בראשית כב:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרשות אל עמי והגיונות אל עמי

תאני בר קפרא ויחלום אין חלום בלא פתרון והנה סולם זה הכבש. מוצב זה המזבח שנא'. מזבח אדמה (שמות כ׳:כ״א). וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה עד השמים. והנה מלאכי אלהים אלו הכהנים שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳) עולים ויורדים בו בכבש והנה ה' נצב עליו שנאמר (עמוס ט׳:א׳) ראיתי את ה' נצב על המזבח. (ב"ר פ' ס"ח). הנה הורה שכבר הי' המקום ההוא מעולה כולל הבית והעליה שהוא בית המקדש של מטה כנגד בית המקדש של מעלה ושכבר הי' הסולם מוצב ארצה מזה לזה לשתף השימוש ולצרכיו יחד וגם כי היו בני הבית בני אלהים עולים ויורדים בו כעבדים הזריזים והמהירים לשמש את הרב משרתיו עושי רצונו. והנה ה' נצב עליו כאדון הנצב על הבית ועל כל היושבים בו. ויתכן עליו על הסולם יורה שהוא מעותד ומזומן לרדת ולהשכין שכינתו למטה במקום ההוא הנבחר: ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וכו' עם שלא נגלתי עליהם בזה הסיגנון דע כי אלכי אנכי הוא והארץ אשר אתה שוכב שם לסבתה כי עליה נתגלגלו לך הדברים עד באך לשכב במקום הזה לך אתננה ולזרעך כי כבר רצה האלהים את מעשיך אשר בינך ובין אחיך, ותדע ותשכיל ממוצא דבר שאופן השגחתי הוא בשיעור נמרץ ממה שחשבת והוא אומרו והי' זרעך וכו' והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמ' הזאת כי לא אעזבך וכו'. ומהידוע שלא נדבר בזה השיעור לשום אחד מהאבות עד הנה ואין ספק שהבטחות הללו לימים רבים הוא מבטיח ולכל האומה בכלל' היתה הכוונ' וקרא דוקא באומרו לך אתננה ולזרעך שהרי לא נתנה לי אבל באומרו לך אתננה כיוון אל ישראל בכלל כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל (ירמיהו ל׳:י׳). ובאומרו אל זרעך הורה אל זרעם אחריהם שעתיד להחזירם להם אחר שיגורשו ממנה כיום הזה ויאמר שאם היו עתידים זרעו להיות כעפר הארץ לדוש בין האומות לפרוץ אל ארבע כנפות הארץ בגליות הוא יהי' עמהם בצרתם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם ישמרם בכל אשר ילכו ועם שירחיקו נדוד ישיב אותם אל האדמ' הזאת בלי ספק ואם יתמהמה ויתאחר זה הקץ לא תירא ולא תחת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את זה אשר דברתי לך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. וגם יודיע אותו כי זאת הארץ החלקית אשר הוא שוכב עליה הוא עיקר הארץ ומעמד כפות רגלי הסולם אשר אליה תהי' היריד' והשכינה ממנו ית' כמו שנזכר. ולזה ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ירצה מהמרא' הזאת נרא' שיש שייכות לאל יתב' עם מקום זה וכאלו נתיחד לו לשכינתו מקום ממקום ואנכי לא ידעתי עד הנה שיהי' כך ענינו בשום פנים. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה חויבה לו הירא' הזה לפי שראה עצמו מוכרח לקבל מה שראה במרא' הנבוא' ומצד אחר לא ראה להפיל מכל המופתים האמיתיים אשר יעשה השכל בהרחקת זה המתקוממות עד צרור ונתירא מאד לנפשו מהכשל בדרוש הנורא הזה ובמחשבתו הנכונ' הזאת הית' עליו יד ה' וגזר על האמת המוחלט ואמר אין זה כי אם בית אלדים וזה שער השמים. ירצה אין ענין מראה זו להפיל ולהרוס דבר ממה שיגזרהו השכל בזה ההתקוממות כלל אבל הכוונ' לנלות אוזן אנשים שיש שם בית אלקים כל מבקש ה' יבא שמה לשרתו ולברכו בשמו וזה השער לה' צדיקים יבאו בו להכיר ולידע שיעור השגתו ועוצם התבוננותו ודבקותו אל עבדיו ומשרתיו עושי רצונו שהוא באותו שיעור מן העוצם וההתפשטות אשר לא נודע מקודם לכן. ולזה וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וכו'. כי האבן הראשה אשר שם מראשותיו תחלה היא עצמה אשר שם אותה אחר כך מצבה אלא שיצק שמן על ראשה במה שהאירו עיני שכלו כשמן זוהר האור האלדי להשכיל בה שיעור נמרץ ממה שהשכיל ראשונה ואליו רמזו ז"ל באומרם שאותו השמן ירד מלמעל' (ב"ר פ' ס"ט). לזה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונ' לקבוע מסמרות במה שהושג לו בזה, אמר שקרא שם המקום בית אל כי הוא ענין נתחדש לצורך האנשים מחודשים מזרע האבות הללו ואם הי' מקום המיוחד לו יתברך מצד עצמו חלילה לא יתכן שהי' מקדם מקום לזולתו בשום צד. וקבע יראה למקום ההוא