בראשית כב:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

הדבר^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי יש פעולות טובות ורעות אשר יעשה אותן האדם, אם בעבור עצמותן, ר"ל למען השיג על ידן התכלית העצמות, אשר אליה נועדו, או רק למען השיג על ידן תכלית צדדית. והנה שני אלה אופני עשית הפעולות יבדלו זה מזה בשלש בחינ^ת, האחת במהות הפעול' ההיא בעצמ' ובשם אשר יקרא לה ולפועל', כי כמו שהנער הבונה בנין רעוע שסופו ליפול מהר, לא יקרא בינה על צד האמת, כן לא תקרא פעולתו זאת בשם בנין, כ"א בשם סתירה, כמאח"ל "בנין נערים סתירה" כי כל דבר ישפט רק על שם סופו ותכליתו, תחת כי אם יסתרו הזקנים שהם חכמים ובעלי נסיון בנין מה, הוא בלתי ספק רק למען בנות במקומו בנין יותר נאה ויותר חזק, ע"כ אחז"ל שסתירת זקנים בנין ר"ל שגם סתירתם בעצמ' ראויה להקרא בנין, והם רק בשם בונים לא בשם סותרים יקראו, (ועפ"ז תבין גם דחז"ל שאמרו לענין שבת שלא לבד שכל המקלקלים פטורים בעבור שלא ישיגו בפעולתם שום תכלית, כי אם גם כל המלאכ' שאינ' צריכה לגופ', ר"ל הנעשית רק למען השיג על ידה תכלית צדדית פטור עושיה עליה, רק מלאכה שצריכ' לגופה, ר"ל הנעשית למען השיג התכלית אשר אליה נועדה המלאכ' ההיא, היא תקרא בשם מלאכה ומלאכת מחשבת, ורק עליה חייב העושה, ואמרו ג"כ שהסותר ע"מ לבנות במקומו חייב, כי הוא לפי תכלית מחשבתו בונה ולא סותר יקרא) וכן הענין גם בבחינ' מוסרית, ד"מ בפעולות רעות כתב החוקר אריסטו כי הנואף רק למען בצוע בצע כסף (כמשפט הקדשים בארץ יון בימים ההם) לא בשם נואף יקרא, כ"א נבל, ר"ל איש משתדל לאסוף הון בדרך ואופן רע, וכן יאמר הרב ז"ל לא יקרא מי שיגנוב למלא נפשו כי ירעב, בשם גנב, כ"א בשם רעבתן, כמאה"כ "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו'" ובן סורר ומורה אף כי שלפי קבלת חז"ל צריך שיגנוב ויאכל בשר יותר מדי אם יענש בעונש הכ', בכל זאת לא נקרא בשם גנב, כ"א בשם זולל וסובא, יען כי כוונת מעשהו הרע אינה הגניב' בעצמ', כ"א הזוללות, וכן הדבר ג"כ בפעולות הטובות, כי רק המעשים הנעשים לשם שמים, (כמצות חז"ל "וכל מעשיך יהיו לש"ש") שהוא התכלית הראויה למעש' האדם והיותר יקרה ונכבד', בשם מעשים אמיתיים יקראו, הנרצים בעיני ה' והנפעלים ג"כ למען השיג התכלית האמיתית שהיא להפק רצון מאתו ית' משא"כ המעשים הנעשים שלא לש"ש ורק למען השיג על ידם תכלית צדדית, יקראו מעשים רק על צד העבר', לא על צד האמת גם בבחינת שלמות הפעול' תבדל הפעול' הנעשית בעבור עצמות' מהנעשית רק למען השיג תכלית צדדית, כי בה יסתפק הפועל רק בהשיגו על ידו את מבוקשו הצדדי מבלי שיחוש לעשות פעולתו בשלמות הראוי, תחת כי העושה אותה בעבור תכלית עצמות' יעשה בשלמות למען השיג תכליתו ממנה ג"כ בשלמות המשל בזה, העושה מצות אלקיו בעבור נטית טבעו אליה ואהבתו העבוד' האלקית בעצמ', הלא יעשה בתכלית השלמות ככל פעולה אשר יעשה האדם באהב', ובשמחת לב, ד"מ מי שיתן צדקה בעבור חפצו במצות הצדק' שצוהו הי"ת לפתוח ידו לאחיו האביון, ולהעניק לו מטובו, הלא יתנה באהב' ובשמח' ובסבר פנים יפות, אפס העושה המצוה רק להנצל על ידיה מהעונש או מהרע אשר יפחד, מהשיגהו אם לא יעשה, הוא לא יעשה אותה באהב' ובשמחת לב, כי יותר טוב הי' לו אם הי' השיג תכליתו הצדדית הזאת שהיא מניע' העונש והרע גם בלי עשית המצוה, ד"מ מי שיתן הצדק' רק למען לא יורש וירד מנכסיו להיות גם הוא עני ואביון, הוא יתנה, רק בנפש מרה ועל צד שאינו טוב ושלם כראוי, כי יותר נעים הי' לו אם הי' נכון ובטוח שיהי' בעושר והצלח' זמנית כל ימיו אף בלי נתינת הצדק', והנה הראשון הנקרא בפי חז"ל, "העובד מאהב'" הוא נהנה מעבודתו זאת, תחת כי השני אשר רק עובד מירא' יקרא, לא יהנה ממנה, כי רק מיראת עונש אלקי יעשה "וזש"א חז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו", ר"ל מעבודת ה' אשר יעבוד מאהב' מירא שמים וכו', כי אשריו בעוה"ז שינצל על ידה מכל רע, וטוב לו לעוה"ב, לקחת שכרו בעולם הנצחי בשלמות ובלי מגרעת, ועל השכר הגופניי והטוב הזמני שיהיו לו למנה הוסיף הכ' ואמר "אשתך כגפן פוריה וכו' בניך כשתילי זתים" וכו' ועל השכר הרוחני ועשרו האמיתי אה"כ "יברכך ה' מציון וכו'" שהכונה בזה על ברכות שמים מעל הרוחניות. גם בבחינה שלישית יבדלו זה מזה כי העושה הפעולה בעבור תכלית עצמותה יתמיד לעשותה בכל עת, כי תכלית עצמותה תשאר תמיד. ע"כ לא ימיש מעשותה, תחת כי העושה פעולתו רק למען השיג על ידה תכליתו הצדדית מדי ישיג אותה, ולא יחפוץ להשיגה עוד פעם אחרת יחדל גם מעשות עוד פעולתו זאת (וע"פי הדברים האלה בארתי זה כמה שנים הכתובים במצות הצדקה (דברים ט״ו:י׳) "ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" וכו' שר"ל לא תתן הצדקה רק בעבור חפצך בתכלית הצדדית הזאת, שיברכך ה' בגלל הדבר הזה, כי אז הלא ירע לבבך בתתך לו רק בעבור זה, ולא תתן באהבה ובנפש חפצה, כי יותר טוב היה לך, אם תשיג ברכת ה' אף מבלי נתינת הצדקה, גם בתתך רק בעבור זה לא תתמיד לתת הצדקה בכל עת, כי מדי יחדל חפצך להעשיר עוד תחדל גם לתת הצדקה ומה יעשה אז העני והאביון אשר בשעריך ? וזש"א הכ', "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ר"ל כי בכל הזמנים והמקומות יהיו עניים ואביונים "ע"כ אנוכי מצוך לאמר פתוח תפתח" וכו' ר"ל ביד פתוחה ורחב' ובנפש חפצה, בלי שום פניה וכוונה אל תכלית צדדית תתן מהונך לאחיך האביון, כי רק אז תהיה נתינתך הצדק' שלמה כראוי ומתמדת בכל עת),
וכן נראה ג"כ באנשים החטאים בנפשותם השבים אל ה' רק כאשר תבואם צרה ומצוקה, כי מדי תעבור הרעה ישובו עוד לכסלה ככלב שב אל קיאו, יען כי תשובתם לא היתה אמיתית להשיג התכלית הנרצה שהיא קרבתם אל האלקים, כ"א רק להשיג התכלית הצדדית, כי יעבור הזעם וישוב חרון אף ה' מעליהם כמש"א המליץ בצחות המ"ם שנפש חוטא כזה דומה לנערה מנאפת. אשר בהיותה מבכירה וחבלי יולדה יבואו לה, עד כי נהפבו עליה ציריה, אז מקללת את הנואף אשר בהזדוגו אליה סבב לה כל הצרה הזאת, אך למחרת היום ההוא מדי יעברו ציריה. מתנחמת על העמל והתלאה אשר מצאתה, והיא מנשקת ומחבקת שנית את מאהביה, וכן הדבר ג"כ בפעולת האדם הרעות, ד"מ בנפול אויב על עם בוטח להלחם עמו, למען יכנע תחת ידו, או לשלול שללו, שהיא רק תכלית צדדית, הלא מדי ישיג זה ויכניע הגבורים והעריצים בעם, אשר יוכלו לעמוד נגדו תחוס עינו על החלשים כנשים וטף וזקנים, אשר אין לו לירא מפניהם, אפס עמלק אשר תכלית שנאה שנא את ישראל, ולא למען השיג כבוד ותהלה במלחמתו עמהם, גם לא לשלול שללם, היתה מגמתו כ"א להשמיד בלבבו כל זרע ישראל, ע"כ עשה פעולתו זאת באופן היותר, כי חשב תחבולות לנפול עליהם בדרך לפתע פתאום למען יוכל להכחיד את כולם, גם לא הסתפק אח"כ בהריגת וכבוש הגבורים בעם כי אם גם את הנחשלים זנב אשר כ"ז מורה כי תכלית מלחמתו הית' רק המלחמ' בעצמ', ר"ל להכרית כל זרע ישראל מהיות עוד גוי בארץ, ובתחיל' גברה באמת ידו עליהם, יען כי בעזוז אפו נלחם עמם, ולהם הית' חסרה עוד סבת נצחון האויב בדרך טבעי, כי לא היו מלומדי מלחמ'. כ"א עיפים ויגעים במדבר, גם לא היו ראוים עוד לנצחון נסיי עפ"י השגחת הי"ת, אחרי שלא היו עוד יראי אלקים ועושי הטוב, עד שלולא תפלת מרע"ה ורחמי הי"ת אשר נכמרו עליהם, כמעט היו לו למשיס' חלילה, ע"כ נצטוה ישראל לשנוא גם הם עם זו המבקש נפשם לספותה, שנאה עולמית, ולהלחם עמו תמיד לא למען לשלול שללו, כ"א למען הכרית זרע אויב ומתנקם כזה, ועכ"ז רומזים דברי הכ' "זכור את אשר עשה לך עמלק" ר"ל שעשה מלחמ' רק בעבור שנאת עצמותך לא בעבור חפצו לקנות כבוד או לשלול רכושך "אשר (ע"כ) קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" ע"כ "והי' בהניח ד' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק" והנה שאול אשר נשלח במלאכות ה' תחילה למלאות המצוה הזאת החטיא הכונה, כי חמל על אגג, ויעט אל השלל, והרא' בשתי אלה, כי נלחם מלחמתו זאת, לא למען השיג תכלית עצמות' לעשות רצון הי"ת להכרית מרעים כאלה, לבל יוסיפו עוד לערוץ מן הארץ, כי אם למען השיג תכלית צדדית שהיא לשלול שלל, וע"כ הוסרה מלכותו ממנו, ותנתן לדוד אשר כבר בנעוריו, בהכותו את גלית הפלשתי, הראה לכל, כי לא לבקשת הכבוד או קניני עושר והון, חרף נפשו למות להלחם עם אמיץ לב בגבורים כגלית הפלשתי הזה, כ"א למען עשות בזה רצון הי"ת בהסירו חרפה מעל מערכות אלקים חיים, כי רק לאיש כמוהו תאות המלוכ' על עם ה'. גם בימי מרדכי ואסתר בעמוד המן מזרע עמלק על ישראל ובקש להשמידם ולאבדם, בלתי ספק היו גם שאר הצוררים אשר נלוו אליו, אשר בקשו להרוג היהודים בכל מדינות מלכות אחשורוש, מבני עמו ומשפחתו, ר"ל מזרע עמלק, ע"כ כאשר נתן המלך הרשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד אויביהם הצרים אותם, ושללם לבוז, לא רצו לשלוח ידם בבזה, כמו שספר הכ' במגילת אסתר, למען הראות בזה לעין כל, כי הרחיקו כל רעיון השגת שום תכלית צדדית כלקיחת השלל, ממלחמת מצוה זאת.
