וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃
גן נעול
"ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב, ח). פירוש. "נדיב" הוא המתנדב ברוחב לבבו לעשות מעשה נדיבות לעם, הן בממון כמו "כל נדיב לבו יביאֶהָ" (שמות לה, ה), הן בגופו לשום נפשו בכפו בעד העם וכיוצא, כמו "המתנדבים בעם ברכו אלהים" (שופטים ה, ט), "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מז, י), הן בחכמה כמו "לכל נדיב בחכמה" (דהי"א כח, כא). והנדיבים הם בעלי המחשבות היקרות המתעלים בלבבם על כל עניני העולם שלֵב ההמון דבק בהם, ועושים המעשים הנסדרים בחכמה ובגבורה ובעושר לטובת זולתם. ולכן מתואר רוח אלהים הנלוה לשרי קדש "רוח נדיבה", כדרך "ורוח נדיבה תסמכני" (תהלים נא, יד), ופרשתי בקצרה בבית הראשון. והנה ה"נדיב נדיבות יעץ", כששואלים ממנו משפט מעשה מן המעשים הן בחכמה, בגבורה או בעושר יתן עצות של נדיבה, ויזרזם על הנדיבות. ובנקל תבין כי הנדיב בעל המחשבות היקרות והנכבדות הוא ההיפך מן הנבל שהוא בעל המחשבות הנקלות כמבואר. ולכן אמר הנביא "לא יִקָּרֵא עוד לנבל נדיב" (ישעיה לב, ה). ואמר "נדיבות יעץ", נגד "זִמוֹת יעץ". וְהָבֵן יופי המליצה. כי הנביא רוצה לבאר תאר הנדיב באמת. ואין כן בתתו עצת נדיבה לזולתו, כי נקל לאדם לזרז זולתו על דבר נדיבות. אבל עיקר הנחת התואר על התנהגו בנדיבות ועושה בעצמו מעשה נדיבות. כי אם יועץ נדיבות לזולתו, והוא עצמו נוהג בבזוי איננו נדיב. לכן אחר שהזכיר "נדיבות יעץ" נגד "זִמוֹת יעץ", אמר עוד "והוא על נדיבות יקום". כלומר מלבד שיועץ כן לזולתו, אך גם הוא כשיבוא לפניו מעשה נכבד ימהר לעשותו, ויקום ויעמוד על [מעמד] הנדיבות ולא יהיה נלוז ממנה. וזהו אמתת תאר "נדיב" הראוי להיות מנכבדי העם ומגדוליהם. ומלת "יקום" כמו "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז), "וקם לו" (ויקרא כז, יט). "הוא על נדיבות יקום", שהמדה הזאת שיועץ לאחרים היא מדתו שנוהג הוא בעצמו בה. וכדברי המתרגם ז"ל "וצדיקיא קושטא מתמלכין, ואינון על קושטיהון יתקימון" ע"כ. הֵבִין המליצה כדברינו, לא כדברי רש"י ז"ל שאמר "בשביל נדיבותיו תהי לו תקומה". וכן אמר רד"ק ז"ל "בעבור הנדיבות יקום ויעלה במעלה גדולה" ע"כ. כי אין זה מענין הנבואה, שרצונה לבאר מהו ענין הכֵילַי, ומהו ענין הנדיב כפי האמת. [ולא כמו] הפירושים הללו. וראֵה כי לשונות של "עצה" הנזכרים בכתובים הללו הם על נתינת הסכמות החלטיות לעשות מעשה מן המעשים כמו שיסדנו בכללים שהקדמנו. והזכרת הקל בעבור נתינת עצה לשואלים עליה וכמבואר.
מורה נבוכים
׳קימה׳ – שם משתתף. ואחד מעניניו – הקימה שהיא כנגד ה׳ישיבה׳: ״ולא קם ולא זע ממנו״. ובו עוד ענין קיום הדבר ואמתתו ״יקם יי את דברו״, ״ויקם שדה עפרון״, ״וקם הבית אשר בעיר״, ״וקמה בידך ממלכת ישראל״. ובזה הענין נאמר כל ׳לשון קימה׳ שבא באלוה ית׳: ״עתה אקום יאמר יי״ – ירצה בו עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע; ״אתה תקום תרחם ציון״ – תקים מה שיעדתה בו לרחם עליה.