ג"כ ואמר מה נורא המקום הזה. ויתכן שרמז אל שלשה מחיצות הבית הגדול והקדוש אשר היו כנגד השלשה עולמות. ועל בית קדשי הקדשים אשר ישכון שם כבוד ה' בין כנפי הכרובים אמר מה נורא המקום הזה. ועל ההיכל אשר שם כלי הקדש השולחן והמנורה ומזבח הקטרת אמר אין זה כי אם בית אלהים לומר שאין קדושתו כקדושת הראשון אבל הוא כקדושת בית אלדים. ועל החיצון אמר וזה שער השמים כי הוא המקום המיוחד לקרבנות הנעשות על מזבח העולה והוא באמת השער אשר בו יעלו לרצון לפניו יתב' וגם הוא מקום תפילותיהן של ישראל שנאמר בהם ואתה תשמע השמים (מלכים א ח׳:ל״ב). ולחיבת הענין הזה השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה כי מאז הוחל לשום אבן על אבן בהיכל ה' ויצוק שמן על ראשה לרמוז אל המנחות והנסכים וקרא אותה בית אל. ולבאר שהכוונה לא להיותה בית אלדים ולא אותה בית אל שהיתה בגבול יוסף אמר ואולם לוז שם העיר לראשונה ובכלל זה ג"כ שלא היתה זו העיר אשר נקראת אחר כך לוז בכתוב (שופטים א') רק שכבר היה שם בשנים קדמוניות עיר ששמה לוז ולא נתקיים ישוב העיר ההיא והוא אומרו ויקח מאבני המקום שכבר נחרב המקום ההוא וגדר אבניו נהרסה ומאלו האבנים עשה המרזב אשר שכב שם ויודיע כן לומר שבהשגחת השם יתברך לא נתישב המקום והובדל לבית אלהים. והנה גם הפי' הזה נמשך יפה עד הנה אמנם הוא קשה להמשך למה שיבא אחרי זה מהספורים מפני חמש ספקות עצומות: /הא' כקיאחר שאמר לו שם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו' איך אמר בסמוך אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו'. וכי אדם הוא להנחם והרי לחלוחית הדיו עדיין קיימת השני בשיורה שהוא שמש על מנת לקבל פרס ושיאמר שאם יעשה אלהים לו כל הדברי' ההם אחת לאחת ולא יפיל דבר יהיה לו לאלהי' או שישים האבן ההוא בית אלהים ואם לאו שלא יעשה דבר מעבודה ומעשר ומכל מה שנדר והנה הוא מגונה מאד שהרי על כל פנים הוא מחוייב לעמוד לשרת ליי' הנראה אליו שם: השלישי מה שנמצא ליעקב מהפחד הנמרץ והמורא הגדול בכל הדרך אשר הלך ולא בטח לבו ולא נסמך על דבר ממה שהבטיחו האל יתב' שם כמו שנראה מאמר ויירא יעקב מאד וייצר לו וכו' וכל הפרשה ההיא: הרביעי כי לא הזכיר זאת ההבטחה כלל בתפלתו ובקשתו על צרת עשו רק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא מה שאמר לו בחרן ועליה אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כו' הצילני נא כו' ומה שאמר אחר כך ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו' כתב רש"י ז"ל שלא כיוון אלא למה שאמר לאברהם הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים (בראשית כ״ב:י״ז). וא"כ לא הזכירה כלל רק במה שרמז במאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק כמו שכתב בפירושיו. ואפילו תמצא לומר כי אל מה שנא' לו במראה הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ היה מכוין שם יתבאר בטעמים מספיקי' שלא הזכיר כן רק לתת טעם אל יראתו כי לא מצא בכל דבריו מה שיספיק לסלק פחדתו ממנו. ואף כי יחשוב המראה הזאת לנבואה גמורה ובטחון קיים והוא פירוש נכון מאד כמו שתראהו משם. אמנם הספק החמישי הוא מה שעכב יעקב לשלם נדרו עם היותו ראש ואב לכל הנודרים דכתיב נדר לאביר יעקב (תהילים קל״ב:ב׳). ולא עוד אלא שאמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא וכו' (בראשית ל״א:י״ג). והוא לא עשה ולא כלום עד שחזר לומר לו אחר מעשה שכם (שם ל"ה) קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. ובאמת כן לא יעשה לשום אדם כ"ש לאיש כמוהו:

ואברהם זקן בא בימים וכו' (א) שיעור הכתוב ויהי כי זקן אברהם. ועת בואו בימים הוא הזמן שאמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים באים בימים (ב) ואז ברך יי' את אברהם בכל במה שנולד לו בעת ההיא הבן החשוב אשר טרם הולדו נאמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. (ג) והנה בראשית תולדתו כסבור שימות בטרם ידע הנער בין טוב לרע אמר אל עבדו זקן ביתו המושל מאז בכל אשר לו. שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ביי'. וכבר חשב למלאת ע"י אפטרופוס מה שחייב להשלימו בחייו מהשיא אשה הגונה לבנו. ועתה כשהאריך ביראת ה' ימים ושנים והגיע הבן הנבחר לעת דודים על