הנה מכל זה נראה, כי התשוע' הנעשית ע"י אמצעות בני אדם, היתה לפעמים בלתי שלימ', בעבור שנעשתה מעושיה בעבור תכלית צדדית, כמו שראינו בשאול במלחמתו את עמלק, וע"ז העיר המדרש שהחל בו הרב באמרו "לשעבר" וכו' ר"ל בהיותכם עוד חסרי השלמות "הייתם נושעים על ידי אדם", ר"ל שבחר הי"ת בבני אדם שיהיו אמצעים לתשועתכם, אשר הית' בעבור זאת ג"כ בלתי שלמה כראוי, "אבל לעתיד" כאשר תהיו יותר שלמים תהיו ג"כ נושעים ע"י בלי אמצעי עד שתהי' הגאול' שלמה ואמיתית, ותכירו על ידה כבודי ואמיתתי, ולא תשובו עוד לכסלה, לסבב לכם בזה עוד גלות אחרת כ"א שובע שמחות תהי' לכם כי תשבעו בימיני נעימות נצח. אשר יעשה אותו האדם ברצותו בו מצד עצמו. הנה הוא יתחלף מאותו אשר יעשהו בעבור זולתו בשלשה ענינים: אם בעקר מהותו. ואם בענין שלמותו. ואם בזמן המשכו. וזה שהדבר הנדרש מצד עצמו הוא הדבר אשר יעשה אותו העושה על דרך האמת. אמנם כשיעשהו לצורך זולתו הנה באמת אף על פי שיתעסק בו לא יקרא הפועל ההוא על שמו כי לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אחז"ל (מגילה ל"א:) בנין נערים סתירה סתירת זקנים בנין כי הוא מבואר שאם הבנין היה תכליתו לסתור (בנין) ההוא יקרא סתיר' לא בנין וכן בהפך כשהסתירה תכלית' לבנות (סתירה) ההיא תקרא בנין. וזה הענין עצמו כתב החכם פרק ג' מאמר ח' במדות אם אחד ינאף בעבור ריוח ואחד בעבור חמדה ויתן מכספו זה יראה שהוא נואף יותר מנבל והאחר הוא נבל לא נואף כי גלוי הוא כי עשה להרויח. ביאר בבירור כי אע"פי שחומר המעשה הוא הניאוף אם הכוונה בו אל חמדת הממון הנה הוא נבל בעצם לא נואף רק במקרה. והוא הדבר אשר אמר יחזקאל הנביא בפירוש באומרו ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט״ז:ל״ד-ל״ה). יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי להחליט עליהם שם כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו'. אמנם כשלא תקח כלום וכל שכן אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזנות שהוא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ה'. ומזה תראה שתורתנו הקדושה אע"פי שלא ענשה בן סורר ומורה עד שיגנוב ויאכל טרטימר בשר וכו' (סנהדרין ע'.) עם כל זה לא תארה אותו בגנב רק בזולל וסובא (דברים כ"א) לפי שכוונתו אל הגניבה אינה אלא על הזוללות וכמו שאמר שלמה בחכמתו לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם וגו' (משלי ו׳:ל׳-ל״א). ירצה לא יבוזו לגנב לחרף אותו לומר כי יגנוב באשר תהיה זאת הגניבה למלא נפשו כי ירעב כי זה יקרא רעבתן לא גנב והראיה כי אם ימצא אותו המזון שגנב במחיר ישלם להם שבעתים מכדי מחירם ואף כי יתן את כל הון ביתו. וכן הוא באמת בכל הדברים שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה. אבל הדבר התכליתיי שהוא נרצה לעצמו הוא אשר יקרא מעשה באמת ואשר יקראו על שמו יתר המעשים. ועל כן אמרו השלמים (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי לפיכך יקראו כל המעשים אלהיים. וזה היתה כוונת השלם ר"מ באומרו (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי כל מעשיו יקראו על שמה כמו שיבא ביאורו בשער ע"ב ב"ה. וגם בהקדמת השערים כתבנו תועלות הכוונה לשמים כי היא המדברת אותנו במעשה הזה עד הנה ועליה אנו נשעני' יגיענו אל טוב תכלית'. מ"מ זהו הענין האחד אשר מצד עקר מהותו. אמנם הענין השני אשר מענין שלמותו הנה הוא מבואר ג"כ מטבע עניינו וזה כי אחר שהדבר ההוא אשר הוא עושה אינו חפץ בו מצד עצמו הנה הוא לא יקפיד להשתדל על העניני' אשר יצטרכו אל שלמות הדבר ההוא רק למה שיאות ממנו לצורך הדבר ההוא התכליתי אשר נעשה בשבילו. המשל שאם תצטרך לעץ אחד להעמי' עליו הגג לצורך שעה הנה אתה תכוין אל חזקו ומדתו ולא תקפיד על טוב תמונתו רבועו או עגולו. וזה הענין הוא מבואר נגלה בעובדים את השם מיראה או לזולתו מהנעבדי' כי הנה מפני שהם אינם מכונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שם המצוה עליהם הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש כמו שהוא הענין בכל מצות לא תעשה שבתורה. אמנם למצות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצוה לא יחושו אליהם והם כל מצות עשה שבתורה וכמו שאמר (סוכה נ"א.) אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבוד' פחותה וחסרה: וזהו שכוונו חז"ל באומרם (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו מירא שמים שנא' יגיע כפיך וגו'. שיש לשום לב על כוונתם כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים. ואם הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו דלפום צערא אגרא. אמנם יראה שכוונו באומרם נהנה מיגיעו אל העובד מאהבה שלא לבד יכוון להנצל מהעונשים אבל לעשות מעשים יסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות כמו שביארנו בשער הקודם שהוא המזון המיוחד לשלמים אשר נאמר עליהם (ישעיהו ג׳:י׳) כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים אשר אינו מכוין רק להיות בטוב בזה העולם מבלי עונשין ויסורין ומאומ' לא ישא בעמלו לעולם ההוא הקיים. ולומדין אותו יפה מהכתוב האומר יגיע כפיך וגו' כשנתבונן אליו על זה הענין עצמו אמר (תהילים קכ״ח:א׳-ב׳) אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ירצה העובד מיראה עם שאינה עבודה שלמה לקבל עליה שכר לעולם הבא מ"מ אשרהו שהוא הולך בדרכי השם כלו' כי בדרך חטאים לא עמד שיעשה עליהם בחבורות פצע מהמיתה או האלמנות או השכול וזולתם אמנם יגיע כפיך כי תאכל במה שתטרח מע"ש לאכול בשבת ההוא הגדול והקדוש מפרי מעלליך כמו שאמרנו. אשריך כמו הירא שמים שגם אתה ניצול מהעונשים ומכל פורעניות כמוהו וטוב לך יותר ממנו והוא המזון הצפון לך לספוק נפשך וקיומה בעולמה והוא מה שאמרו בפירוש באומרם (ברכות שם) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי אושר הירא על האופן שאמרנו הוא בעולם הזה והמיוחד אל האוהב הוא צפון לעולם הבא. והנה הוא ביאר שני מיני השכר בפירוש באומרו (תהלים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י כי הירא הוא מכוין לשלא תמות אשתו ועל כן הוא נזהר בנדרים כמו שאמרו (שבת ל"ב:) שבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך וכן גם כן אמר (שם וצ"ע) בעון שבועת שוא בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם והרי הוא נשמר מאלו הפגעים אשר בהם יבורך גבר ירא י"י והוא פי' מאמר אשריך אמנם פירש ע"י מה שאמר וטוב לך הוא מה שאמר בסמוך יברכך י"י מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך כי הם ודאי ברכות שמים מעל מתייחסות אל הנפש בשכר הרוחני לעולם שכלו טוב וכלו ארוך: הנה שזה הענין מההבדל בשלמות המעשים הנעשים בין שני מיני המעשה שזכרנו הוא מבואר מאד. אמנם הענין השלישי אשר מצד ההתמדה הוא מבואר ג"כ לפי שהפועל הדבר אשר אינו נרצה עליו בעצם וראשונה הנה הוא הכרחי על המעשה בלי ספק יהי' ההכרח מעט או הרבה וכל פועל בהכרח הוא פועל בעצב וטבע האדם לברוח מהעצב ולזה כשיסולק ההכרח ההוא או יחלש כחו מיד יעזב ממנו וינוח באשר ייטב לו. וכך היא מדתם של האנשים החטאים בנפשותם כי כאשר היו מוכרחים מן היסורין ללכת בדרך ישרה זמן מה. הנה לרוב צערם ועצבם אשר ימצא להם בדרך ההוא מיד כשסר מעליהם שבט הנוגש היו חוזרים לסורם ולא יוכלו להתמיד טובם. הוא מ"ש הנביא על קצתם צרור עין אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ב-י״ג) ירצה כי החטא צרור וקשור עמו ובלתי נפרד מאהבתו ואם נפרד קצת זמן אינו רק שהיא צפונה עמו בעוד שחבלי יולדה יבאו לו מחמת המציק וע"ד שאמר המליץ בצחות המ"ם חלק ו' מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מחבליה מקללת מאבני' משכבי מזדוג מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת ופירש הדבר ואמר (הושע שם) והוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים כלומר בהסתלק מהם חבלי יולדה שזכר מיד הם חושבים שאני מתרצה להם ומיד שאול אפדם וממות אגאלם ולא ישיגם עוד מות ומשכלת והעולה על רוחם היו לא יהיה כי אהי דברך מות קטבך שאול כי בדברך אשר היית אומר להם משמי ולא שמעו אהי להם מות וקטבך שאול. נוחם יסתר מעיני ירצה הדבר שהם מתנחמים בו או שמוצאים נחת רוח ממנו הוא נסתר מעיני כי אינני רואה להם שום שלום ובטחה וכל זה מצד הטבע הפחות שבהם שמתעצבים ביושר והטוב ואינם יכולים להתמיד בו בהפך הטובים והישרים השומרים אל המעשים הטובים והבט אל עמל לא יוכלו. ומ"מ נתבאר מה שאמרנו שהדבר שלא נרצה לעושה בעצמו הטבע דוחתו מעליו לבלתי התמיד בו. ובזה נתבארו השלשה חלופים שאמרנו אחד לאחד. אמנם שלשתן יחד זכרם האלהים בעצמו בלשון שאלה ובקשה שיהיו ישראל רוצים וחפצים בעבודתו לשמה עד שלא יפלו בה אלו השלשה חסרונות ולא אחד מהם עד שאמר (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. כי לפי שהגיעו במעמד ההוא הנפלא אל זה השיעור מהשלמות עד שירצו בטוב עצמו ומבלי שום אמצעיות כי על זה אמרו חז"ל (מדרש חזית שיר א') בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע תלמוד תורה בלבם וכו'. וכן כששמעו לא יהי' לך נעקר יצר הרע מלבם וכו' (שם) כמו שנתבאר זה יפה בפרשת וישב יעקב שער כ"ח עיין בה כי הוא נאות מאד למה שעמדנו עליו, לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לומר שיכוונו ליראת עצמו יתברך בעצם וראשונה לא אל יראת העונשים. וכמ"ש החכם כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלדים אשר יראו מלפניו (קהלת ח׳:י״ב) מכלל שיש יראי אלדים שאינם יראים מלפניו והם היראים מהעונשים בעצם וממנו יתברך במקרה והם אשר ראוי שיקראו יראים לעצמם. והוא הדבר אשר קטרג השטן על איוב באומרו החנם ירא איוב אלדים וגו' הלא אתה שכת בעדו וגו' (איוב א׳:ט׳-י׳). כלומר הוא אינו ירא אלדים באמת כמו שתאות אותו כי יש לו הרבה קניינים שהוא ירא עליהם שמא יגרום העון באחד בהם ולזה הוא נשמר בעצם וראשונה. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו עד אשר לא ישאר לו דבר שיירא שיענש בו ותראה אם לא על פניך יברכך ולזה הודה לאמר הנה כל אשר לו בידך וגו'. ובאתר היה משולל מכל קניניו ולא נתן תפלה לאלדים אמר (שם ב') ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם והכוונה שלא נתחדש בו שום דבר רע בהשחתתו ונתבאר כי היה ירא אלהים באמת והוא הטעם עצמו שאמר המלאך לאברהם אבינו (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלדים אתה ולא חשכת וגו'. כי במה יפגעך בדבר או בחרב שיהי' לך קשה מהריגת בנך יחידך אשר אהבת. אבל נרא' שאתה ירא אלדים בעצם וראשונה כמ"ש בכאן (דברים שם) ליראה אותי ממש לא זולת: ועל הענין השני אמר ולשמור מצותי כי הם המצות הבאות על חיוב המעשים התוריים שהם הנעשים לאהבת המצוה לא ליראת העונש כמו שהוא בחלק האזהרות כמו שאמרנו למעלה יהיה למה שיחפצו בעבוד' מצד עצמה וישתדלו בשלמותה כנזכר: ועל הענין השלישי אמר כל הימים כי אם היה לבבם זה להם בבחינת העבודה ישישו וישמחו בה ולא יסורו ממנו לעולם: ועתה ראה כי ג' עניינים האלה זכרם האל ית' במעשה עמלק אשר היינו בביאורו כששם זכרונו לפני בני ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. יאמר שהמעש' ההוא היה להם בעצם וראשונה לא במקרה ובבחינת דבר אחר כחו שיקרה לפעמים המלכים עורכים לקראת זולתם לא מחמת שנאה שהיתה להם עמם אלא לקנות להם שם תפארת או לקנות עושר ונכסים לרוב כי אז תהיה המלחמה עם הזולת ההוא במקרה והכבוד או העושר הנרצה להם בעצם ושלזה לא נפל במעשהו זה כפי כחו שום חסרון מהשלשה הנזכרים. והנה על כוונת המעשה בעצמו אמר אשר עשה לך עמלק כי לך מצד עצמך היתה אז כוונתו ואליך תשוקתו לא לכבוד ולא לעושר כי מבואר היה שלא יגיע לו דבר מזה כיון שבא עליהם בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים אשר לא היה אז שבח ומעלה בנצחונ' ולא תועלת בשללם לפי המפורסם להם. אמנם אל שלימות המלאכה כפי כחו אמר אשר קרך בדרך כי היא באמת היתה עצה נכונה לבלע ולהשחית בבואו עליהם בדרך פתע פתאום בלי קדימת ידיעה עצה וגבורה וזה עדות ברורה כי רוצה הוא בהשחתתם. אמנם על התמדתם בפועל ולהורות שלא היה דבר עוצב בו אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי לא פגע אותם בנפול בהם בתחלה אך כתרם והרדיפם עד שזנב אחריהם כל הנחשלים מהם כי היו ששים במפלתם ומתמידים פעולתם זאת כל אשר יכולו. ואחר כך נתן הסבה האמיתית אשר בעבורה קבלו הנזק ההוא ואמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים וזה כי היה לך הנצחון ראוי אם מגבורתך ועוצם כחך ואם מפאת ההשגח' האלהית. ואם מצד עצמך אתה היית אז עיף ויגע ובלתי מלומד למלחמ' כלל ולא היה בואו עליך אלא כבוא על מחנה נשים וטף. וע"ד שאמר (ישעיהו י״ט:ט״ז) והיה מצרים כנשים (שם ג') ונשים משלו בו. והוא מה שאמר שמואל לאגג כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך (ש"א ט"ז) כי הזכיר לו עון אבותיו זה אשר הוא מת עליו אשר בא עמלק להלחם עם עם עיף ויגע ויזנב בם כל הנחשלים אחריהם ושלזה תשכל מנשים אמו והוא מה שנאמר וישסף שמואל את אגג כי מת על ידי איש נביא עוטה מעיל אשר דרך נשים לו לרחם ולחמול ולא לשכל. והנה על ענין ההשגח' האלהית אמר (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים בהמשך אל מלת ואתה שזכר כי הנה אלהיך ההולך לפניך (לא) הי' בעוזרך לפי שלא היית ירא אלהים על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כמו שנתבאר בסוף החלק הקודם. לכן בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי השונא והאויב העצמי על זה האופן אין לסלוק נזקו שום תקנה ופשרה אחרת זולת ביעורו מן העולם והנה היה גם זה משפט נאות למה שאמרה תורה על עמון ומואב קרובינו (שם כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ק"ו ממלכי צדק שהוציא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח). ולכן זה הצר שהיה קרוב מהם ולא די שלא קדמום בלחם ומים אבל שקדמום בדרך בחרב ובמלחמה וביד חזקה ראוי שימחה זכרונו מן העולם ע"י אותם שהיו שונאי נפשו, ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א ט״ו:ב׳). אשר בזה כלל כל הדברים האלה בעצמם ועל פיהם אמר לו לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה וגו'. באומרו והכית את עמלק כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו לא שיעשה דבר שיראה שהוא העקר בפועל ההוא וההשמד אותו במקרה כמו שיהיה בחמדת השלל והבז כי לא לכבוד אליו יתעלה אלא שידעו הכל שמלחמ' לה' בעמלק בעצם וראשונ'. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר כי אע"פי שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז הנה תמצא לשם נזכר שלשה פעמים (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם כי ראו שהיו צריכין להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה כמו שהמן עשה מעשה אביו במה שזמם לעשות. ועל שלמות המלאכה ההיא אמר (שמואל שם) והחרמתם את כל אשר לו ולא תכוין אל כוונה אחרת שתגמר בזולת ההשמד הזה: ועל הענין הג' אמר (שם) ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שם מגמל ועד חמור לומר שלא יעצרהו דבר עוצב בו להסתלק מהמעשה ההוא לשום חמלה עד כלותם לבלתי השאיר להם נשמה כלל: והם הג' עניינים עצמם שחטא בהם עמלק כפי כחו. אמנם שאול חטא בשלשתם וזה כי הנה הוא לא די שלא נתעורר על המלחמה ההיא מצד עצמו ומפאת המצוה הזאת הכתובה בתורה אשר היא צווחת לפניו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' עד מחה תמחה וגו' ואז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ לבנות בית הבחירה ולהמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק והנה היתה מצוה ראשונה וחביבה על המלך הראשון אלא שאף כי אמר לו הנביא על זה השיעור מהחומרה והפרטיות הנה הוא לא נתעורר אליה לעשותה מלב ומנפש בבחינת עצם השונא ההיא הקדומה אבל בא אליה כבוא אל שאר מלחמות הרשות הנעשות בעבור הכבוד או השלל וכדומה עד שהיתה לו המלחמה בעמלק במקרה הגמור והדרישה אל הכבוד או העושר בעצם וראשונה והוא עצמו החסרון האחד אשר מצד מהות הפעולה. ומזה נתחייב אליו החסרון השני והוא כי אפילו מה שעשה עשה גרוע וחסר לפי שהוא לא עשה רק מה שישלים בו הענין המכוון ממנו לתכלית לא המעשה ההוא אשר הוא עושה ולזה עם שצווה להחרימם לגמרי הנה הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשני' ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו כי כל זה מה שיאות לפי תכליתו המכוון לו עם שהוא בלתי נאות אל הפועל עצמו אשר צווה עליו והוא עצם החסרון השני כמו שאמרנו ראשונה ועל שני החסרונות האלה הוכיח אותו על פניו באומרו הלא אם קטון אתה בעיניך וגו' וישלחך י"י בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א ט״ו:י״ח) כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם וראשונה אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ואם בהשחתת המעשה אמר ותעש הרע בעיני ה'. והנה הוא נתקשה בחטאו כמעט להכחיש דבר הנביא כמ"ש שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני י"י ואביא את אגג מלך עמלק חי ואת עמלק החרמתי ומסתמא לא ירצה האל יותר מזה כי זהו תכלית הנצחון וכ"ש שלקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל כי זה המנהג בכמו אלו העניינים. והנה באמת טעה בזה במה שכתב הרב המורה פרק מ' חלק ב' בשאמר ומהם שיהיה להם כח לחייב לעשות את דברי הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והוא המלך הלוקח ?הנמוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח בתורת הנביא אם כלה ואם מקצתה. ויהיה לקיחתו הקצת והניחו הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיחשוב שאלו העניינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו על צד הקנאה וכו'. ואם שהוא ז"ל כבר פרסם שם אנשים שנפלו בחטא ההוא מ"מ נראה ששאול חטא בשני העניינים אם בלקחו מדברי שמואל אותו הקצת אשר ייטב לו ואם בבקשו טעמים להצדיק אשר עשה כאלו היה נביא כמוהו. ובדרש (יומא כ"ב:) ויירב בנחל על עסקי הנחל ומה על נפש אחד אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל על כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ועוד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה. הנה שהיה מוותר בדברי הנביא בסמכו על דמיונו במה שחשב שהוא ראוי לעשות כנוהג שבעולם מדרך המוסר או שחשב שג"כ היה דבר השם בלבו. וזה טעות גדולה בכמו אלה ענינים כי הנה המלך הדבר המיוחד לו מצד שהוא מלך לסמוך על דברי התורה תמיד כמ"ש (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים וגו'. הנה שביאר שהעקר אשר בו תלוי המשך מלכותו וקיומו הוא שמירת התורה מבלי נטות ימין ושמאל. וגם בעניינים הבאים להוראת שעה אמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגו'. אמנם שאול לא שמע את קול התורה במצוה הזאת גם לא אל דברי הנביא וטעה בעיוניו או בדמיוניו שהטוב והישר הוא לעשות על הדרך שעשה ועל האופן ההוא היה שומע בקול ה' במה שנצח המלחמה בתפישת המלך והביא מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' ולזה השיב לו הנביא (שמואל שם) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול י"י הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ירצה איך עלה על דעתך לבטל השמיעה בקול ה' בעבור הזבחים החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקולו הנה באמת השמוע לבד הוא הטוב המבוקש מהזבח. וההקשבה הוא הנרצה מחלב האילים לא הקרבנות מצד עצמן. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני ויהיה מ"ם. מזבח ומחלב כמ"ם מהשלל (שמואל שם) והוא פי' נכון: וכשהוכיחו על שני העניינים מהחסרונות על זה האופן שכתבנו. הנה הוכיחו ג"כ על הענין השלישי מהיותו בלתי עומד קיים על מצותו וסוגו אחור ממנה ואמר (שם) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וגו'. אמר הנה על מצות הש"י שצוך לעשות בכל פרטיה לא עמדת ומיד שהתחלת בה הוסג אחור ימינך. ועל מה שאתה בו בחטאת קסם הנך עומד במרייך ועל און ותרפים אתה עומד בהפצר ואינך חוזר בך אלא שאתה אומר ששמעת בקול י"י ועשית חפצו בעמלק יען שלא היתה כזאת העמידה עמך בדבר י"י אבל מאסת אותו ונעזבת ממנו מהר גם הוא מאסך ממלך. והנה אז אמר (שם) חטאתי כי עברתי את פי י"י ואת דבריך והנה בזה גלה חטאתו בשפתיו שיראה בבירור שהוא חושב שדבר השם ודברי הנביא מתחלפים ושהוא כבר שמע בקול י"י אלא שלא שמע אל דברי הנביא אלא שמ"מ היה מודה שהוא עבר על דברי שניהם לרווחא דמילתא ולזה השיב לו בקושי ואמר (שם) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר י"י וימאסך ממלך כי עדיין הוא עומד במרדו ולא חזר עמו עד שקרע את כנף מעילו ויאמר קרע י"י את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר הטוב ממך בבחינת מציאות אלו השלשה ענינים בשלמות פעולותיו:

^* תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שבכתיבת אותיות ומלות התורה נתנה ההלכה להשמר מאוד שלא יחסר ולא יעדף אף אות אחת למען לא יפסל הספר כלו עי"ז, הלוא מזה יוכל לשפוט כל משכיל, כי אם בחומר התורה כן הוא, אף כי בצורתה, ר"ל בבחינת כל חקיה ומצותיה הרבים, שלא נוכל לחשוב שיהיה בהם דבר מה אך למותר, אשר לא יכוין לתכלית יקרה ונמשך מזה, כי גם מעשה המנורה כולה וכל חלקיה הפרטיים בלתי ספק רומזים אל רעיונים יקרים ונשגבים, ורק בבחינ' זאת אמרו חז"ל, כי נתקשה מרע"ה במעשה המנורה עד שגלה אליו הי"ת סודה, ולמען באר זאת כפי היכולת גם לנו קצרי ראות, יקדים הרב ז"ל ויאמר, יען כי בבחינת האמת וחכמת הי"ת יקדמו הסבות במעלה אל המסובבים, ע"כ צוה הי"ת להקדים במעשה המשכן וכל כליו, עשיית הדברים הרומזים על הסבות תחלה, ואח"כ, אותם הרומזים על המסובבים, אשר ע"כ, קדם מעשה הארון והכפורת אשר עליו שוכן כבוד הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים לעשיית שאר הדברים, כמו שביאר הרב ז"ל בשער הקדום, אפס בבחינת האדם אשר בהשגתו הטבעית, ילך תמיד מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מהמסובב אל הסיבה (עיין ביאורי לשער י' ושער מ"ה) צריך שיפגע תמיד בבואו אל הקודש תחילה בדברים הרומזים על המסובבים, ואח"כ ברומזים אל הסיבות, כי בבואו אל החצר החיצונה יפגעהו מצד אחד מזבח העולה, אשר תעודתו להקריב עליו עולה ומנחה להתם פשע ולכלא חטאות היחיד והצבור, ומצד אחר הכיור וכנו לרחצה, אשר מכל זה יבין וישכיל כי אין לבוא אל היכל המלך הפנימי הרומז אל השגת השלמות הנפשיית בלבוש שק כאחד הפחותים מעמי הארץ ובגדים צואים, כי אם לרחוץ בנקיון כפיו ולהסר מעליו תחילה כל חלאת המדות הרעות והמגונות, וגם ע"ז ירמוז מאה"כ "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" כי האיש אשר יערב לגשת אל הקודש פנימה, ר"ל להשגת העיונים הרוחניים והאלקים, מבלי אשר טהר נפשו תחיל' למדי להסיר ממדותיו כל סיג וחלאה, הלוא יקראהו אסון, כאותו שאחז"ל ממנו (בחגיגה י"ד ע"ב) שבהכנסו לפרדס, ר"ל, לדרישת וחקירת העיונים האלקיים, הציץ ונפגע, ורק אחרי טהרתו בחצר החיצונם יוכל לבוא אל הקודש פנימ' אשר שם המנורה הרומזת לא לבד על החכמה בכלל, אשר סעיפיה וראשי' מתחלקים לשבעה חכמות, כמאה"כ "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", (כי הנה ידוע שהקדמונים חלקו החכמה האנושית לשבע' מחלקות הלא הן חכמת המדידה והחשבון המדברת על גודל כמות ומספר הדברים, חכמת הטבע, המדברת על מהות ותכונות כל הדברום הטבעיים, מכוכבי שמים וכסיליהם והררי עוז הרמים והנשאים, עד גרגיר חול, והאזוב אשר בקיר, והרמש הזוחל על הארץ, חכמת ההגיון, המלמדת לאדם לחשוב מחשבות עיוניות כראוי, ולעשות הקשי ומופתי שכל אמיתיים, חכמת מה שאחר הטבע, המדברת על מהות ותכונת נפש האדם וכוחותיה, מהות המלאכים ותארי הי"ת, החכמ' המדינית הכוללת גם חכמת המדות, המלמדת לאדם להנהיג נפשו וביתו, והמדינה והאומה אשר הוא שוכן בקרבה או מושל עליה, כראוי, חכמת הניגון, המלמדת לאדם לחבר כראוי קולות הפה, או קולות כלי השור להיות מסכימים יחד באופן שיערב לאוזן השומע, חכמת הדיבור השיר והמליצה, המלמדת לאדם איך ידבר, ישיר וימליץ כראוי למען מצוא חן בעיני שומעיו ולהכניס דבריו בלבם.) כי אם גם בפרט רומזת המנורה על התורה האלקית, כי הקנה האמצעי הנצב על קו ישר, יורה על כונתה בכלל, שהיא להדריך את האדם בדרך הישר, כמאה"כ "כי נר מצוה" וכו' ומאה"כ נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וששה קנים היוצאים משני צידיה, רומזים אל ששה כונות חלקיות העוזרות להשלים הכונה הכוללות הזאת, (עד שתדמה בזה אל השמש שהוא המאור הגדול והעיקרי, וסביבותיו ששה כוכבי לכת העובדים עבודתו ושומרים משמרתו, אשר על כל זה ירמוז המשורר (תילים י"ט) באמרו תחילה מהשמש "והוא כחתן וכו', ואח"כ" תורת ה' תמימה" וכו' כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל,) ושלשה הקנים אשר מצדה השמאלי