וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃
גן נעול
"יעצת בושת לביתך, קצות עמים רבים וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י). פירוש. הנביא מדבר על נבוכדנצר הרשע שהיה אכזרי מאד, ובגאוותו היה מכלה והורג עמים רבים בלי חמלה. וכל מי שעשה נגד רצונו, הן קטן הן גדול, היה עוקרו מארץ חיים; כמו שאמר עליו "ותמיד להרוג גוים לא יחמול" (חבקוק א, יז). והיתה נפש נבוכדנצר רחבה ומתאוה לכל התאות הרעות מאד, וכל מי שלא עשה כתאותו נגזר עליו ההריגה. וכן אמר עליו "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע, ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים" (חבקוק ב, ה). ותבא עליו [המות] כי אחריתו לרעה ולאבדון. ושכל העמים ישמחו במפלתו ובאבדן מלכות בבל ו"בית גאים יסח יי'" (משלי טו, כה) ושכל הגוים ישאו עליו משל ומליצה לחרפתו ולחרפת ביתו אחריו. וכן כתוב בנבואת ישעיה בן אמוץ. וזה הרשע היה יועץ ובעל תחבולות לרעה על פיו יצאו ועל פיו יבואו. ואם היו שואלין פיו בדבר משפט ובעניני המלוכה, היה נותן עצות והסכמות אכזריות ורעות מאד, שהן לחרפה ולבושת לביתו. ומלת "בית" על משפחת המלוכה, כמו "ונאמן ביתך" (שמואל ב ז, טז). כי היה אומר להם שיתאכזרו גם יהרגו כל העובר על רצונו ותאותו הרעה. ועל זה אמר "יעצת בשת לביתך", כלומר הגדת עצות לשואלים שהן בושת לביתך. "קצות עמים רבים וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י), כי שרי צבאך כששאלוך מה יעשו עם העמים שכבשו, יעצת לקצות אותם ולהרגם. ואנשי משפטיך ששאלוך מה יֵעָשֶׂה לאיש העובר על רצונך, יעצת לקצותו. ומלת "נפשך" כמו תאותך ורצונך וזה הרבה. כמו "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח). ומלת "חוטא" על העובר. וכן לדעתי "נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חוטא נפשו" (משלי כ, ב), כלומר עֶבְרָתוֹ על העובר על רצונו, לא חוטא לאבד נפשו, כדברי המפרשים ז"ל, אלא הוא ההתפעל ושב על המלך. ואם על החוטא יאמר "שֶׁעִבְּרוֹ" בבנין הכבד.4לשון פִּיעֵל גם "חוטא נפשו" לא מצינו על חוטא לאבד נפשו. ונאמר "וחוטאי חומס נפשו" (משלי ח, לו), כלומר העובר על דברַי חומס נפשו, ומבואר בבית הראשון. וכן כל חוטא שעובר על מצות זולתו, לכן "חוטא נפשו", על נפש המלך ורצונו. וכן "וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י). ומה צורך לומר שהוא חוטא אם כבר אמר שיעץ לאחרים לחטוא והוא מחטיא את הרבים? ותבין זה ממה שבארנו (חלון ו') בפסוק "הוא זִמוֹת יעץ", וענין שתי הכתובים דומים, והבן.
מורה נבוכים
׳נפש׳ – שם משותף. הוא שם הנפש החיה הכוללת לכל מרגיש ״אשר בו נפש חיה״. והוא גם כן שם הדם: ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״. והוא גם כן שם הנפש המדברת – כלומר: צורת האדם: ״חי יי אשר עשה לנו את הנפש הזאת״. והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״. והוא שם הרצון ״לאסור שריו בנפשו״ – כלומר: ברצונו; וכמוהו ״ואל תתנהו בנפש איביו״ – כלומר: אל תסגירהו לרצונם; וכמוהו אצלי ״אם יש את נפשכם לקבור את מתי״ – כלומר: אם יש בדעתכם וברצונם; וכמוהו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה״ – ענינו: אין רצון לי בהם – כלומר: לא ארצה להעמידם. וכל זכר ׳נפש׳ שבא מיוחס אליו ית׳ הוא בענין הרצון, כמו שקדם לנו באמרו: ״כאשר בלבבי ובנפשי יעשה״ – כלומר: ברצוני ובדעתי.