ידי שהיה צריך לספר השתדלות העבד הנאמן המתחיל מויקח העבד עשרה גמלים וכו' ולהלן ספר מה שהיה ראשונה מענין השבועה ההיא ואזהרותיו על זה לפי שהענין ההוא זרוז בשעת מעשה. ואמתת זה הפי' נתבאר תכלית הביאור ע"פ העבד באומרו עבד אברהם אנכי וה' ברך את אדוני מאד ויגדל וכו' ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה וכו'. וישביעני אדוני (י) הכוונה כאשר ברך את אדוני בכל והוא מה שגדל בעושר וכבוד ושילדה לו אשתו בן לזקוניו (יא) אז וישביעני אדוני כו' ספר להם הענין להודיעם כי מיום לדתו היה בלב אדוניו לקחת מאתם אשה לבנו כדי לפייסם ולדבר על לבם כדרך שעשה באומרו כי אם אל בית אבי תלך כמו שיתבאר. (יא) והוא אומרו ואבא היום אל העין כלומר עוד היום כשבאתי אל העין אני מצווה ועומד על זה ולכך התפללתי ואמרתי יי' אלהי אברהם וכו'. וזהו דרך ישר הותרו בו ג' הספקות הראשונים גם העשירי. ואשביעך ביי' אשר לא תקח כו' הנה זה הזקן המעולה זרז עצמו לתקן גזעו ולהשלים זרעו אחריו בשני מיני הזווגים הנמשכים זה מזה כמו שאמרנו בדחיית הרוע המזומן להם שם והמצאת הטוב האפשרי כמו שנתבאר. אולי לא תאבה האשה כו' ההשב אשיב כו' אמר לו כן (ד) לפי שראה שחרדת זה התנאי יתן מוקש בדבר. לפי שאם לא יקפידו על צאתו מארצו הנה האשה אשר תחפוץ בו כבר תקפוץ לבא אצלו קודם שיצא הוא לקחת ממקום אחר. אמנם אם ידעו ממנו שא"א לו לצאת כל אחת ואחת תאמר כמו שאני איני רוצה לבא אצלו כך לא תרצה זולתה ואם הוא מוכרח לצאת יצוא יצא אלי או ישב עד שילבין ועם זה הוא נטילת רשות או עצה כענין: ויאמר אליו השמר לך כו' (ה) עכשו כלל בשבועתו ההשבה לשם כי מיום צאתו בדבר יי' אלהי השמים אשר לקחני וכו' וכבר קדם פי' הכתוב הזה קרוב לפשוטו: ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו', ירצה ואם תרגיש הסרוב שאמרת באשה ולא תאבה ללכת אחריך מטעם שאמרת (ה) ונקית מחומר שבועה זו של השבה לענין שתוכל לומר שאינך מושבע עליה שיפה דקדק. אבל לא לענין מעשה (ה) והוא אומרו רק את בני לא תשב שמה. וכמה יאמתו דברי העבד זה הפי' באומרו וישביעני אדוני כו' כי אם אל בית אבי וכו' ואומר אל אדוני כו' ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי וכו' אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי ואם לא יתנו לך כו' הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו ממנו שהותר לגמרי כי שפתי חכם יזרו דעת ובגמור ביניהם התנאים וישם העבד וכו'. ואחר שספר מה שהיה בימים הראשונים כמו שביארנו נמשך לספר מה שהיה עכשו בשעת מעשה ואמר ויקח העבד כו'. כי אח"כ בבא עתו אדוניו צוה לו מחדש ושלחו בדרך טובה ומלא ידו מעושר מתנותיו וילך אל ארם וכו'. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים כו'. כדי שיהו מזומנים שם למה שיאמר, ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני כו'. (ו) הנה זה העבד יודע שאין מזווגין לאדם כשר כזה אשה טובה כי אם מאת ה' ועל פי מעשיו, כיוון לבקש מלפניו שישגיח עליו בזה הענין ושהוא יח' יקרה לפניו (ז) סימן טוב להשגחתו בדבר הבא בידו באשר הוא שם. והוא במה שתהיה העלמה היוצאת אשר אומר אליה זריזה בשני הענינים ששניהם יחד הם תורת האדם. האחד טוב הדעת וחריפתו לדעת מה יעשה. והשני הזריזות והחריצות להוציאו אל המעשה. אמנם מפני שמעלת האדם תבחן לפי הסבות שיזדמנו בו אם אל העשייה או המניעה עד שכבר תחשב הודאת שאלה קטנה עם מציאות סבות מניעתה לגדולה ממנה עם מציאות סבות עשייתה. לזה סדר בחינתו זאת לפי שהיה בדבר קטן באופן שימצאו שם סבות המניעה ולא תעשה אם לא כשתהיה המעלה אצלה בקנין גמור. ולזה אמר הנה אנכי נצב על עין המים כו'. (ח) וזה כי בהיותו נצב על עין המים ונקל לי לכפוף קומתי ולשתות לשובעה או לשאול ממנה כדה לשאוב ולשתות ולא כן אעשה אלא אומר אליה הטי נא כדך ואשתה שיראה שמגאוה וגודל לבב אני בא לזה ולא לצורך ובלא פיוס והיא לא תסרב אבל תשמע אל חריצות המעשה ואמרה שתה מבלי שום עצלה. ועוד תשיב אל לבה ותתבונן בעצמה לאמר זה האיש אשר הוא נצב על עין המים ואינו שותה מעצמו אבל טמן ידו ונלאה להשיבה אל פיו לא ימלט משימנע אם מפני גודל מעלתו כי לא נסה או שיש לו שום חולי או כאב המונע אותו או מפני כובד עצלותו. ובין כה וכה תחמול על גמליו