רומזים אל כח החמרי ר"ל שכל המעשיי באדם, אשר ראוי לו, כי על פי שני שרי צבאיו, הרצון והבחירה, ירצה ויבחר בשלש אלה, הא' להרחיק מכל מדה תכונ' ופעול' רעה, כעושק גזל שנאה רכילות נקימ' ונטירה, והב' לבחור במדות ופעולות טובות, כרחמנות וחנינה על זולתו, והטבתו כפי היכולת לאחרים, והג' לעשות שאר המצות התוריות, אף אותן אשר לא יחייבן השכל, כמצות ציצית תפילין ומזוזה ושמירת המועדות, ושלשה הקנים אשר הם לצד הימין רומזים על השכל העיוני באדם, אשר עליו החוב להשריש בקרבו שלש אלה, הא' לירא' את ה' בכל לבבו, הב' להאמין בשכר ועונש גופניים הבאים לאדם לרוב כבר פה עלי ארץ חלף מעשיו הטובים והרעים, והג' להאמין בשלמות הנפשית אשר יקנה האדם לו בשמירתו מצות אלקיו שהיא השכר העיקרי והיותר גדול המגיע לאדם, ושם קנים משורש קנה, יורה בצדק על ששה תכונות וקניני שכל המעשיי והעיוני האלה, שהם כלים חלולים ובעלי בית קבול, והכפתורים שהם גופים בולטים, ויוצאים לחוץ מגוף המנור', והפרחים, המורים על צמיחת דבר חדש ממה שהיה כבר, שלשתם אלה יורו, כי החפץ לקנות חכמת התורה יצטרך תחילה ללמוד ולקבל בלבו דברי זולתו המורה אותו, ואח"כ ילמד לזולתו ויוציא חכמתו החוצה לאחרים, ועי"ז ימציא חדשות להבין דבר מתוך דבר ע"ד מאחז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם" (ועיין רמב"ם פ"ה מהל' ת"ת), ויען כי המנורה רומזת על התורה האלקית בכלל נסמך אליה השולחן עם הלחם הפנים אשר עליו, כי הלחם שהוא המאכל והמזון הגופני לאדם, רומז על התורה שהיא המזון הרוחני לנפש, ושש חלות אשר במערכת האחת רומזות על ה' חומשי התורה, ותורה שבעל פה שהיא אחת בבחינה כללית, ושש חלות המערכת השני', רומזת על חלקי התורה שבעל פה הפרטיים שהם ששה סדרי משנה. - כבר דברנו בענין המנורה הטהורה בכלל שאר הכלים הנוראים מה שהיה נאות על פי הדרך שדרכנו בשער הקודם. אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי ליחד עליהם הדבור. וזה במה שנתבונן כמה הקפידה החכמה האלהית במעשה המנורה תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד ושלשה מצדה השנית כמו שביארנו הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהמצא שמה שלשה מיני ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים. וכן היות שלשה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח כפתור תחת שני הקנים ממנה מלבד מה שהיו במטרה עצמה גביעים כפתורים ופרחים. שכל אלו הענינים לא יאמן שבאו בתורת האלהית במקרה וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הספור הזה אם תהיה פסוקה או בלתי מוקפת גויל הס"ת כלו פסול (מנחות כ"ט:) וחלילה ליוצרנו שיצוה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכוונו בהם ליופי לא זולת. ובדין היה באמת שיתקשה משה במעשה המנורה עד שיגלה לו סודה בלי ספק. וקשה עוד כי במצות בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרח' (במדבר ח׳:ד׳) כי מה ענין מעשה המנורה אצל ההדלקה ועוד מהו אומרו (שם) כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה מי הוא העושה ולמה יזכיר זה. ועוד מה שאמרו ז"ל (ספרי פ' בהעלותך) מגיד שבחו של אהרן שלא שנה מה קושי יש בהטבת הנרות שהיה לו לשנות והלא כל הכהנים כשרים בה. ועוד מה שנמצא במדרשות (תנחומא בהעלותך) והביאה הרמב"ן ז"ל שם א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם. כי כמו שהקשה הוא ז"ל שם בהבטל הבית הכל בטל ומה שתירץ הרב ז"ל שעל צרות חנוכה היו אומרים הוא רחוק שיתישב דעתו במצוה קלה מדברי סופרים תחת העבודה הגדולה ההיא מה שלא נתיישב בכל העבודות שעשה קודם בשמונה ימי המלואים ובעבודות כלן שהיו בידו. לכל זה אני אומר שראוי ומחוייב שיצורף אל העיון הראשון עיון או עיונים אחרים בהם יתיישב דעת השומע והמשמיע בכמו אלו הענינים הנפלאים. ואומר כי עם היות שהתורה האלהית זכרה אלו הענינים הנפלאים שנזכרו בשער הקודם לפי טבעם וסדרה אותם מהקודם אל המתאחר כמו שהם ידועים ומסודרים אצל חכמתו ית' שהוא הסבה ראשונה לכל ב"ה. הנה הוא מבואר שהגעת האדם אליהם אינה על זה האופן רק ענינו הוא בהפך לפי שצריך להתחיל מהקרוב אליו ראשונה ולעלות מהמתאחר אצל הטבע אל הקודם עד שיעלה אל מעלת הנבואה כי אז תגיע מחשבתו וידיעתו בהם דרך ירידה כענין שנאמר בו יתברך (בראשית י״ח:כ״א) ארדה נא ואראה וגו'. (שם י"א) הבה נרדה וגו' וכמו שנאמר במראה הסולם (שם כ"ח) עולים ויורדים בו וכאשר יתבאר במקומו. והנה יתכן זה כשיושקף בזה הענין הנכבד דרך מבוא הבית הגדול והקדוש הזה מן המחיצה הראשונה אל הבית התיכון וממנו אל קדש הקדשים וזה כי כבוא עיון האיש הנלבב אל החצר החצונה ויתבונן בענינה ובמעשים אשר יעשו בה אשר כלם מכוונים להתם פשע ולכלות חטאות הצבור והיחיד. הנה הוא יתן אל לבו כי אין לבא אל שער המלך והוא לבוש בגדים צואים מהמדות הרעות והתכונות הפחותות הבהמיות המטרידות מכל שלמות וכי הוא מחוייב להפשיטן ולהסירם מעליו ולכלותם מהר. כאשר נתאכלו שם על המזבח החצון כל גופי אלו הבעלי חיים הדומים אליו בזה לפי שהם המחטיאים האנשים והמרחיקים אותם מהצלחתו. ואחרי כן ישתדל ללבוש בגדי נקיות וטהרה כאשר היו שמה מי כיור לרחצ' כי זה מה שיכליל לסור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו) המחוייב קדימתו למעלת העיון כי הבא אליו זולת זה יציץ ונפגע וכמו שאמר (שמות ל׳:כ׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. אמנם אחרי התקון הזה כבר יהיה לו רשות לבוא לבית המקדש הוא ההיכל אשר שם כלי הקדש הנזכר מנורה בדרום ושלחן בצפון (יומא כ"א:) על דרך שאמר החכם חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (משלי ט'). כל החכמים הסכימו שהחכמה כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חלופי הנושאים אשר יתחלקו אליהם מיני דרושים עד שלזה יקראו שבע חכמות וכמו שאמר (שם) שלחה נערותיה תקרא וגו'. וזה ענין המנורה בעצמה כי כלה אחת מקשה אחת היא ונחלקה לשבעה קנים. האמנה כי היותר נכון הוא שירמוז החכם במאמריו אלו אל התורה האלהית שכך ענינה ושתהיה היא גם כן הוראת המנורה הטהורה אשר בהיכל על דרך שאמר החכם (שם ו') כי נר מצוה ותורה אור כי מפני שהוטלה עליה הנהגת האדם והישרתו להדריכו באור אמתתה היה ענינה להיות הקנה האמצעי רומז אל כללות כוונתה והששה קנים מפה ומפה מיוחסים אל כוונות חלקיות נפרדות אשר בהם תושלם אותה הכוונה עד שתהיה בזה כמנורה העליונה אשר בשמים. השמש שהוא הקנה האמצעי הוא אשר עליו הוטל עקר ההנהגה וששה כוכבי לכת שלשה מפה ושלשה מפה הם עוזרות ומשרתות לשלמות הכוונה אשר כתבנו בשער שעבר. והנה זה הענין בעינו כוונו וסדרו המשורר בדמותו וצלמו במזמור השמים מספרים (תהלים י"ט). כי אחר שזכר הנהגת העולם ע"י מנורת צבא השמים ואמר כי השמש הוא העקרי בכלם והשאר כאלו הם עובדים עבודתו ושומרים משמרתו כי על זה אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי החתן ודאי כך ענינו הוא העקר כמלך בגדוד ושושביניו הולכים מימינו ומשמאלו. אמר כי כן הוא התורה האלהית מנורה טהורה על זאת התמונה עצמה ואמר. תורת י"י תמימה וגו' עדות ה' נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה וגו' יראת ה' טהורה וגו' משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים וגו'. והנה הפסוק הראשון הוא הקנה האמצעי שבה כלומר עקר הכוונה ותכליתה והוא השבת הנפש אל מקום נצחיותה אשר א"א זולתה אמנם יחלקו כוונתיה לשני חלקים ראשונים. הראשון אל השמאל אשר ענינו עם הכח החמרי. והשני אל הימין אשר ענינו עם הכח השכלי. וכל אחד מהם נחלק לשלשה חלקים נפרדים. והנה עם זה יהיו שלשה מפה ושלשה מפה והיא לבד. והנה להיות החלק החמרי נבדל מטבעו מכל שלמות עד שיהיה זר וקשה אצלו כענין רועה בקר או עובד אדמה שלא יצייר בלבו יוכל להצליח למלוכה יועיל מאד לזה החלק התוריי ההגדיי אשר אמר עליו עדות ה' נאמנה בהעיד מהצלחת אבותינו הראשונים והשתלשלות זרעם אחריהם אשר כל זה מורה שאין מחיצת החומר מפרדת בין האדם ובין שלמותו. ולזה אמר בראשון משלשה קני השמאל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. והנה שהרצון והבחירה אשר בכח המתעורר הם שרי צבאות של זה החמר וכבר קדמו להם תכונות רעות ומדות פחותות וראוי להחליפם ולהמיר אותם רעות בטובות לזה הוצרכה התורה להפריד חלק מחלקיה והוא הבא על המצות המידותיות בהרחקת העושק והגזל והשנאה והרכילות והנקימה והנטירה ורבית כמו אלה גם לקבוע מדות טובות כהטבת הזולת והרחמנות והחנינה בכל מה שיבא הצורך עד שיהיו המדות הטובות בהם בטבע ובקנין ואל זה החלק קרא המשורר פקודי ה' ישרים משמחי לב מפני שהוא מבואר שקניני המעלות הם נתנים לו לאדם בתורת פקדון אשר הפקד אתו להשתמש בו בעת צורכו ואז הם משמחות לבעליהן ולא באופן אחר שכבר נתבאר אל החוקר שהשמחה היא האות והסימן אשר יורה על הקנין השלם. וכמו שאמר הכתוב (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כמו שיתבאר במקומו. אמנם לפי שכבר יאות אל זה החלק החמרי אחרי הכבס והטהר על זה האופן לקבל עליו עול המצות התוריות בדברים שבינו למקום כענין ציצית תפילין מזוזה ופסח וסוכה ולולב וכיוצא בו אשר יוכל בהם לפקוח עיניו על תכליתו האחרון אחר שלא היה ענינם מועיל אל החיים הזמניים. וזה מה שאמר עליהם מצות ה' ברה מאירת עינים ואלה הם שלשה קני מנורה אשר מצדה השמאלית. אמנם השלשה אשר לימינה אשר הוא החלק השכלי הענין הראשון והיותר מיוחד הוא החלק אשר אמר עליו יראת ה' טהורה כי זה מה שיחוייב מההשכלה בו יתברך ומהשגת נוראותיו כי סוף כל מה שנאמר באברהם (בראשית כ״ב:י״ב). עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' ואמר הוא יתברך (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ומזה הענין באו כמה מצות בתורה (שם ו') מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' את ה' אלהיך תירא וגו' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול הגבור והנורא. ושלמה אמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ואמר עומדת לעד בהשאר השכל. והענין השני אשר ראוי לישרו אליו הוא אמונת השכר והעונש כי לא יפול ברשת הפילוסופים האומרים כי מרוב רוממותו אינו מסדר אלו העמנים השפלים כי לזה סמך משה לשם (דברים י׳:י״ח) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם וגו' ולזה ייחדה התורה החלק אשר תספר מכל האנשים המורדים והפושעים אשר הביא עליהם משפט כתיב כענין דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ומצרים אנשי המדבר קרח ועדתו ורבים זולתם אשר על כלם אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו לומר כי המשפטים צדקו יחדו עם המרדים כמו שאמר במצרים (שמות י״ח:י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מה שיורה על עוצם ההשגחה המוטל על השכל להשכילו. ועוד יש להישיר זה החלק אל ההצלחה הנפשיית המיוחדת אליו והוא תכלית הכל אשר עליו נאמר ראשונה תורת ה' תמימה משיבת נפש אשר לזה החלק ייחדה התורה החקים אשר המקיימים לא יקוה מהם תועלת אחר זולת זה. וכמ"ש המשורר (תהילים קי״ט:ל״ג) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב יאמר שטבע שמירת אלו החקים הוא לשכר הכרוך בעקבם לעו"הב. ולזה אמר (שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב. ולזה אמר על זה הקנה השלישי מהמנורה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדיך נזהר בהם בשמרם עקב רב. לומר כי החקים בייחוד וכל שאר המצות הם ענינם נחמדים מאד מצד מה שישיגו עושיהן בהם מיד התועלת והערבות המגיעים מזהב ומפז ומהדבש ונופת צופים. אמנם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא ההצלחה הנפשיית המכוונת מהן כמו שכתבנו בפרש' משפטים שער מ"ו. והנה על זה האופן היתה התורה האלהית מנורה טהורה מאירה אל עבר פניה ואשרי הזוכה להעלות נרותיה כתקנן כי הנה היא מצוה תמידי' לא תסור לעולם כי על זה היה מתפלל בסמוך שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך וגו'. וכבר יצדק על זה מאמר חז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה כי כמרא' אשר צוה ה' את משה כן עשה את המנורה. וזהו מה שסדר סמוך אליה השלחן הטהור כמ"ש החכם (משלי ח') אף ערכה שלחנה כי שם מערכות לחם הפנים הוא הלחם אשר נתן ה' לאוכל' ליושבים על שולחנו המראה בתורה פנים מאירים וצוחקים פנים נוראים תמידים. והיה הערך האחד שש חלות (ויקרא כ"ד) כמספר חמשה חומשי תורה ותורה שבעל פה לחלק אחד. ושש חלות המערכת השנית כנגד שתא