפי ענין כל מקום – הנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחסר הנה ׳קול׳ – ויהיה הענין ׳ויעבור קול יי על פניו ויקרא׳ (וכבר בארנו השאלת הלשון ל׳קול׳ ׳עברה׳: ״ויעבירו קול במחנה״) – ויהיה ה׳קול׳ הוא אשר ׳קרא׳. ולא תרחיק היות הקריאה מיוחסת ל׳קול׳ כי באלו המלות בעצמם בא הסיפור על דבורו ית׳ למשה – אמר ״וישמע את הקול מדבר אליו״ – וכמו שיחס ה׳דבור׳ ל׳קול׳ כן יחס הנה ה׳קריאה׳ ל׳קול׳. וכבר בא כמו זה בבאור – כלומר: יחס ה׳אמירה׳ וה׳קריאה׳ ל׳קול׳ – אמר ״קול אומר קרא ואמר מה אקרא?״. ויהיה הפרוש לפי זה הענין כן. ויעבור ׳קול׳ מלפני יי ויקרא ׳יי יי׳. ויהיה כפל ׳יי׳ – לקריאה, כי הוא ית׳ הנקרא, כמו ״משה משה״, ״אברהם אברהם״. וזהו גם כן פרוש נאה מאד.
גבורות השם
"ויקרא אליו משה משה" (שמות ג, ד). דקדקו עוד שם (שמו"ר ב, ו) למה אצל "אברהם אברהם" (בראשית כב, יא), ואצל "שמואל שמואל" (ש"א ג, י), תמיד יש הפסק בטעם בין שני שמות. ופרשו בזה (שמו"ר שם) משל לאדם שיש משא עליו, ויקרא במהירות 'פלוני פלוני פרוק מעלי המשא הזה'. וכך שעבוד של ישראל משא על הקב"ה כביכול, וקרא "משה משה" פרוק המשא הזה דרך מהירות בלי הפסק. פירוש, כל נבואה שבאה לנביא, לפי מה שהיתה הכרחית היתה באה בחזקה ומהירות. ונבואה זאת, מפני שקשה לפני השם יתברך השעבוד, היתה באה הנבואה בחזקה ובמהירות, שהדבר הוא מוכרח, וזה נכון.
מורה נבוכים
ואמנם מה שבא על הצורה הראשונה – כאמרו: ״ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום״ ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״, ״ויבא אלהים אל בלעם״, ״ויאמר אלהים אל בלעם . ואמנם מה שבא על הצורה השנית – כאמרו: ״ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל״, ״ויאמר לו אלהים שמך יעקב״, ״ויקרא אליו מלאך יי מן השמים״, ״ויקרא מלאך יי אל אברהם שנית וגו׳״, ״ויאמר אלהים לנח״, ״וידבר אלהים אל נח״. ואמנם מה שבא על הצורה השלישית – כאמרו: ״היה דבר יי אל אברם במחזה וגו׳״. ואמנם מה שבא על הצורה הרביעית – כאמרו: ״ויאמר יי אל אברם״, ״ויאמר יי אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך״, ״ויאמר יי אל יהושע״, ״ויאמר יי אל גדעון״; וכן מאמר רובם: ״ויאמר יי אלי״, ״ויהי דבר יי אלי״, ״ודבר יי היה״, ״והנה דבר יי אליו״, ״היה היה דבר יי״, ״תחילת דיבר יי בהושע״, ״היתה עלי יד יי״ – וזה המין הרבה מאד.