שימותו בצמא כי מי שלא יספיק לעצמו מק"ו שלא יספיק להם. ואם בעלת שכל נכון היא חוייבה שתאמר גם לגמליך אשקה. והנה בשתים אלה ראויה היא להחחתן בבית אדוני. והוא אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ובה אדע, היא תפלה במה שיסכימו בה שאר התנאים כמו שפרש"י ז"ל. וכמו שיבא. והראוי שיאמן שהאנשים אשר היו עמו הלכו אנה ואנה או שהראו את עצמן שאינן אנשיו: ותרד העינה ותמלא כדה ותעל, העיד הכתוב כי לא פנה לבה אל דברי הבטלה כמשפט הנערות אשר כגילה רק שמהרה לעשות שליחותה כי בהגיעה לשם ירדה העינה ותמלא כדה ותעל בזריזות ותלך לדרכה עד שהוצרך העבד לרוץ אליה במהירות. וירן העבד לקראתה אחשוב כי מפני שהיה לו לומר וירץ אחריה אז"ל שראה שעלו המים לקראתה (ב"ר פ' ס') ירצה שרץ העבד לסבת מקרה. אמנם ע"ד הפשט יתכן שהוא היה מבריך הגמלים קרוב לבאר ההוא או לצד האחר מן העיר כלומר שהיה הבאר בינו ובין העיר ושם היה מחשב במורשי לבבו והיה סבור שאחר שיבריכם ויניחם במקומם ילך לאט לו להתיצב על עין המים. והכתוב אמר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכו' לזה הוצרך לרוץ ממקום הגמלים אל העין לקראתה בעוד שהיא באה כדי שתמצא אותו נצב על עין המים כאשר זמם. וא"כ ותרד העינה ראוי להיות מאוחר ואין בזה בית מיחוש כי כן דרך הכתוב. הגמיאיני נא וכו' יש במשמעו שתגיע היא המים אל פיו וכבר נאמרה הסבה: ותאמר שתה אדוני הנה היא כוונה היטב ממה שחשב הוא. וזה שאם תשיב על שני הענינים יחד כדבריו כבר איפשר שתבא התשובה ההיא בפתע בלא התבוננות או בשפת יתר לזה ספר כי בתחלה לא אמרה רק שתה אדוני. אמנם בעוד שהשקתה חשבה ברעיונה שהאיש שלא מלא ידו להשקות את עצמו מק"ו שלא יוכל להשקות נמליו כמו שאמרנו. ולזה אמר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב לומר כי בטוב העצה והמתנות אמרה. והנה שכוונה יפה ממנו וייטב בעיניו עם שהוצרך להסכים הדברים בספורו בבית אביה כדי שלא יערערו בענין הניחוש כי אנשי הארץ ההיא אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. והנה לפי זה נבדקה העלמה הזאת בדבר קטון ונמצאה שלימה לפי הסבות הנמצאות עמו. וכבר ראה בזה סימני הצלחה. וראיתי אני בדיקה כיוצא בה שעשאה אליהו ז"ל כשאמר לו הש"י קום לך צרפתה וכו' (מלכים א י״ז:י׳) מה נאמר בסמוך ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים. ולפי שספק אצלו אם היא האשה אשר הוכיח ה' לכלכלו שם אם לא, נסה אותה לשאול לה מים לשתות כמו שנאמר ויקרא אליה אליהו ויאמר קחי לי מעט מים בכלי ואשתה אחשוב כי לפי שעדיין לא נבדקה אצלו אם היו כליה קדש אמר בכלי שיראה הכלי ההוא שהוא שלו שהוא טהור כי כהן הוא. והנה האשה נזדרזה לעשות מאמרו והיא הולכת להביא והוא קרא אותה מיד כלומר אינך צריכה לילך כי הנה נא ידעתי מה שרציתי ממך הוא מה שנאמר ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך אחר שנגמר בידו נסיון המים חזר ונסה אותה בלחם. אמנם אמר בידך כי ידע שאם תתן לו, על פי שני עדים יקום דבר והיא כשרה וידיה טהורים. ובתשובתה לזה נשלמה הבחינה בטוב דעתה ועוצם בינתה וחסידותיה כמ"ש חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת. והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו (שם). הלא זאת האשה בחכמתה הזכירה לו דבר הלכה כהא דאמרינן (ב"מ ם"ב.) דרש בן פטורי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שתה אחד מהם מגיע ליישוב מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חברו. בא ר' עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך. וכוונתה לומר שאין לו למנוע מסעוד מאותו כד קמח שהיה לה מפני שהוא דבר מועט בלתי מספיק להם וכאלו אמרה אליבא דבן פטורי לא תבעי לך דודאי מחייבנה אלא אפי' אליבא דרבי עקיבא כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא אימא כיון דצריך רחמי נס לאחד נס למאה. זהו טעם ואכלנוהו ומתנו, ראה דבריה טובים ונכוחים ברוח דעת ויראת ה'. והנה הוא כשראה יושר לבבה וזכות שכלה נתברר אצלו כי היא האשה אשר דבר ה'. ואמר לה אל תראי בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונ' והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וצפחת המים לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה (מלכים שם). ירצה היטבת לראות דבכי האי גוונא ודאי לא מיפטרת לכן בואי עשי כדבריך אך עשי לי בעוד מעט עוגה קטנה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונ' כשירבה הסלת ותוכל לעשות לשבעה. כי כה אמר ה' וכו' ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים. הנה אם המקרא תוכיח שקדמה היא לאכול ושלא שאל הקדימה רק לגמור הצירוף ההוא אשר נמצאה בו שלמה גמור'. ומה שאירע לה מענין בנה וטוב טעמה בהכרתה אותו באומרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת נתבאר יפה בשער הג' מאמר ו'. וכבר ירא' שהסכימה דעת אליעזר עבד אברהם לדעתו של אליהו ז"ל בענין שאלה זו בלי ספק והיא דבר הגון: והאיש משתאה לה מחריש כו'. כיון שראה תחלת דבריו מתקיימים השתומם כשעה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו בהסכמת שאר התנאים יש לדעת אם היא מזרע כשר ומשפחה הגונה אשר הוא עקר הכל ומכל מקום למצוא בה הסימנים מטוב מדותיה ונועם שכלה נתן לה הנזם והצמידים שאם תפול בחלקו הרי טוב ואם לאו תקח לה חלף עבודתה. ולא סר משאול לה בת מי את הגידי נא לי אם יש בית וכו'. ותואנה הוא מבקש לדעת את אביה ואת בית כבודו. והנכון כי בראותו שנתקיימו סימניו הוציא הנזם והצמידים אבל קודם שנתנ' לה שאלה בת מי את וכאשר אמרה בת בתואל אנכי וכו' שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה ותרי קראי דייקי כי בראשונ' נאמר ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים כו' ולא נזכר איך נתנם לה עד שבארו בסוף. ואשאל אותה ואומר בת מי את ותאמר בת בתואל אנכי וכו' ואשים הנזם על אפה וכולי. ומשני הכתובים יחד תובן תוכן הענין: ותאמר בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. (ט"ו) יתכן שהיה לה למלכה זו בן מאיש אחר ושמו גם כן בתואל ולא היה חשוב כמו אותו בתואל אשר ילדה לנחור וזה שאמר יעקב הידעתם את לבן בן נחור ולא אמר בן בתואל כדי שלא יצטרך לפרש על איזה מהם אומר והכתוב מסייענו שאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך דמשמע שכבד ילדה בנים לאיש אחר והיה זה לה טוב טעם ודעת להשיב על מקום הלינה שנשאלה לומר שיש בית בתואל אביה גם תבן גם מספוא רב שהוא צורך הלינה ועיקרה גם מקום לגמלים כי היה עשיר ונכבד מאד. ואולי לא היה כן בבית בתואל האחר ואף שימצא אתו היא אינה מגדת רק מה שבבית אביה כמו שנשאלה והוא מה שלא נשכח מפי העבד כשאמר ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה ואשים וכו'. לומר כי באלה הסימנין כלם נתן כי עם זה ידע שהית' בתו כמו שיבא. והיה איפשר לדחוק שמאמר בן מלכה אשר ילדה לנחור יהי' מאמר הכתוב לא דברי עצמה אלא שדברי העבד מכחישין: ויקוד האיש וישתחו לה'. כי מעתה קרוב דרכו להצליח כיון שהסכימה טובת משפחתה עם טוב מדותיה והוא אומרו אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. אמנם כשבא לבית והכיר טוב מצבם וכבוד מעלתם והנערה מתחזקת בשלמותה אמר ברוך ה' אשר הנחנו בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו. אבל עדין היה הדבר תלוי ברצונם כמ"ש ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת וכו', וכשהשיבו לו מה' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך וכו' אז הודה על גמרו של דבר שנאמר ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' ויוצא העבד כלי וכולי הנה נרא' מכל זה בבירור כי אליעזר לא סמך כלל על הניחוש: (ז) ולא אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן (תענית ד'.) אלא מפני שכבר היה איפשר שתצא שפחה או ממזרת וישאל אליה ואע"פ שלסוף לא תעלה בגורלו כי לא תנוח על גורל הצדיק מ"מ כבר תהי' פגע רע. והקב"ה זמן לו כהוגן ובענין שלא יהיו דברים בטלים. ומ"ש כל נחש שאינו כנחש אליעזר וכו' (חולין צ"ה.) לא אמרו אלא על הסומך בכה"ג לחוד. אמנם אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש חלילה אבל לקחום לסימן יפה והתחלה הגונה לבא אל תכליתם בבחינותיהם הראויות כמו שביארנו מאליעזר וכן יהונתן לקח לסי' טוב שיאמרו עלו אלינו (ש"א י"ד) מפני שנוסף אל טוב ההזדמנות יורה על מורך לבם ושאין בהם כח וגבורה להתקומם על זולתם כענין מעש' גדעון (שופטים