סדרים שאליהם תחלק תורה שבעל פה. ומספר העשרונים שבהם ארבע ועשרים ספרים שיש בתורה שבכתב ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואולם לפי מה שאמרנו המנורה הטהור' תרמוז אל חכמת התור' האלהית בכלליה וחלקיה הכוללים כל החכמות כמו שכתבנו בשער מ"ו הנה מהראוי שצורתה ותכונת' בכל חלקי פרטיה ועניניה אשר זכרנו אותם ראשונ' תרמוז אל נושא זאת החכמ' והתורה ושלמותה הוא המחוייב לרדוף אחריה עד השיגה ואופן השגותיו ודרך הגעתן ממדרגה למדרג' וענין השתמשו בכחותיו הנפשיות המעשיות והעיוניות אשר זה לעומת זה עשה האלהים להאיר אל פני השכל עצמו. ואמנם צורת המנורה תבנית' וכל מלאכת' לעבודת' זאת תורת האדם השלם שחכמתו תאיר פניו כמ"ש החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם שעל הדרך הזה אמר המליץ (בחינות עולם פ' ט"ז) התורה והאדם חבורם הוא נר ה' בארץ. וכמו שהשלמנו הענין בשער מ"ד. ולפי שנתקיים זה השם אל האיש השלם קיום שכלי מבואר. הנה כאשר ראה זכריה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וגו' ושאל אל המלאך הדובר בו ואמר מה אלה אדוני (זכריה ד׳:ב׳) באה לו התשוב' בתמי' וכדמות גערה ואמר הלא ידעת מה המה אלה זה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל. כי בנקל היה לו להשכיל מזה כי האיש ההוא המתואר במנורה באלו המראות יצליח למלוכה לא בחיל ולא בכח כמו שראה המנור' ההיא מאירה ומסתפקת מעצמה מהזתים אשר עליה ולא תקוה לאיש ולא תיחל לבני אדם. ואחר ששמה מורה על מהותה מסכים אל מה שאמרנו הנה הוא מבואר שחלקי' גם כן יורו על משיגים ממשיגיו. וזה כי ענין הקנים יורה קנין דבר מהוראת השם הקרוב שנאמר (משלי ד׳:ז׳) קנה חכמה קנה בינה ובכל קניניך קנה בינה. והגביעים ירמזו אל הקבול והשמיעה כמו שהם צורת כלים מקבלים ומחזיקים הדבר הנתון בתוכם. והכפתורים יורו על הגלות והראות ענין כמו שהם בשמים בולטים ונראים סביב הדבר שנעשו לו למראה. והפרחים הוא סימן הצמיח' מהדבר אשר לא היה מתחל'. ואחר שנתבארו כל אלו הגבולי' הנמצאים בה ראוי לכוין אל ענינה בצירוף מה שקבלו חז"ל משיעור קומת' ותוכן מעמד הגביעים והכפתורים והפרחים הן בגוף המנורה הן בקני' אשר לא באו ענינים אלו מפורשין בשיעורן בכתוב ^*ותחילה וכו' ר"ל כי שיעור קומת המנורה הרומזת על האדם השלם היתה בעבור זה י"ח טפחים כשיעור קומת גוף האדם הבינוני וכמנין חי, יען כי רק השלם האמיתי המתבונן בדרכי הי"ת, ופועל פעולת תעודתו עלי ארץ כראוי בשם חי אמיתי יקרא, (עיין ביאורי למעל' דף קמ"ח ע"א ובשער מ"ח הקדום) כמאה"כ "חי חי הוא יודוך", ועליו רומזים גם דחז"ל "תמני סרי אלפי פרסא הוי דרא קמא" כי בעבור היות האדם המדבר שהוא המדרג' הרביעית בכל הנמצאים התחתונים, שהם דומם, צומח, חי, מדבר דומה בזה למספר האלף שהוא ג"כ המדרג' הרביעית מהמספרים, שהם האחדים, העשרות המאות האלפים וכו' ע"כ כנו האדם השלם שהוא החי האמיתי בשם י"ח אלפי, ואמרו ממנו שהוא וכל הדומים לו הם הדור הראשון הרואה פני עליון, ומכיר אמיתתו יותר מכל שאר בני אדם זולתם, ומהם אמרו ז"ל "דמסתכלי באספקלריא המאיר' ועיילי בלא בר" ר"ל בלי רשות בגבול האמת, והם בני עליה המעטים, כי מספר י"ח רומז רק על אדם חי אחד, שהוא סימן המיעוט, ומספר ל"ו שהוא הכפל מי"ח, אשר עליו רומז מאה"כ "אשרי כל חוכי לו" מורה על מספר רבים, כי מיעוט רבים שנים, כי מספר השלמים האלה אשר הם ממדרג' שניה "דמקבלי אפי שכינתא בכל יום, ומסתכלי באספקלריא שאינ' מאירה" הם רבים יותר, כי כל עדת ישראל מקבלי התורה קדושים, ובתוכם ה' אשר יכירו וידעו כולם אם מעט ואם הרבה, ומהם אמרו ח"זל ג"כ "הא דעיילי בבר" ר"ל שצריכים רשות והכנה להכנס אל העיון האלקי. ותחלה נתעורר אל שיעור קומתה אמרו (מנחות כ"ח:) שהוא י"ח טפחים שהוא שיעור קומת האדם הבינוני. וגם הוא כמספר י"ח לומר שהחי המאיר המזהיר חוייב להמשך אל הענין אשר תרמזנו צורת המנורה הזאת. כמו שאמר (ישעיהו ל״ח:י״ט) חי חי הוא יודך כמוני היום. ואמר (ד"ה א' י"א) בן איש חי רב פעלים. (קהלת ז׳:ב׳) והחי יתן אל לבו ולדעתי בלשון הזה נשתמשו חז"ל כמו שאמרו במסכת סוכה בפרק ד' (מ"ה:) ובמסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין צ"ז:) א"ר חזקיה א"ר ירמיה בשם רשב"י ראיתי בני עליה והנם מועטים אם אלף הם אני ובני מהם ואם מאה הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני מהם ומי זוטרי כולי האי והאמר מר תמני סרי אלפא פרסא הוו דרא קמא דקב"ה שנאמר (יחזקאל מ״ח:ל״ה) סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דאסתכלי באספקלרי' המאיר' הא דמסתכלי באספקלר' שאינ' מאיר' ודאסתכלי באספקלרי' המאיר' זוטרי כולי האי דקאמר אם ב' הם והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא כל יומא שנאמר (ישעיהו ל׳:י״ח) אשרי כל חוכי לו ל"ו בגמטריא הכי הוו לא קשיא הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. הנה כי באמרם תמני סרי אלפי פרסא הוו דרא קמא יראה שהוא שוה לאומרם שהחי המדבר הוא המדרג' הראשונ' אשר יראו בפני שכינה כי הנה השמנה עשר הוא מספר החי כמו שהשלשים ושש אמרו שהוא מספר ל"ו והאלף הוא סימן למדבר שכן הוא המדבר מדרגה רביעית בנמצאות כמו שהאלף היא מדרגה רביעית במספר. אמנם אמר שהחי מדבר בכלל הוא מתראה באספקלריא שאינה מאירה. והנה רבים מאד בערך העם ההולכים לאור התורה האלהית הנתונה על ידי אספקלריא המאיר' וכל בני התורה הם מסתכלים בה אם מעט ואם הרבה וגם בהם יש כתות יש דלא פחות עלמא מהם מל"ו אבל עילי ברשות ויש בני עליה מועטים דעילי בלא רשות הנה שמספר הזה הוא יורה בדרך המשל על הענין אשר רצינו אליו מקומת המנור' ^*והנה כאשר תכה ר"ל כאשר תכפיל, מספר י"ח במספר ד' היסודות יעלו ע"ב כמספר שנות רוב בני אדם שהם שבעים או מעט יותר, והנה כאשר תכה מספר הי"ח במספר היסודות הארבע' אשר מהם נבנה האדם החי הנה יעלו לע"ב והוא מספר שני חיי האדם על דרך קירוב וכמו שאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ואם תוציא הבזך של הפתילה ישארו מדוייקים. ודומה לזה מצאתי כתוב חמשה חומשי תורה כנגד המנור' נאמרו. בראשית שבעה תיבות כנגד שבעה נרות ואלה שמות י"א תיבות כנגד י"א כפתורים. ויקרא ט' תיבות כנגד ט' פרחים. וידבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה שהיא י"ז טפחים ומשהו ואף על פי שבמנחות חשיב להו י"ח כיון שהאחרון חסר לכך לא נכתבה תיבה. אלה הדברים כ"ב כנגד כ"ב גביעים ע"כ. הנה הדברים הם ערבים ומתוקים ותומכים ידנו במה שאנו בדרכו וככה היא צורתה דרך גדול' וצמיחתה ^*הנה חז"ל וכו' ר"ל כי ע"כ היו למנור' עפ"י דחז"ל שלשה רגלים בתחתית', להורות כי התחלות, כל אדם כהתחלות כל הווה ונמצא הן ג' הא' החומר אשר ממנו יתהוה, הב' הצורה אשר יקבל, והג' העדר הצור' הקדומה והפרד' מהחומר, ד"מ העשב אשר תאכל הבהמ', הלא רק אחרי העדר צורת הצומח ממנו, יוכל להעשות מזון הבהמ', אשר ממנו יתהוו הלחיות השונות, המשתנות אח"כ להיות חלקה הבע"ח, הזה הניזון ממנו (ובעבור היות ההעדר הקדום סיבת כל הויה, יבוא ג"כ ההעדר אחר כל הויה טבעית, עד שנוכל לומר שההעדר וההויה אחוזים ודבוקים יחד, עד שיבואו תמיד זה אחר זה, ד"מ צורת הדומם תעדר תחילה מחלקי עפר והמים אשר יכנסו אל תוך הצמח. ויקבלו צורת הצמח בהעשותן חלק ממנו, ובאכול הבע"ח הצמח, תעדר ממנו צורת הצמת ויקבל צורת החי בהעשותו חלק ממנו, וכן באכול האדם בשר החי, תעדר ממנו צורת החי ויקבל צורת האדם על ידי שיעשה חלק ממנו, ובמות האדם תעדר צורתו ויקבל צורת החי בהעשותו רמה ותולעה, וכאשר ייבשו ישובו לעפר, ואח"כ יקבלו עוד צורת הצומח, וכן הולך הדבר כל ימי העולם) ולהורות על שלש אלה באדם דרש ר"ע, לחזק דברי עקביא בן מהללאל (רפ"ג דאבות הסתכל וכו' על הכ' "וזכור את בוראך" (עיין ילקוט קהלת י״ב:א׳) בארך, ר"ל החומר שלך שהוא מטיפה סרוחה, "בורך" ר"ל ההעדר האחוז בעקב חיי הבלך עלי ארץ בבואך אל הקבר מקום עפר רמה ותולעה "בוראך" ר"ל צורתך כי בצלם אלקים ברא אותך אשר ע"כ גם אתה עתיד ליתן דין לפניו. - הנה חז"ל אמרו (רמב' ה' בית הבחירה פ"ג) שהיו לה בתחתיתה שלשה רגלים והנה הם רמז שלשה התחלות אשר ביארם החכם שהם התחלות כל הווה. החומר וההצור' וההעדר אשר זכרם רבי עקביא באומרו (רבות קהלת ר"פ י"ב) וזכור את בוראך בארך כמו שיבא במקום אחר ולמעל' מהם השדה שהיא כמו תיבה לרמוז כי מן התחלות האלו האדם בא לעולם שכן העולם נקרא בלשון חכמינו ז"ל אכסדרה ושדה כדאיתא במסכת בתרא (כ"ה.) ומתוך השדה ההיא יוצא פרח הוא הפרח הראשון אשר עליו נאמר עד ירכה עד פרחה והיא הצמיח' הראשונ' אשר בפעולות החיוניות אשר בו יתחיל האדם לבחור בטוב ומאוס ברע כמו שאמר (ישעיהו ז׳:ט״ו) חמאה ודבש יאכל לדעתו בחור בטוב וגו' וזה מה שימשך לו עד תכלית שתים עשרה שנה כי אם אמרו (אבות פ"ה) בן ה' למקרא וכו' הכל הוא במקר' ובהכרח. ולזה היו ברגלים ובשדה ובפרח שלשה טפחים אשר בהכאה הד' הם י"ב. אמנם מתחלת שנת שלש' עשר ואילך כבר יחל רוח י"י לפעמו ולהביאו לכלל מצוות להיותו מעלה על לבו שיש שלמות אחר ותכלית יותר נכבד למציאותו מאשר חשבו עד הנה. אבל לא יתחזק בו זה הענין עד הגיעו לכלל העשרים. וזה מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) שבית דין של מעלה אין עונשין כי אם מעשרים ואילך. ולענין זה היו בקני המנורה סמוך לפרח התחתון הנזכר שני טפחים חלק (מנחות כ"ח:) רמז לח' שנים עד תשלום העשרים שבהם האדם חלק מהמעשים הנאותים עם שכבר צמח בו סימן טהרה כמו שאמרנו. ואולם כאשר עברו עשרים שנה והתחיל שנת עשרים ואחת אז כבר בא לכלל שמיעה וקבלת הלמוד והמוסר שיעור שיראה ממנו ולחוץ. ולזה היו שם בסוף כ' ותחלת כ"א טפח שבו גביע כפתור ופרח (שם). וכבר אמרנו שהגביע הוא סימן הקבול. והכפתור והפרח הם מורים על הראות בו פריחת השלמות וצמיחת בשיעור יותר גדול מהראשון. אמנם היו אחר הגביע והכפתור והפרח שני טפחים אחרים חלק שהם שמנה (שם) שנים אחרים שעומד בהם על ענין אחד כי עד הגיעו לכלל שלשים לא יבואו מעשיו מסודרים ע"י בישול וכ"ש בהגיעו לשלשים ושנים כי אז יקנה לב לדעת לפעול פעולו' השכל אם מהעיוניות אם מהמעשיות על אופן יותר נאות. ולזה אחר שני טפחים אלו החלקים היה הכפתור הראשון שבו יתחילו לצאת הקנים שלשה מפה ושלשה מפה כי אז באמת יתחזק לעורר ולזרז כחותיו השכליות והחושיות להתיחד לעבודת השכל ולשאת משאו לכלם יחלוק לאיש מנת חלקו וכוסו כפי מה שכוון מהבורא יתעל' ביצירתו. ^*ואולם וכו' דעת החוקר היא, כי שכל האדם יחלק לשנים, הא' שכל המעשיי, המשתדל רק בהנהגת נפשו, ביתו, ומדינתו, והב' השכל העיוני החושב רק מחשבות עיוניות להכיר האמת, ולהבדיל בינו ובין השקר בענינים שכליים, ולכל אחד משני אלה יש ג' כחות, כי השכל המעשיי צריך לדעת תחילה ההנחות הנימוסיות בכלל, והכשרון הזה, הוא כחו הראשון, וכאשר יגדל ותתחזק תבונתו יקנה כחו וכשרון שני, והוא להבין ולהשכיל גם טעמי ההנחות האלה למען ידע גם על נכון האופן, איך ישתמש בהם תמיד בכל מקרי פרטי אשר יבוא לפניו, ויהי' צדיק אמיתי, בשפטו כל דבר לפי יחס מקומו וזמנו (עיין מזה למעל' בביאורי לשער מ"ג ושער מ"ו בד"ה עין תחת עין,) אפס בכח שני זה יוכל רק להשקיף בענינים פרטיים, לדעת מה שיעשה בגבול פעולתו, לשחר טובת נפשו ביתו ובני עירו, אשר בחברתם הוא שוכן תמיד, אבל כאשר יתחכם יותר ידע ג"כ להשקיף ולהתבונן על עניני המדינ' או האומה בכלל, להנהיג אותה באופן שיסכים כפי האפשרות הטוב הכללי עם טוב אישיו הפרטים, וידיעה זאת תקרא חכמה המדינית, וכמו כן יש גם לשכל העיוני ג' כחות הדומות באופן מה לג' כחות השכל המעשיי, כי בכחו הראשון יכיר וישיג ההשגות החושיות, המושכלות הראשונות וזה הכח נקרא דעת ובכח שני שהוא נעלה ונכבד ממנו, יוכל לבחון ולהכיר אמיתת המושכלות הראשונות האלה ולהבין ולהשכיל אם אמת השיגו חושיו או אם שגו ברואה, וכח זה נקרא שכל, אפס הוא יכול להתפשט בחקירתו רק בקצת הענינים הקרובים יותר אליו ואשר בם הרגיל דעתי ושכלו יותר מנעוריו, ד"מ איש זה יחקור יותר בחכמת הרפוא' ומחכמת המדינה ותכונת השמים לא ידע מאומה וזה בהיפך ישים עיונו רק באלה, ומחכמת הרפוא' נבער מדעת אפס עוד כח ומעל' שלישית יש לשכל העיוני, והוא הנקראת לדעת הרב בשם תבונה, כי בעל המעל' הזאת יפיץ אור חקירתו על כל החכמות כולן ככל אשר תמלא יד שכלו האנושי, ולה היתרון על ב' הכחות הראשונים, כי הם רק חלקיים והיא כללית, ותחת כי הכח הראשון יתעסק רק בהקדמות והכח השני מתעסק רק להביא מופתים על אמיתתן ישתדל הכח השלישי לחבר הקדמות כל החכמות כולן, ולהביא מופתים עליהם יחד, ועפ"י דברי החוקר אלה יאמר הרב ז"ל, כי שלשת קני המנור' מימנ', מורים על ג' כחות השכל העיוני הנבחר והנכבד יותר, ושלשת הקנים אשר בשמאל' יורו על ג' כחות השכל המעשיי, ע"ד מאה"כ "אורך ימים (ר"ל קנין האושר בעולם הנצחיי שהוא ע"י השכל העיוני) בימינה, בשמאל' עושר וכבוד" (באמצעות שכל המעשיי), ויען כי הכחות והכשרונות האלה יהיו לאדם למנה רק לאט לאט, כאשר יגדל ותתחזק ידיעתו ע"י הלימוד מזולתו, ולימודו לאחרים, והוספתו מדעתו, ע"כ היה רוח בין קנה לקנה, וכפתור תמיד תחת שני הקנים, ובכל קנה שלשה גביעים על השמוע' המשולשת השמיעה החושית, השמיע' הרצונית, ר"ל הקבל' לעשות מה ששמעה האוזן (כי שורש שמע בלה"ק יורה על שלש אלה כשמע עשו (בראשית כ״ו:ה׳) "שמע ישראל וכו' שמע בקולי (בראשית כ״ז:ח׳) :) ואולם כדי לבאר זה ולבוא עד תכונתו נצטרך להזכיר הנה מה שכתב החוקר בפיליסופיא אשר במדות כשדבר על הכחות השכליות מפני שלא ימלט מהיות שלמות האדם על האופן ההוא עצמו או קרוב ודומה לו והוא מה שביאר שם שהשכל האנושי יחלק בחלוקה הראשונה לשני חלוקים. הראשון העיוני והוא בדברים ההכרחיים הנצחיים. והשני המעשי המתישר בענינים האנושיים האפשריים. והעיוני יחלק אותו לשלש מעלות זו למעלה מזו הראשונה הכח אשר בו ידע הדבר הנקנה במופת לקוח מהקדמות ראשונות אשר אין עליהם מופת כמו המוחשית או המושכלות הראשונות וקרא לזה הכח דעת. אמנם בכח הזה לא יושגו ההקדמות הראשונות במופתים ולא יתבררו באמתתם כי אין לו רק להמשך מהקדמות ידועות תולדות שיתחייבו מהם על כל פנים וכמו שאמר' (חגיגה י"ד.) מבין דבר מתוך דבר. אמנם יש כח למעלה מזה שבו יוכל לדעת ולברר אמתת ההקדמות האלו אשר ליקחו להתחלו' ראשונות ולחקור אם הם צודקו' אמתיות או אם יהיו כן במקרה או על המעט. ויקראו זה הכח שכל כי בו ישכיל ויאמת אותן הכחות אשר מהן תבאנה התולדות. אבל עדין שתי אלו הכחות יאמרו בדברים חלקיים פרטיים כאלו תאמר בחכמה מיוחדת מהם כמו ברפואה או התכונ' וזולתן שכבר ישתמשו בהן ובאחת אחת מהן בשתי אלו הכחות. אמנם יש כח אחר מעולה מאלו והוא אשר בו ידע וישיג על השלמות כלל הנמצאות בסבותיהן והתחלותיהן בהחלט לא בעיון חלקי והוא הכח העליון המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא וקראו לזה החלק חכמה והיא ראשיית של שתי הקודמות משני פנים. האחד שהם חלקיות והיא כוללת. והשני שהאחת משתיהן ענינה בהקדמות והשנים במופתים וזאת תשתמש משני הענינים יחד. אלו הן שלש מעלות אשר בשכל העיוני לפי מלאכתן ומעשיהן: והמעשי והוא הכח ההתבוניי המעיין בדברים האנושיים האפשריים יחלק גם הוא אל שלש מעלות אחרות כנגדן. אמנם לפי שבכח הזה ישימו שלשה מיני הנהגה וזה למעלה מזה הנהגת אדם עצמו והנהגת ביתו והנהגת מדינתו אשר זכרנו בשער מ"ג ומ"ו צריך שנדע שהחלוקים אשר המעשי יתחלק אליהם לפי דרכנו הוא כענין השלישי המעיל' מהם שהוא הנהגת המדינ' כי בו נמצא חלוף השמש במנהגים על החלוקה אשר זכרנו בחלק העיוני. האחד הוא אשר יקבל ההנחות הנמוסיות במושלם וישפוט כאשר יחוייב מהם בין שיהיה צודק לפרטי ההוא או לא והוא הדן דין אמת לפי הנימוס. אמנם יש כח אחר מעולה ממנו והוא השכל ויודע סודות ההנחות הנמוסיות וטעמן על נכון עד שישכיל לישר הנימוס לפי מקומו ושעתו מבלי שינגד לכוונת המניח כלל והוא הדיין המומחה הדן דין אמת לאמתו כמו שביארנו שם: אבל עדיין לא חוייב שתהיינ' אלו המעלות מקיפות בכל הענינים האנושיים האפשריים לשום דת במדינה או במדינות בכל מיני החיים אבל יש מעלה שלישית גבוה ורמה עליהם והוא הכח התבוניי הכולל המשים דת במדינה או במדינות והוא הקפת וידיעת הכוללים והחלקיים לשום הנמוס בכל הדברים ובכל הלמודים ובכל המלאכות איש ממלאכתו ועבודתו והוא ודאי דומה לחלק העליון מן השכל שהוא החכמה. ושלמות דברים אלו הנם כתובים בספר המדות הנזכר באחד ובשני ובשלישי וברביעי ובחמישי מהמאמר הששי. ובפרקים מהחמישי והעשירי יבוקש משם: והנה אחר שהונח כל זה ראוי להודות ולומר שאין מדרך האדם ולא מאפשרותו לעלות אל כל המעלות האלו בבת אחת אבל המשיג אותם ישיגם בזו אחר זו והוא הלמוד הראוי והמשובח אשר עליו אמר דוד (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. והנה האדם בתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד והוא נמשך אל הנערות וקשה להעתק מעט מעט עד הגיעו לכלל הל' או הל"ב כאשר אמרנו למעלה. אמנם משם ואילך שהוא שיעור מזמנו מדת הטפחים אשר בה הכפתור אשר שני הקנים הראשונים יוצאים מן המנורה הנה כבר התחיל להראות ולהתפרסם בו פעולת השכל. אם אל העיון. ואם אל המעשה. מדרגה אחר מדרגה מאלו מדרגות שזכרנו. וזה כי ראשונ' ישיג לעשות חיל בידיעת הדברי' אשר בכחו להבין מכח ההקדמות אשר יוקחו אצלו כמושלם ואם עדין אין בו כח לאמת אותן ההקדמות כי זו היא המעל' הראשונ' מהשכל העיוני וכנגד זה ישינ מהמעשי הדעת אשר בו ישפוט ע"פ הנמוס הקבלת ההנחות המונחות שם מבלי שידע טעם ההראות ההם וכוונת המניח אותם. כי הנה שתי אלו המעלות זו בעיוני וזו במעשי מכוונות מתאימו' זו לעומת זו. והן התחלות למה שלמעלה מהן. ולזה במנורה אחר השמונה טפחים הנזכרים היה שם כפתור ושם קנים יוצאים ממנה אחד לימינה ואחד לשמאלה להראות על שני אלו הקנינים שזכרנו: אחד לימין והוא קנין הדעת. ואחד לשמאל והוא השלמות הראשון אשר כנגדו במעשה. אמנם היו בכל קנה מהם שלשה גביעים לרמוז אל שלשת מיני השמיעה. והם השמיעה החושיית. והשמיעה הלביית רצוני ההבנה. והשמיעה הרצונית שהיא הקבלה לעשות. כי שלשתן יצטרכו להשלמת כל אחת משני מיני הפעולות. כי לצורך השמיעות החלו זו לזו ולהסתבכותם זו בזו כי איך יבין מי שלא שמע ואיך יעש' מי שלא הבין אמר שיהיו השלש' גביעים משוקדים בקנה האחד. והיה אחריהם בטפח הרצוף (מנחות כ"ח:) כפתור ופרח לומר שמשם ואילך כבר יראה בשלמות צמיחת שתי אלו השלמיות צמח דעת לימין ואלהשמאל יצמח צמח צדיק והיה טפח חלק עד הכפתור השני כי בזה יהי' מתחלת הכפתור הראשון עד הכפתור השני ב' טפחים ואז יהי' כלם עשרה שהם מספר השנים לפי הנחותיו ארבעים. ומשם יוצאים ב' קנים אחרים והם ממדרגה עליונה מהראשונים כי בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה) וישכיל באותה ידיעה שקראה החכם שכל וכנגדה בדברים המעשיים אל דעת וסודות ושרשי ענינים הנמוסיים שהיא מעלת היושר המישר הנמוס כמו שנזכר ומשם אל שני טפחים אחרים שהוא כבר קרוב אל שנת החמשים התחילו שני קני מנורה אחרים שכבר הגיע ונרא' בו החכמה הכוללת המקפת בכל הנמצאות ובכל הידיעות שהיא המדרג' העליונ' שבעיונית וכנגדה בחלק המעשי הכח והמעלה אשר תסדר הנמוסים הכוללים והדתות המועילות לכל מיני חיי האדם ומלאכתם ומעשיהם שבזה נעש' שותף למעשה בראשית. הרי לך טעם נכון לששת הקנים היוצאים משני צדי המנור' עד תום י"ג טפחים ממנה שהם משנות האדם נ"ב וטעם היותם אלו לימינה ואלו לשמאלה הוא על דרך שאמר החכם (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ועוד יתבאר זה הענין במנור' אשר במזמור אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו וגומר בפ' העומר שער ס"ו ב"ה: והנה היו עוד בקנה האמצעי שהוא עצם האדם וקומתו אחר שני טפחים חלק עוד שלשה גביעים כפתור ופרח והבזך אשר בו האור מבהיק כלפי מעלה להורות כי האיש השלם ראוי שיתיישר בכל אלו השלמיות שקדם זכרונם שהם מספר אלו הנביעים אל פני התכלית היותר נכבד שבתכליות והוא השלים כוונת בוראו בבריאה מבלי נטות אל הימין ואל השמאל כמו שיטעו בזה רוב האנשים כמו שהיה הקנה האמצעי עמוד נצב בלתי פונה לכאן ולכאן ואורה הולך ואור נוכח פני ה'. וזה יהי' סבה שיפנו אורות כל הקנים אליו על דרך שאמר (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ויתכן שיהי' הלהב המתישר דרך מעלה רומז אל מה, שאמרנו ראשונה מענין הקנה האמצעי שבמנורה האלהית מהתורה שנ' בו תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט) כי נר ה' נשמת אדם צריך שתהי' הכוונה בה להשיבה למעלה למקום מושבה וכמו שאמר בפירוש (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא אשר ירמזנו יפה מעשה מזבח קטרת הסמים אשר מעשהו מתמר ועולה כמקל כמוזכר במסכת יומא (ל"ח.) כי ההסתכלות בחוט המשולש הזה מהכלים יחזיק בידו לבא מבית לפרכת העדות אשר עד הנה היה מבדיל בינו לבינו הוא ההיכל אשר לפי שם כבוד ה' כמו שקדם והוא סוף ההשגות ותכליתן. הנך רואה בעיניך כי זה מעש' המנורה האלהים עשאו בצלם דדמות האדם השלם המאיר אל עבר פניו בכל אופני הפעולות השכליות והמעשיות כמרא' אשר הראה את זכריה הנביא כאשר אמרנו בתחלה ואעפ"י שאין לי ערבות שיהי' מה שאמרנוה עקר הכוונ' באלו העניינים. אך אמרתי הואיל וכל מה שהנחנוהו הנה הוא בנוי על גלילי שכל ועמודי חן החכמה האמתית נחזיק טובה לחכמים אשר יסדום וידיעתו מועילה מאד להחכים האנשים ולזרזם אל הוצאת פעולותיהם השכליות והמעשיות אל הפועל עד הגיעם אל הצלחתם אין להרחיק שיהי' זה מכלל הכוונות שבה. ואם אין יהי' הענין הנכבד הזה נדרש לעצמו והמנור' הטהור' תהי' תמיד ערוכה לזכרון בין עינינו ורשפי שלהבת נרותיה מפה ומפה מאירים ומזהירים למאור פנינו ואשה לא תכבה יומם ולילה מקירות לבבנו להזכיר ולהזהיר ולהעיר את אזננו נחלץ חושים למלאת את ידינו ולהיות כל פעולותינו לרצון לפני ה' תמיד. והנה כאשר יונח היות הענין כן כאשר אמרנו יתבאר היטב כמה היא כוללת מצוה זו של מעשה המנור' והדלקת נרותיה ושהיא מצוה לכל אדם ובכל זמן ומקום ושעל פי הדברים האלה יותרו כל הספקות שנזכרו ראשונ' כי הנה אהרן בהעלותו את הנרות אל מול פני המנור' כאשר צוה ה' את משה הוא עצמו מעשה המנור' כמ"ש וזה מעשה המנור' כלה מקשה זהב עד ירכה ועד פרחה לא יחסר דבר כי כאשר צוה י"י את משה כן עשה את המנור'. ומלמד שבחו של אהרן שלא שנה דבר הוא גדול מאד עד שכבר נתקשה משה בתחלתה ובה ג"כ על זה האופן יוכל להתנחם בטוב מעצבון החנוכה מצד שלמותו ושלמות כל הנמשכים אחריו בשלמות הזה המתיחס אל המנור' אשר לא יסור והוא הנמשך בכל זמן ובכל מקום:

^*וכן דעת הרב ז"ל הוא, הנה היראה היא על ב' פנים, הא' יראת היכולת, ר"ל הפחד אשר יפחד החלש מהחזק ממנו. והיא בעבור זה רק הרגש נפש החיונית, המכרת ויודעת חולשת גופה וחוזק זולתה. אשר ע"כ תמצא גם בשאר בע"ח כי תפעול בהם אימת הגבור והאמיץ על החלש ורפה כח, כמו שנראה שיגורו הצאן מהכלב השומר אותם, וכל חייתו שדה מקול שחל וליש גבור בבהמה, והב' היא יראת הכבוד והרוממות, כאשר יכיר איש ד"מ מעלת הגדול ממנו בחכמה ובדעת ויירא אותו, והיא רק פעולת הנפש המשכלת היודעת לבחון מעלת זולתה, וע"כ לא תמצא כי אם רק בבני אדם שהם בעלי דעת והשכל ולא בשאר בע"ח, ועוד הבדל אחר יש ביניהם, כי בבחינת הרשעים ופועלי עון יש רק יראת העונש. כי כל זולתם יגורו ויפחדו מהם בהיותם גבורים ועריצים, רק בעבור תקפם וגבורתם שלא ירעו להם, אבל אין אפשרות ליראה אותם יראת הרוממות והכבוד, אחרי כי אין להם שום מעלה מוסרית, ולא נאוה להם כבוד, וגם הם לא ויראו את זולתם יראת הכבוד והרוממות אחרי כי כאין וכאפס נחשבה כל מעלה ומידה טובה בעיניהם, ורק יראת העונש אימתה ופחד יש להם מהתקיף מהם, ועליה יאמר הכ' ג"כ "מגורת רשע היא תבואינו" כי הרע אשר יגורו יבוא למו כגמול ועונש מעשיהם הרעים, ורק אצל הצדיקים עושי הטוב והולכים בתום לבם, נוכל לאמר כי זולתם יראים אותם יראת הרוממות בעבור היותם בעלי מידות ומעלות טובות, ואם הם גם בעלי כח ועוצם גופני ייראו זולתם מפניהם גם בעבור יכלתם, כמו שנמצא שני מיני יראה אלה יחד באומה הישראלית יראת יכלתם במאה"כ "פחדכם ומוראכם יתן ה"' וכו' ויראת הרוממות במאה"כ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכן היתה יראה כפולה זאת גם לשאול מפני דוד, כי בעבור שהלך דוד תמיד בדרכי ה'. ושאול עבר על מצותו ביד שמואל הרואה, ירא ממנו יראת הרוממות כמא"הכ "וירא שאול אשר הוא משכיל ויגר מפניו, ועפ"ז מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים, (עיין בפנים,) ורק אנשים שלימים כמוהו יש להם מזולתם יראה כפולה יראת היכולת בהיותם חזקים ועצומים מהם, ויראת הרוממות בהיותם בעלי מוסר ומישרים יותר מהם כי הם מכירים מעלת זולתם ומיקרים ומכבדים אותם בעבור זה, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת יש ב' מיני היראה אלה משתי מחלקות בני אדם, כי הבוערים בעם אשר השם ה' חכמה ולא חלק להם בבינה להשכיל ולהשיג מעלתו ית', הם יראים ופוחדים ממנו רק יראת היכולת פן יפגעו בחרב או בדבר או בשאר מקרה ופגע רע המשולחים מאתו עלי ארץ ביכלתו העצומה מאוד, ובידו אשר בכל