ו'). ואין ספק שלא היה סומך לעלות אליהם על אלו דברים שיזדמנו כמו שלא היה אליעזר עושה מעש' ע"י נחש לבד כי הוא אסור ומדרכי האמורי ולזה אמרו שכל נחש הנעשה בעלמא שאינו כהם לומר אם יהי' כך אעשה כך אינו נחש אסור. להוציא בית תנוק ואשה וכדומה ששם האדם אותם לסימן יפה ואינו עושה מעש' על פיהם שהוא מותר כדאיתא פרק גיד הנשה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ' י"א מהלכות ע"א וכן המשים לעצמו סמנים אם יארע לי כך וכך אעש' דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעש' כגון אליעזר עבד אברהם וכל כיוצא בדברים האלה הכל אסור. ותמהני ממה שהשיג עליו הראב"ד וכתב אמר אברהם זה חדוש נפלא שהרי דבר זה מותר היא ואולי שהתעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש והוא סבור שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפי' ע"כ. ואני איני מבין דבריו שהרי הרמב"ם ז"ל לא אמר שאליעזר ויהונתן עשו שלא כהוגן אלא שהמשים סמנים כהם ועושה מעשה על פיהם הוא אסור אבל הם לא עשו מעש' כמו שאמרנו וכן כתב הרב רבי' משה מקוצי במצות לא תנחשו. גם מ"ש אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך. לא ידענא מאי קאמר דהתם לאיסור לא חשי' ליה לרב אי הוה דלא אכיל מההוא בשרא משום ניחוש. ועכ"פ הוא מבואר שהצדיקים הללו עשו כהוגן ומה שהגיע אליהם כמעש' הצדיקים להתחיל כעין נחש ולגמור ע"י בדיקה ובחינה הנה דמותר: ולרבקה אח וכו' ויהי כראות כו' חרד לקראתו לפי הוראת מעשיו על מעלתו: בא ברוך ה'. אחר ששאלת בית לינה בוא תבא ולא תאחר כי אנכי פניתי הבית מאז והכינותי בית זבול לאנשים הגדולים העוברים עלינו ומקום לגמלים: ויבא האיש כו' לא אכל עד אם וכו' כיוון לעשות מעשהו בעוד חבת ביאתו חדשה לשם שמא תתקרר דעתם אח"כ כמו שהיה כי אחר שאכלו ושתו ויתן להם מתנות וילינו למחר אמר לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכבר אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך עד שהוצרך לומר להם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי אפילו לפי דבריכם שאמרתם מה' יצא הדבר וכו' ועם כל זה הוצרכו לומר נקרא לנער' וכו' ואלמלא שאמר' אלך היו מעכבין מ"מ חשב מחשב' טובה לכוין השעה כמו שהפליג בכיוון דבריו עמהם כמו שבא ויבא: ויאמר עבד אברהם אנכי וה' ברך וכו' ותלד וכו' וישביעני וכו' עד ואבא היום אל העין. כבר פירשתי אלו הכתובים יפה בתחלת זה הספור ואצל אולי לא תאבה האשה וכו'. (יא) האמנה כי מה שזכר היא בדבריו כי אם אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה ממשפחתי ומבית אבי אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי מה שלא זכר זה אברהם בצואתו כלל זה הוצרך להוסיף למה שנתחדש אליו זה ההזדמנות הנפלא מהיות העלמה היוצאת ממשפחתו כי ראה שיאות מאד שיבינו ממנו שלא הזהירו מבנות עם ארצו למואסו בו מיתר העמים רק לחזור על משפחתו ובית אביו ראשונה כמשפט המעולים. ולזה היה מה שזכר תמיד משפחה ובית אב ולא אמר ארצי ומולדתי כאשר אמר אדוניו גם הודיעם שאם לא יתנו לו הוא נקי מאלתו כדי שיחשבו שהכל מותר אח"כ כי כל זה הוא ערמימות נכונה להביאם אל חפצי שמים כמו שאמרנו: ואומר ה' אלהי אדוני כו' הנה אנכי נצב כו'. הנה בכאן הוצרך ג"כ לשנות בדברים שבינו לבינה שלשה ענינים האחד מ"ש שתה וגם גמליך אשקה לסבה שקדמה. והב' אומרו ואשאל אותה כו' ותשובתה קודם ואשים הנזם על אפה וכו' וזה לפי שכבר הטעים דבריו שהוא לא בא לשם בשליחותו רק להקדים כבוד משפחת אברהם ובית אביו בנישואי בנו לכל שאר העמים. ואם יאמר שקודם שידע בת מי היא נתן את הנזם על אפה וכו' יכחיש דבריו הראשונים שהרי לא יהיב אינש זוזי בכדי וכיון שנתן לסתם אשה לא ינתן אלא לשם נישואין כי לא יאמינו שיתן מתנה כזו חלף עבודה מעוטה. (יא) וזהו שכתב רש"י ז"ל שמא יתפשוהו בדבריו. והג' כי הוא אמר בלבו אנכי בדרך נחני יי' בית אחי אדוני כלומר שהיה לו סימן טוב לבד ועכשיו אמר שאמר הנחני דרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו והכל כדי לחבב הענין יותר ולהקריב הוייתו ולהמשך זה הענין אמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת כו' ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין כו' כיון שיבינו