משלה, כמאה"כ "ממנו יגורו כל יושבי תבל" (ר"ל אף הכסילים והבוערים אשר אין להם יראת רוממות מהי"ת, בכל זאת יש להם מגור מפניו ויראת היכולת, יען כי גם הם יכירו עכ"פ יכלתו העצומה כי הוא) כונש כנד מי הים" וכו', ומאה"כ המקביל לזה הוא, "אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול הים" ורק על יראת וחרדת אנשים כאלה מפני יד ה' אשר הוא יכול להניף עליהם יאמר ג"כ הכ' "כהמס דונג וכו' יאבדו רשעים מפני' ה'" אמנם השלמים ההולכים בתום לבם אין פחד אלהים כזה לנגד עיניהם, אחרי כי נודע להם כי טוב ה' ומיטיב לכל, וחסדו גבר על יראיו אשר הם תמימי דרך, וכי לא מלבו יענה בני אדם לדכא איש תחת רגליו, בלכתו בדרך המוסר והמישרים, ורק יראת הרוממות יש להם ממנו אחרי שהם מכירים ומשיגים עוד יותר מזולתם כבוד ומעלת הי"ת הרמה והנשאה על כל, ורק על יראה כזאת אה"כ "יראו את ה' קדושיו" וכן "יראי ה' הללוהו," ואחרי ההצעה הזאת, הלוא יקשה לנו לדעת על איזה מין מב' אלה מיני היראה כוון הכ' באמרו "מה ה' שואל ממך כי אם ליראה" אשר עליו אמרו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה" וכו' ? כי אם נאמר שכונתו על יראת היכולת (ואף שהיא בהשקפה ראשונה רק התפעלות טבעית הנולדת בקרב איש ולב עמוק מעצמה, ואין אדם שליט עליה לעורר אותה, או להסירה מעליו אם מעצמה תולד בקרבו בכל זאת הלוא כבר נודע מדברי השער הקדום כי באמת גם אנחנו נוכל לעזור מאוד להוליד היראה והפחד בקרבנו או להסירם מתוכנו, ע"י פעולות הזכירה ושומנו על לבנו כל הדברים אשר הם יכולים לסבב היראה והפחד או מניעתם, באופן שכונת הכ' יוכל להיות שנשים תמיד לנגד עיננו יכולת הי"ת הגדולה והעצומה, וכי הוא אל קנא ואש אוכלה הוא לכלות ולהשמיד כרגע כל המורדים והפושעים בו, אשר ע"כ מפניו יחילו וירגזו כלם בקומו לערוץ ארץ. כי אז הלא מהר חיש ועל נקלה תפול עלינו אימתה ופחד מכעסו ומחרון אפו עלינו.) הלוא יקשה בעיני כל משכיל להבין כי יחפוץ הי"ת בעבודה בלתי שלימה ותמימה כזאת המסובבת רק באונס והכרח מפני יד ה' אשר הוא מניף עלינו תמיד ? כי רק עשיית הטוב ומניעת עשות הרע בבחירה חפשית, תחשב לנו לצדקה, אבל לא בהיות כל אלה רק מפני היראה והפחד אשר גדל כחם כל כך בלב האדם עד שהורשה לו לפעמים לעשות בעבורם גם מעשים אשר לא יעשו (כנודע מדחז"ל יומא דף פ"ב ובשאר מקומות "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. חוץ מע"ז וג"ע וש"ד") ואף כי לדבר דברי כזב אשר לא יתכנו למען הנצל עי"ז מהרעה הנפחדת, מלבד כי על יראה זאת לא יתכנו גם דחז"ל שאמרו שרק לגבי משה היא דבר קטן, אחרי כי מפני פחד ה' ומהדר גאונו הלוא יחילו כל הארץ, וגם המון העם מבני ישראל ? ואם כונת הכ' על יראת הרוממות אשר היא השלימה והאמיתית אשר לא תהיה לאדם למנה כי אם אחרי אשר התבונן זמן רב בגדולת הבורא ית', וחקר לדעת כפי יכלתו האנושית את כבוד מעלתו ויקרתו ית', או כנוח עליו רוח הנבואה להודיעו כל אלה, כמו שנראה שרק אחרי אשר כבר זקן אברהם ועברו רוב שנותיו אשר בהן חקר ודרש להכיר את בוראו, ונגלה אליו ה' כמה פעמים נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ורק אחר התגלות ה' על הר סיני לעיני כל ישראל עד שהגיעו אז כלם למדרגת הנבואה נאמר מהם" מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' הלוא יקשה להבין כי אחרי שיראה אמיתית כזאת לא דבר רק וקטן הוא גם בבחינת משה, איך יאמרו עליה חז"ל "לגבי משה מילתא זוטרתי היא" ? ועכ"פ יקשה להבין מדוע הקטין הכ' מעלת השאלה הזאת, כי אחרי שהיראה לבדה נתונה הוא בבחירתם החפשית כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מי"ש" הלוא כל אשר בידם בקש מהם ? והר"ן רצה לבאר זה באמרו, כי היראה את ה' היא קלה לאדם מצד שכלו, כי מדי ישים על לבו מעלת ויקרת כבוד הי"ת יירא ויפחד ממנו לשמע בקולו וללכת בדרכיו. אך מצד תשוקת האדם החמרית היא קשה עליו. כי היא תאלצהו לעזוב לפעמים יראת שדי, וללכת אחרי שרירות לבו הרע, וע"כ רק בבחינת שכל האדם אה"כ "מה ה'" וכו' כי דבר קטן וקל מאוד הוא באמת ליראה את ה' מצד השכל, ולמען כבוש והכניע גם את תשוקתו החמרית אשר תניא לבב האדם מאחרי ה', הרבה גם להזכיר פה לפניהם העונשים הגדולים והעצומים אשר בעקב העון והפשע, באו לכל האנשים החטאים בנפשותם, כמו שאמר "וידעתם כי לא את בניכם וכו' ואשר עשה לדתן" וכו' ובעבור כי משה הכניע מנעוריו בקרבו כל תאוה ותשוקה גופנית, עד שכמעט נהיה רק לעצם שכלי לבד, ע"כ היתה היראה דבר קל מאוד בעיניו, ושאחז"ל "אין לגבי משה וכו'" אפס דבריו אלה לא ישרו בעיני הרב ז"ל, בעבור שחבר יחדיו ב' מיני יראה אשר באמת הם שונים ונבדלים מאוד זה מזה, כי היראה המסובבת מרוממות הי"ת הנקראת גם בשם "אהבת ה"' ונקנית לאדם רק מצד שכלו, תנוח רק בלב החכמים האמיתים, וגם הם לא ישיגוה על נקלה, כי אם אחרי התבוננות ועיון רב כמש"כ כבר למעלה, ולהם אין פחד ומגור מהעונש הגופני והסרת אשרם הזמני שהיא יראת היכולת, אחרי שכל קניני הגוף ומחמדי התבל הזמניים רק כאפס וכאין נחשבו בעיניהם, תחת כי בהפך יראים המון העם השקועים רק בתשוקתם החמרית רק יראת העונש, אשר על ידו יוסרו מהם כל קניניהם הארציים, ומיראת הרוממות שהיא עצם האהבה לא ידעו מאומה כמאחז"ל "אין לך אהבה במקום יראה" וכו' ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים הספר,) ואחרי שהראה כי גם בפי' הרמב"ן ז"ל לבדו לא יבוארו עוד כראוי כל הערותיו ע"כ פנה דרך לבדו לבאר כל זאת באופן אחר, והקדים תחילה הקדמה אחת, והיא. כי היראה והפחד הוא רק מפני הרעה אשר היא רק אפשרית לבא אלינו אבל מפני הרעה המחויבת ומוכרחת לבוא עכ"פ, לא נירא ולא נפחד עוד כי אם נתאבל ונתעצב עליה, (עיין ביאורי בראשית דף י"ב ע"א) ד"מ כי תצא אש ברחובותנו כל עוד לא אחזה גג בתנו נראה ונפחד ממנה אך כאשר כבר את שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר לא נירא עוד, כי יהיה כולו למאכולת אש אחרי כי אין מציל עוד לו מרעתו זאת? כי אם נתעצב עליו, וכן לא יירא איש מהמיתה הטבעית המעותדת לו אחרי שהיא הכרחית לכל חי, גם לא יפחד החולה מביאת השמש בערב אשר לרוב יכביד חליו עליו בעבור קור הלילה, יען כי הוא דבר טבעיי המחויב בהכרח, כי אם יתעצב על כל זה, ונמשך מזה כי החושב שכל מקרי העולם נהוגים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו ולא ישתנו לעולם, לא יירא ולא יפחד מפגעי הזמן ומקריו הרעים, כי אם יתאבל ויתאונן עליהם, אחרי כי לדעתו אין מנוס ומפלט מהם לעולם, והם מחויבים ומוכרחים לבוא תמיד כל עת תקדם להם השיבה הראויה המחייבת אותם ד"מ כאשר תחייב לפעמים סיבה טבעית (הנעלמת מאתנו בתחילתה ונודעת לנו אח"כ ע"י המסובבים שלה, כי יעלו נשיאים מקצה הארץ במספר יותר רב המנהג הרגיל תמיד, ויתקבצו עי"ז באויר חלקי מים רבים מאוד, ויהיו לעבים ולעננים אשר יריקו מטר סוחף עלי ארץ, הלוא בהכרח ישטפו ממנו בתנו ושדותנו כרמינו וזיתינו, וכן כאשר יתקבצו במעבה האדמה עפ"י סיבה טבעית קדומה להם, חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי מים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה, עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה ובלעה כל הבתים אשר עליה וכל בני אדם אשר ישכנו בהם, וע"כ נראה כי הפיליסופים היונים אשר האמינו בקדמות העולם, והיותו נמשך תמיד בהכרח ממציאות הי"ת, ואשר חשבו בעבור זה גם כן כל מקרי התבל ופגעיו נמשכים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ישתנו לעולם. באופן שעל ידם יבואו תמיד בהכרח כל המסובבים מסיבתם הראויה שקדמה להם, ואין מי אשר יוכל לעצור בעדם ולמנוע זאת היו תמיד ג"כ אמיצי רוח וחזקי לב אשר לא פחדו ולא יראו מכל רע [כנודע מכח הפילוסופים הנקראים] אפס המאמין בחידוש העולם ומאמין בעבור זה גם בהשגחת הי"ת הפרטית על בני אדם וביכלתו לשנות חקי הטבע כרצונו בכל עת שירצה באופן שיוכל להציל את יריאיו ממקרי הזמן ופגעי הטבע גם באופן נסיי, כאשר נודע לנו ג"כ ע"י קירות אבותינו מני עולם המסופרים בתורתנו הקדושה, וע"י האותות והמופתים אשר עשה הי"ת להם בכל העתים והזמנים, ברעב פדם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והכל באופן נסיי, כיבימי המבול נסחו רק הרשעים מני ארץ, ונח ובניו נצולו ובהפכת סדום ועמורה נמלט לוט ושתי בנותיו על פי ה' בזכות אברהם, ועל פי משה עבדו נבקעה הארץ ובלעה עדת קרח לבדה, וכל העם הנשאר היה לפליטה [וכאשר יורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות. כי לפעמים יציל הי"ת בהשגחתו הפרטית איש אחד מני אלף באופן שהוא ג"כ כעין נס, בשלחו ד"מ מתוך המהפכה ע"י שיעירהו רוחו בקרבו לעזב בית מושבו רגע אחד לפני הנתצו, או שיפדהו מרעב בהמציאו לו די מחשורו באופנים ודרכים שונים אשר שערם בתחילה, או שירפאהו מחליו עפ"י מקרה אשר יקרה לפניו לפתע פתאום רפואת תעלה, או רופא מומחה אשר לא ידעם, אף שכל אלה האמצעים הם רק דברים טבעיים, בכל זאת אחרי כי רק דרך מקרה והזדמנות באו לאדם באותו העת והרגע אשר הצטרך להם, הלוא אות ומופת הוא לו, כי רק מיד ה' והשגחתו הפרטית באו לו, וכנס נכתר (אשר לא יכירהו כל איש למראה עיניו כמו שהוא בשינוי כטבע שהוא נס נגלה ונודע לכל) יחשבו לו] ונמשך מזה כי בחיק המאמין האמיתי הזה לבדו תנוח היראה והפחד, כי גם בהיות הצרה כבר קרובה לבוא עליו עד שכמעט אין מנוס ומפלט עוד ממנה, לא יאמר עוד נואש אחרי כי נודע לו, כי עוד יש ביכולת הי"ת להצילו מרעה, כמשאחז"ל (ברכות י' ע"א) "אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" והנה מכל האמור עד הנה נמשך כי התורה הקדושה המלמדת אותנו עיקרי אמונה אלה, כי הי"ת ברא את התבל ומלואה מאין. ומנהיג אותה לא לבד בהנהגה טבעית עפ"י חקים קבועים אשר לא ישתנו, כי אם גם בהנהגה נסיית ושינוי חקי הטבע לפעמים עפ"י השגחתו הפרטית על בני אדם, לתת להם כדרכיהם וכפי מעלליהם הטובים או הרעים. היא תלמדנו ג"כ ליראה את ה', יראת יכלתו, אחרי שבכחו לשלם לנו גמול הטוב והרע גם נגד מה שיחייבו לנו חקי הטבע ובזה יבואר גם מעצמו מאה"כ "ועתה ישראל מה ה' אלהיך וכו' ר"ל בבחינת היותך ישראל אשר נתנה לך התורה האלהית למורשה, הלוא נקל הוא לך ליראה את ה' אלהיך יראת היכולת ולבלתי היות כאחד התועים לחשוב שכל מקרי העולם מהגים רק עפ"י חקים קבועים, אשר ע"כ אין מקום ליראה ופחד מעונש הבא בעקב החטא, כי כמקרה הרשע כן גם מקרה הצדיק, כי אם להאמין תמיד שכפי מעללי איש ואיש כן גם ישולם להם, וע"כ הולך הכ' ומכפר אח"כ לא לבד בחירת הי"ת את אבותינו והטוב והחסד אשר עשה להם בעבור לכתם בדרך הישרה והנכוחה, כי אם גם האותות והמופתים אשר שם בארץ חם להענישם על אשר הרעו להם, וגמול הרע אשר השיב גם בראש קרח ועדתו, אשר מכל זה יבורר ויודע לנו היטב הנהגת הי"ת ההשגחיית שהיא מקור היראה ופחד אלהים, וע"ז אמרו גם חז"ל "אין לגבי משה" ר"ל בבחינת משה וישראל אשר קבלו את התורה תהיה היראה באמת נחשבת רק כדבר קטן, כמו ששואלים ממנו דבר גדול ויש לו שנדמה לו לקטן, כי אף שהיראה קשורה ותלויה בעקרים יקרים ונכבדים, אשר בבחינת עצמותם כדבר גדול יחשבו, בכל זאת קלה וקטנה היא מאוד לכל מי שנודעו לו העיקרים האלה כבר ע"י התורה המלמדת אותם, והנה היראה הזאת המבוקשת פה בכ' היא ממוצאת במדרגת מעלתה, בין יראת הרוממות אשר ממנו אמרנו כבר למעלה כי רק בחיק החכמים היותר שלימים או הנביאים ואנשי רוח. תניח. ובין יראת היכולת אשר להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו מאומה ממנהג הטבע וחקיה, כי היראה הנזכרת פה בכ' היא נכבדת מאוד ממנה והיא אותה אשר תהיה למנה גם לכל יודעי חקי הטבע הנוהגים תמיד, ובכל זאת ייראו את ה' בעבור שקנו להם הידיעה האמיתית שהוא הי"ת יכול לשנותם ולשלם לאיש איש כדרכיו עפ"י הנהגת השגחתו, וממנה לבד אמר גם התנא "אם אין חכמה אין יראה" וכו' ואמרו ג"כ "אין בור" (ר"ל איש נבער מדעת עיקרי האמונה האלה על אמונתם,) "ירא חטא" (בבחינה האמיתית הזאת) וע"כ אמר הכ' ג"כ "אשרי אדם מפחד תמיד" וכו' כי בזה הלא יורה לכל שהוא בעל האמונה האמיתית וע"כ ישתדל תמיד גם להיישיר דרכו למען היטב בזה גורלו ומנת כוסו עלי ארץ, תחת כי המקשה לבו, בעבור שיחשוב כי חקי הטבע קבועים ולא יוכלו להשתנות לעולם, ואין מקום ליראה ופחד מפניהם, כי אם לעצב ותוגה, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה, הוא יפול ברע המוכרי, כי יאמר "שוא עבוד אלהים למען היטיב גורלי" וילך בעבור זה תמיד רק אחרי שרירות לבו הרע, ועי"ז יסבב לו ג"כ גמול ועונש רע, ומרה תהיה