ממנו שהנה כל הארץ לפניו לארכה ולרחבה לקחת מאשר אפשר יבחר כמו שאמרנו וכשיצורף כל זה למה שכתבנו ראשונה ששנה בדברי אדוניו התבאר חכמתו ופקחותו של עבד נאמן זקן ביתו של אברהם אבינו להוציא לאור ענין שליחותו כי כל ערום יעשה בדעת ובזה יבדל מפעולות הב"ח כי הדברים אשר יעשה האדם בסבותיהם והחמריות לבד כעובד האדמה ובונה הבית וכיוצא כבר ישתנו למה שיפעלו הדבורים בדבש ותולעת המשי וכיוצא ופחות מהם אמנם במה שיעשו ע"י המחשבה התבוניית אם ברבוייהם או במעשיהם או ברמיזותיהם לצדד כל הדברים והענינים המביאים ומיישרים אל התכלית על צד היותר נאות הנה בזה יתדמו לפעולות האלהיות אשר עליהם נאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג׳:י״ט-כ׳). ועל זה הענין עצמו אמר הכתוב יש אדם שעמלו בחכמה בדעת ובכשרון (קהלת ב׳:כ״א). ואז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה (במ"ר פ' י"ט) כמו שיתבאר בשער ע"ו ב"ה וכאשר אז"ל על זה העבד החשוב זקן ביתו זקן ויושב בישיבה היה (יומא כ"ח:) וכל זה מה שכונוהו באותו מאמר שזכרנו בתחלה לומר כי בקיאות וזריזות העבד הזה אשר בתבונת לבו וטוב שכלו סבב פני כל דבריו הן במה ששינה קצת דברי אדוניו והסתיר קצתם ואם בחלוף הדברים אשר בינו לבינה שעשה הכל בתבונה ודעת כמו שביארנו שהיה כל זה נמנע להודיעו (יב) רק בהכפל אלו הפרשיות על האופן שנכפלו ללמוד ענייני חלופיהם וזו היתה חבת פרשה זו לפני המקום וסבת כפילתה לעורר כל עבדי בתי אבות שהם החלק המעשי שבאדם אשר נתן לעבוד ולשרת הבן האהוב השכלי שידעו ויבינו כמו כן לסבב פני דבריהם ועניניהם אל השגת מבוקשיהם להגיע שלמות אדוניו וטוב תכליתי. לא עשה כן להרבה מגופי תורה שהם המיוחדים לבנים עצמם שאין מענינם להודיעם על דרך ההכפל ויספיק להם רמיזה לבד. כענין שאמר וירש אותה (במדבר כ"ז) מכאן שהבעל יורש את אשתו (ב"ב קי"א:) קידושי כסף תלמוד לומר אין כסף (קידושין ג':) וכדומה בהרבה מהענינים אשר עקר תועלתם להישיר בעניני הממונות אמנם אשר הוא בהוראת דרכי האמונה בהשגחה ואופני הישרתו יתב' אל הגעת חפציו אוהביו ומשרתיו עושי רצונו ושומו עינו עליהם לטובה בכל אשר יפנו זה אי אפשר להטעימו רק על בוא הכפל בענינים כמ"ש. והנה כל אלו הם דברים הגונים וישמחו בהם המבינים מעצמם וקשי הדעת וכבדי לב לא יבינו. ולהיות תועלת זה הכפל נראה לחכמים לא זכרו הרב המורה בפ' נ' ח"ג אצל שאר הספורים אשר זכר שם להורות תועלותיהם לא כמו שכתב הנרבוני שאמר שלא זכרם לפי שלא יסבלו אותו תקון ואמר שמזה המין היו כפל קרבנות הנשיאים ומספר מפקד שלל מדין והנה בכל מקום מהם יתבאר ענינם שם שעד"ה כל התורה כלה בעין צלותה דדוד שאמר גל עיני ואביטה נפלאות וכו' (תהילים קי״ט:י״ח): ויען לבן ובתואל מיי' יצא הדבר כו' בפרשה לא טוב היות האדם לבדו פירשתי יפה כי לא יאמר מעשה טוב ורע באדם כי אם במי שאיפשר עליו בב' קצותיו בשוה: (יג) ולזה השיבו על נכון אחר שמיי' יצא הדבר ולא נוכל דבר אליך רע שהוא המיאון בו הנה הטוב שהוא הרצון גם כן אין בידינו, הנה רבקה לפניך כו' כי הוא יעץ ומיפר ועל זה האופן הזכיר העבד בכל אלו הענינים אם ישכם עושים כו' אשר הנחני בדרך אמת ע"ד שאמרו (סנהדרין מ"ב.) בגרמים השמימיים פועלי אמת שפעולתם אמת ולא אמרו פועלי טוב לפי שאין בידם לעשות רע כמו שכתבנו שם עם יתר הראיות. ואחשוב שלהיות לבן יותר חריף בדקדוקים אלו תלה עיקר התשובה בו כמו ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳:) ויהי כאשר שמע כו' וישתחו ליי'. ויוצא העבד כלי כסף וכו'. כי רצה לגמור הענין מיד ולתת לה סבלונות ולכלם מתנות קודם שיאכל לדחות מהענין כל עכוב וערעור ועם כל זה כבר אמר שלמחרת התחילו לעכב באומרם תשב הנערה אתנו ימים או עשור ומכל מקום לא נזכרו הדברים ההם רק בשם אחיה ואמה בחשבם שיקשה עליה לעזוב בית אביה ואמה בפתע כי בתואל לא אדם הוא להנחם כלל וזה יורה ממה שאמר וישלחו את רבקה אחותם כו' וחכמינו ז"ל אמרו שמת (ב"ר פ' ס') מפני שרצה לעכב ואם קבלה נקבל: אחותינו את היי לאלפי רבבה כו' רוח יי' דבר בם כי הם הדברים עצמם אשר נאמרו מפי המלאך בעת העקידה כשאמר לו כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו' וירש זרעך כו' (בראשית כ״ב:י״ז) והתפללו שבה תתקיים הבטחה זו ולא בזולתה מנשי אברהם ולא מבניו. ותקם היא ונערותיה אמר שעם היותה קטנה נתאמצה וקמה בעצמה ונערותיה עמה ותלכנה כו'. אמנם לפי רכות ימיה אמר ויקח העבד את רבקה וילך: ויצחק בא מבוא כו' (יד) אמר שבצאת יצחק לשוח בשדה לעת ערב קרה כן שנשא עיניו ונסתכל מרחוק מול באים ולא ראה רק גמלים באים רצה שלא השיג ראותו מהרוחק ההוא להכיר העבד ואנשיו ולא את האשה ונערותיה רק שראה גמלים באים ושמהרוחק ההוא עצמו נשאה עיניה רבקה ותרא את יצחק עם שהוא שם לבדו ואינו יוצא ברוב כחתן לקראת כלה ובזכות ראותה הכירה בקלסתר פניו היותו איש מעולה מיוחד ובטוב שכלה שיערה כי קרוב הוא שיהיה אישה. ותפול על פניה מהרוחק אשר היתה בו באשר היא שם על הגמל ונתעוררה בגודל לבה לשאול לעבד מי האיש הלזה וכו'. וכשאמר לה הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס וכל זה להגיד שבחי האשה הזאת מזריזותה ואומץ לבה ודקות הרגשה וטוב השערתה ורוב מוסרה וצניעותה. שכל אלה הם סמני שלימות וחוזק וכשרון בכחותיה הגופניות והנפשיות והסכמתם יחד למלאת בידה המעלות המכוונות ממנה הנכללות בפרשת אשת חיל אשר ביארנו להיות לבעלה לעזר ולהועיל: ויספר העבד כו' לפי שספר העבד ליצחק את כל אשר קרהו והזכיר שהיסכמו בזווג ההוא ענין ההשתדלות וטוב ההזדמנות ועוצם ההשגחה מצורף למה שהכיר בה ממעלותיה מצד הספור ההיא הביאה האהלה שרה אמו כי ראויה היתה למלאת מקומה ומנשים באהל תברך. ויוסף אברהם וכו' אמר שעם שכבר הוליד אחרי כן ו' בנים לאהבת החתן והכלה נתן לכלה מתנות וישלחם מעל יצחק בנו מיד בעודני חי קדמה אל ארץ קדם כדי שישמחו בו והוא גם הוא ישמח בהם ובשמחתם לא יתערב זר ועם זה ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע וכו'. (טו) וכבר נתבאר זה הכתוב כתקנו עם מיתת שרה וקבורתה בענינים אשר בשער. ומה נאריך עוד. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת שדה המכפלה כו' אמר כי בהסכמת שניהם קובר אברהם עם שרה אשתו במקום ההוא הנבחר לזווגם יחד ולחבר המשכן להיות אחד ושאר נשיו היו כלא היו: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים כו' לומר שנדבקה השגחתו בו ונכנס במקום אביו לכל הברכות אשר ברך אותו. ובשער הבא יתבאר זה הכתוב יותר. זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם מאתו בנפול בהם מתחלה הסכמה נאותה ועצת שלום בין שני הזווגים הנזכרים בפירש פרשה זאת הנמשכים זה מזה ע"ד שזכרנו אשר לפיהן נדבקה ברכת ה' בהם כמ"ש ויי' ברך את אברהם בכל. ומה נכבד מאמר רבי לוי שאמר מאי בכל שהשליטו ביצרו (ב"ר פ' נ"ט) כי זה סבת הכל והתחלת כל הטובות. ואולי זאת היתה כוונת האומר (ב"ב ט"ז:) שלא היתה לו בת שלא היה אתו צד נקבות והנה ודאי נמשכו אליו הטובות ורוב הברכות ממוצא דבר הוא דבר יי' הטוב אשר דבר כי כאשר ירד הגשם והשלג כו' (ישעיהו נ״ה:י׳) ירצה כמו שהגשם והשלג ירוו הארץ ויכינוה לשתוציא תולדותיה ואח"כ הצמיחה בפועל עד שתתן זרע לזורע ולחם לאוכל שהם שתי תכליות עבודתה כן יהיה דברי כמה שדברתי להצליח אתכם לא ישוב ריקם. עד אשר יכין החומר והוא תקון הזווג הראשון אשר יכריזו עליו מן השמים. והלידה הוא הסכמת הזווג השני הבא בהשגחת הש"י וע"פ מעשיו. והצמיחה הוא תיקון מעשים. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל הם הצלחות העולם הזה והבא. ומזה ימשך כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון כו' תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (שם). כי על הדרך הזה ימשך הטוב להם לתוספת טובה ומעלה עד שתהיו לה' לשם לאות עולם לא יכרת:

הנה השי"ת נתן את הבטחתו לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שירבה את זרעיהם כעפר הארץ, כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמים. וראו זה דבר פלא, שלאברהם ברך בכל הברכות האלה יחד "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך ימנה (בראשית יג, טז), "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (שם כב, יז), ליצחק ברך הקב"ה רק ברכה אחת, הברכה של "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם, כו, ד), וליעקב רק הברכה של עפר "והיה זרעך כעפר הארץ" (ויצא), ואמנם כדאי לעמוד על ההבדל שעשה הקב"ה בין האבות בנוגע להברכות הנ"ל?