לו באחרונה. המפורסם שיאמר מענין היראה הוא שתאמר על שני מינים. האחד על הפחד והמגור אשר הוא הפעולות הנפש החיונית מפחד אויב או מפני עקת רשע שנאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' (בראשית ל"ב) כי ירא לאמר אשתי (שם כ"ו) ודומיהם והשני אשר הוא מפועל הנפש הדברית מפני הכרת מעלת הזולת כמו שאמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר י"ב) ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד.) ואם שהראשונה היא מיוחדת אל הרשעים ואל פעולותיהם הרעות שהכל מתפחדים מהם גם הם לא ישתתפו בזולתה כמו שאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י') אמנם באנשים השלמים ישותפו שניהם שכבר יהיה מוראם על הבריות מצד מעלתם ופחדם ואימתם מצד יכולתם וכמו שאמר להלן לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ היה הפחד מצד עוצם יכולתם המפורסם אשר עליו נאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגומר. אז נבהלו אלופי וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ויהיה המורא מצד האלהות הנכר בהם שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳.) וכבר נמצא זה הענין מבואר בין שאול לדוד נאמר ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדור ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמים ויירא שאול מלפני דוד כי היה יי' עמו ומעם שאול סר ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א י״ח:י״ד-ט״ו). יש לשאל מה טעם אמר ויאמר אכה בדוד ובקיר ועוד למה לא נפטר דוד מפניו לנוס ולהמלט כמו שעשה אחרי כן שנאמר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט (שם א' י"ט). ועוד מה טעם נאמר ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול וכן בפעם השנית נאמר וחניתו בידו ודוד מנגן ביד והלא הוא ידוע שבידו הוא מנגן שלא היה מנגן ברגלו ועוד למה נאמר בפעם השנית ויך את החנית בקיר מה שלא נאמר ראשונה. אלא פתרון הענין הזה כי הנה בהיות דוד מנגן ביד בפני שאול אצל הקיר הנה הוא היה מתנכל אליו בהטיל החנית אל הקיר סמוך אליו פעם אחר פעם ואמר הלא מצחק אני כדי שתדחה ידו פעם אחת להכות בדוד ובקיר להמיתו והנה הוא בהיות עיניו בידיו במלאכת עיונו לא היה מסתכל בשאול ולא היה רואה מה הוא עושה במה שהוא מטיל החנית ומוליך ומביא באויר כי לא היה מכה לגמרי. והנה נזדמן כי בשתי פעמים שכוון להעיל החנית אל דוד הנה הוא הסב עצמו מפניו שלא מדעתו ונצול ולא הכיר בנסו ובזה ידע שאול כי יי' עמו ולא עזבו בידו והוא לא רצה לעשות ביד רמה ולזה מהיום ההוא והלאה נהג בו יראת כבוד ואלהות ולא רצה להשתמש בו כמה שהיה נוהג עד הנה והוא אמרו ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף וגו'. ועוד נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו כי מטעם שהוא משכיל לנצוח אויביו ולהפילם לפניו היה ירא מפניו כמפחד אויב אמנם מפני האלהות ייחד לו היראה שזכר ראשונה כי ראה שהיה יי' עמו להצילו שלא מדעתו תדע שכן הוא שהרי בפעם השנית שהרגיש דוד במעשיו וכשנפטר מפני שאול הכה החנית בקיר מה שהיה רוצה להכות בדוד לפי שאז מלאו לבו להטיל החנית לגמרי הנה אז לא נאמר שנתיירא מפניו כי לא היה שם מופת אלהי והנה זה ענין נכבד יש בספור ההוא כשיושקף ענין דבריו כהוגן. ועוד יש לי שם ענין כדומה לזה מחוייב מענין הכתובים בטוב הבנתם והוא מה שאמר שם וירא שאול וידע כי יי' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד (שם א' י"ח) וזה כי כשהגידו לו שמיכל בתו אהבתהו אחר שארש לו את מירב בתו הגדולה נאמר ויישר הדבר בעיניו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום (שם). ויש לשאול מה המוקש הזאת אשר לא דברו ראשונה כשאמר לו את בתי הגדולה מירב אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל וגו' (שם) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. אלא שהוא חשב עליו מחשבה רעה והיא שאף על פי שאירס לו את מירב ראשונה לא ימנע עצמו מלקיחת מיכל אשר אהבתו ולזה היה הדבר ישר בעיניו ולא עוד אלא שפתח לו פתח התר באומרו בשתים תתחחן בי היום וזה כדי שיהיה לו זה האיסור למוקש ולמכשול עון ויפול ביד פשעו לפני פלשתים ואל תרחק זה שהרי רעה מזה כתובה להלן ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (שם א' כ"ה) ורבו הדעות במעשה הרע ההוא והמחוור שבכלם ואשר הסכימו בו חכמינו ז"ל (סנהדרין י"ט:) שהיה בעבירה אלא שפלטי בן ליש כבש את יצרו יותר מיוסף ומבועז ושם חרב בינו לבינה כל הזמן ההוא שהיתה עמו ושלא הלך אחריה הלוך ובכה אלא מפני הזכות שנסתלק ממנו ומאן דעביד הא ודאי נפיל בהא. והנה דוד גם כן כוון לעשות על פי דבורו לראות מה יהיה באחריתו שהרי הביא מאתים ערלות פלשתים מאה לכל אחת כי כן נאמר לו אין חפץ למלך במוהר כי אם מאה ערלות פלשתים (שמואל א י״ח:כ״ה) וכן אמר הוא על מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. והנה לא כוון לקדשם בהם שהרי המקדש אחת משתי אחיות אינה מקודשת כי קדושין שאינם מסירין לביאה אינם קדושין (קידושין נ"א.) כ"ש שתיהן יחד שאינם תופשין מן התרה והרי הוא התחכמות נפלא. והנה הוא יתעלה סבב פני הדברים שנשארה לו האחת אשר אהבתהו בהתר כמו שאמר סמוך למאמר את בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה יאמר כי עם שהיתה משודכת לדוד ימים רבים הנה לעת קץ המיועד להכניס' לו לחופ' והיא נתנה לעדריאל וגו'. ואולי כי כשהרגיש' באהבת מיכל אחיתה בדוד ובלבול דעת אביה בענינם מיאנה בדבריו והיא מעצמה נתנה לעדריאל לאשה והנה נשארה מיכל באהבתו יחידה והיא כשרה ובזה ידע כי מה' היתה לו כי לא יאונה לצדיק כל און והוא מה שנאמר וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד והיא היראה האלהית שאמרנו , אמנם ממה שראה שכל אלה הם סבות חזקות למלוך ולהשליכו מלפניו היה יגור מפניו ויהי שאול אויב את דוד כל הימים. הנה שהיה לו לשאול עם דוד אלו שני מיני היראה שאמרנו היראה הדברית אשר מצד המעלה וההפחד ההפעלותיי אשר בנפש החיונית לתקות דבר רע. ושתים אלה נמצאות באל יתעלה משני מיני האנשים כי הנה האנשים החסרים יפחדו מפניו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו וכמו שאמר יראו את ה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כונס כנד מי הים וגו' (תהלים ל"ג). האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו'. (ירמי' ה') כלומר שהוא נקל לשלחו על פני הארץ. ונאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים ס"ח). אמנם השלמים אין פחד אלהים נגד עיניהם מזה המין אבל יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (שם ל"ד) רוצה ה' יריאיו (שם קמ"ז) יראי ה' הללוהו (שם כ"ב) ורבים מאד משני המינים ויבאו מהם קצת במה שיבא מהדברים הנמשכים אל הכוונה. והנה אחר שנמצאו פה אלו שני מיני היראה על הדרך שאמרנו יש לשאול ולדרוש לאי זו משתיהן היתה הכוונה במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. אם לראשונ' אשר הוא הפעלות הנפש החיונית או אל השניה אשר הוא פועל הנפש השכלית או לשתיהן יחד מי יתן ואדע. כי אם נאמר שכיון אל המין הראשון והוא ההפעלות אשר בכח החיוני ונאמר שאע"פ שהוא הפעלות טבעי תוכרח בו הנפש החיונית לתקות דבר רע שלא תמנע המצוה מהגיע עדיו כשנתחכם אליו בזכרון הענינים המבהילים ושומם על לבו תמיד וכמו שאמרו פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם (ישעיהו ל״ג:י״ד) ונאמר מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (שם ב') והדומים להם ותהיה עקר המצוה הזאת הזאת זכירת הדברים האלה ושומם על לבו תמיד שהוא ביד האדם ובחירתו ומהם תמשך היראה והפחד מזה המין בלי ספק כמו שהיו המעשים תחבולת הזכרון והזכרון תחבולת הבטחון כמו שכתבנו בפרשת שמע שער צ'. וכבר תהיה השאלה הזאת שיעשו המצוה האלהיות מתוך פחד ומגור חמת המציק וזה מגונה מאד כי הנה המעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע לא במאמרים ולא במעשים לפי שהדבר הראשון ממשיגיה הוא שבה יתחלפו השקר לאמת והרע לטוב. וזה שכבר הותר וגם הוכרח מפניה לשנות דבורם ולשום כזב מחסם ואעילו השרידים שבאנשים. אמר אברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את (בראשית י"ב). יצחק כי אמרתי פן אמות עליה (שם כ"ו). שרה לא צחקתי כי יראה (שם י"ח) והשבטים נשתמשו הרבה באותה מדה בעמדם לפני יוסף גם הרבה מעשים רעים נעשו לטובים מפני היראה הזאת כבוחרים ברע במיעוטו שכתב החכם ^*שסופר על אלימון צ"ל על אלקעמאן Alhamon כי ממנו יסופר שהי' בן אמפיארויס Amphiaraus ויען כי צותה ערפהילע eurphyie אמו להרוג את אביו זה במרמה בלכתו למלחמה נגד יושבי עהעבען, הבטיח אביו אשר בקש זאת ממנו במותו. כי יקח נקמתו אשר ידה היתה במעל הזה, וע"כ מלא עצמו כמוכרח למלאות הבטחתו זאת ולהרוג את אמו, אך אח"כ הכה לבו אותו על הרעה הגדולה הזאת אשר עשה, ויען כי אמו קללה וארדה כצאת נפשה את כל ארץ ומדינה אשר ישב בה בנה הרוצח הזה מכה אמו, לא מצא גם מנוח לכף רגלו בכל מקום אשר הלך שמה, עד אשר ישב באי אחד אשר מחדש עלה ממי הנהר אנעלאאס, ויקח את בת מלך האי הזה לאשה, אחר אשר גרש את אשתו הראשונה, אך לא ארכו לו ימי מנוחתו גם שמה, כי כאשר לקח בערמה נזם זהב אחד מיד חותנו הראשון למלאות בו חפץ אשתו, חרה אפו בו, וישלח את בניו אחריו להרגו באכזריות חימה, ובזה שבו דמי אמו אשר שפך בראשו. שסופר על אלימון שהוכרח להרוג אמו. ^*והנה אהרן וכו' ר"ל גם הוא עשה את העגל רק מפני היראה ופחד המות שימיתוהו העם אם ימאן לעשותו, כמו שהמיתו את חור, ואף שאין פיקוח נפש דוחה איסור ע"ז כמ"ש למעלה בתוכן השער, בכל זאת הלוא כבר נודע מה שכ' הכוזרי, (עיין ביאורי למעלה במדבר ב' ע"א,) שישראל לא בקשו, תחילה עשיית העגל למען עבוד אותו כאלהים, כי אם רק שיהיה הוא להם אות וסימן מורגש אשר יזכירם תמיד באלהים אמת, וע"כ חשב אהרן שאיננו מחויב למסור נפשו למען מנוע אותם גם מזה, ורק אח"כ יצאה מזה המכשלה הרעה, כי האספסוף אשר בקרבו השתחוו ויזבחו לו, ואמרו "אלה אלהיך ישראל". והנה אהרן עשה עגל מסכה ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור (סנהדרין ז'.) ומה לנו ולהם והנה התורה התירה המעשים האסורים וחשבתם לטובים במקום הסכנה ואיך יתכן שישאל השם יתעלה זה המין מהעבוד' אשר לא יבחן בה בין טוב לרע אחר שהכוונה בה עשה כך וכך ואם אין אתה עושה דע כי מות תמות וכיוצא והרי אמרו במסכת שבת (פ"ח.) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) ^*מלמד שכפה עליהם וכו', עיין מכתב שומר ציון הנאמן סי' מב' ממחברת הראשונה מה שכתבתי לבאר המאמר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לתורה וכבר נתבאר מאמר זה שם במקומו מ"מ קשיא. וקשה עוד מזה אומרו בכאן וכי יראה מילתא זוטרתי היא והנה היא באמת זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל כי אריה שאג מי לא יירא ולא הוצרך לומר אין לגבי משה וכו'. ואם תאמר שהיראה השלימה אשר בנפש הדברית שאמרנו היא אשר שאלה מהם הנה באמת הקשה לשאול שהרי הוא מבואר שהירא' השלימה הזאת אינה מטבעה להמצא כי אם בלב הפילוסוף התורני האלהי מחמת מה שהשיג בעוצם חקירתו או לנביא השם יתעלה במה שהושפע עליו מנבואתו הלא תראה כי נאמר לאברהם אחרי זקנתו ואחר עקידת בנו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) ובמעמד הר סיני כשהגיעו אל המדרגה ההיא הנפלאה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברים ה׳:כ״ו) כולי האי ועדין הך יראה בעיא צלותא לפי שהוא קרוב לנמנע שישתתפו כלל העם בה וכ"ש שלא יאמר עליה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כאלו שואל דבר נקל דכגון דא אפילו לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היא וכבר שובח בה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳) ואם היראה הזאת אינה משותפת לכלל העם אשר להם אמר ועתה ישראל וגו' והראשונה אינה הגונה להם ^*הנה שכלנו משתיהן, יען כי יראת הרוממות איננה ביכולת רוב העם, ויראת היכולת לבד, כפי מה שהיא אצל ההמון אינה הגונה ונאותה לעם קדוש אשר לו אלהים קרובים אליו, הנה שכלנו משתיהן בין שתהיה כל אחת מהן או שתיהן יחד ועל כל פנים יש לתמוה אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והוא אומרו מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' והלא כל אשר בידם שאל מהם ומה יש להם עוד. והנה באמת השאלה היא קשה גם מאמר חז"ל עליה: