וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהוָ֞ה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי׃
עקידת יצחק
והנה הספק הראשון אשר זכרנו מנטות האדם אחרי נטויו הרי הותר במה שאמרו חז"ל שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו (סוטה ב'.). ואע"ג דאמרינן התם לא קשיא כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני. שהכונה שהזווג אשר מהאשה הראשונה אשר נולדה עמו היא אשר הית' על פי הכרוז הנזכר ע"י המלאך הממונה על ההריון. אמנם הזווג השני אשר הוא לעת מצוא כמו שאמרו רז"ל בן שמונה עשרה לחופה (אבות פ"ה) הוא הנעש' על פי מעשיו כמו שביארנו שם בשער הח' הנזכר. והנה הזווג השני כבר נתבאר שהיה על פי זכות האדם כמו שרצונו. אמנם הראשון יש לו שני מיני תקון. הא' הרשות הנשאר ביד האדם להכריע כח המזל כמו שאמרנו. והשני מה שיעזור אל תקונו השגחת הזווג השני וחריצות ההזהר בו. כי מטבע שני אלו הזווגים להתגלגל זה על זה ולהמשיך זה אל זה הן לטוב הן למוטב כמו שהיה הענין הזה בעצמו באבות הקדושים עליהם השלום. שאין ספק שזווג הראשון של אברהם אבינו ע"ה היה במזל נאה ומזל טוב עד כי ליושר מעשיו המפוארים הנמשכים מטוב טבעו ויושר שכלו זבדו אלהים זבד טוב הראוי לעלות בגורלו. ומשם נמשך שימצא בזרע הנולד מהם כושר הטבע ושלמות הבריאה עד שהיה נבחר לעולה תמימה. וחוייב מזה שיזדקק לו האל ית' להמציא לו מנה יפה ההוגנת לו עד שבכל זה יהי' תמיד הטוב נוסף בהם. עד שבא יעקב אשר היה זה הענין אצלו על השלמות יותר מכלם כי על כן הית' מטתו שלמה. ולא סר מהמשך תוספת הטוב הזה לכל הדורות. רק לבלתי הזהר בשמירת הזווגים השניים כמו שנרא' מבני משה רבינו ע"ה וזולתו מאשר נזכרו בכתובים. וכמו שאמר כי בת אחאב הית' לו לאשה (מלכים ב ח׳:י״ח). ואל התחלת ההשתלשלות הזה רמז אברהם בתפלתו באומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' הוא ישלח מלאכו לפניך כו'. ירצה ה' אלהי השמים אשר הכריז עלי בשעת יצירתי אשר בה קדשני ממעי אמי ומאז לקחני ובחרני מבית אבי והבדילני ממזג אנשי ארץ מולדתי. שכל זה הוא ענין הזווג הראשון. והיא היה סבה לשיהי' לי זרע כשר ראוי לשיאמר עליו לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳). יתכן שהוא ישלח מלאכיו הממונים על הזווגים הנעשים לאיש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולקחת אשה לבני ליצחק שתהיה ראויה והגונה אליו לפי זכותו. כדי שישתלשל משם והלאה שלשלת טהרה וקדושה. ומשם עצה טובה והכרחית לבדוק האדם עד מקום שידו משגת עד ימצא זווג כשר וטהור בכל מה שאפשר. ואל ימעט לפניך ענין אלו הזווגים שאמרנו. כי הן הנה היו התחלת שלמות האדם והצלחתו. ובהנה תתלה הגעת תכליתו וכל טובו בשני העולמים. כי הנה האשה הראשונה היא הנפקדת בעצם וראשונה על עסקי השכל להביאו אל חיי העולם הבא עולם ההצלחה האמיתית. ואגב ארחא תתעסק גם היא בענינים הצריכין לחיי שעה. כמו שהשניה בעצם וראשונה היא מופקדת על צורכי העולם הזה וכל מלאכת עבודתו בכל המלאכות אשר האשה עושה בבית בעלה והנהגתו. ולפי דרכה תסייע עזר רב למלאכת חבירתה. כי על כן נאמרו שתיהן בדיבור אחד בכל כתבי הקדש. להיות האחת משל לחברתה הטובה היא אם רעה. גם נקרא שם ה' עליהם ליחס אותן לעצמו אעשה לו עזר כנגדו (שם ב') זכר ונקבה ברא אותם (שם א'). ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. וכמו שאמר החכם ומה' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד). וכמה הפליג החכם להורות זה היחס אליו יתב' בשתיהם בקחתו האשה המפורסמת למשל והראשונה לנמשל. ודבר אליהם ובסדר התועלות הגדולות הנמשכות מהן עד הגיע לאדם אל סוף שתי ההצלחות על צד היותר שלם שאפשר: וזה בענינים נאותים מאד וכמעט משותפין לשתיהן. ובסדר אלפא ביתא כדי שיהא מסודר ומלומד בפי האנשים להיות תועלותיהן שגורים בפיהם יאמר:
גן נעול
וטעם ההרכבה הזאת, התבונן שהכתוב קורא נשואי השני בלשון "טומאה", שהרי אסרה על בעלה הראשון אחרי שנשאת לשני. ואמר הטעם "אחרי אשר הֻטַּמָּאָה", ולפי הסברא אין ענין לטומאה זו, שהרי בעלה הראשון גרשה כדין, והותרה להנשא לשני. ועכשיו שנפטרה גם מן השני כדין בגט או במיתת בעלה, מדוע לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, ואין כאן טומאה כלל? ושמא תאמר "אחרי אשר הֻטַּמָּאָה" הנאמר בכתוב, שב על תחילת הענין שאמר (שם כד, א) "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר", ועל זה אמר "הֻטַּמָּאָה" לפי שמצא בה דבר ערוה ואסורה עליו. אי אפשר לומר כן, דאם כן מה בין נשאת לאיש אחר או לא נשאת, תמיד אסורה על הראשון משום טומאת ערוה, ואנו רואים שהכתוב לא אסרה על הראשון, רק אחר שנשאת לשני לא קודם לכן. אמנם ענין טומאה זו היא משני צדדים, שאם גרשה בעבור ערות דבר, שנחשדה בעיניו שזנתה תחתיו, ונשאת לאחר, ופטרה גם השני או שמת, יש כאן טומאה ממה נפשך. אם החשד אמת, הרי היא טמאה ואסורה עליו כדין אשת איש שזנתה תחת בעלה ברצון. ואם החשד שקר, והוא גרשה על תנאי זה ומטעם זה שחשדה על כך, הנה אם ישוב לקחתה פעם שנית, מגלה דעתו למפרע שחשדה על שקר, ונמצא הגט בטל, ונשואין השניים לא תפסו כלל, ונטמאה בבעילת השני, והרי היא טמאה ממה נפשך. נמצא יש בענין זה שלשה דרכים: הדרך האחד שזנתה תחת הראשון ונטמאה ברצון, הדרך השני שחשדה בחנם וגרשה על תנאי זה, וכשנתברר לו אחרי כן שהיא טהורה, מבטל הגט למפרע ונטמאה תחת השני. הדבר השלישי שחשדה על שקר, אלא שלא גרשה על תנאי זה, אבל גרשה גרושין גמורין וכגון שראה בה מעשה פריצות, ואז אין כאן טומאה לא אצל הראשון ולא אצל השני. וכן לבית הלל דסבירא להו אפילו הקדיחה תבשילו, ולר' עקיבא דס"ל אפילו מצא אחרת נאה הימנה, וכדאמרינן בשלהי גטין [דף צ'], אין כאן טומאה כלל, ואפילו הכי גזרת הכתוב שלא ישוב בעלה הראשון לקחתה אחר שהיתה נשואה לשני. וקרי לה "טומאה" מטעם נעלם מדעתינו, והיא טומאה כפי הדמיון ולא בפעל. וכנגד שלשה הדרכים הורכבה התיבה מן ההפעל וההתפעל, כי ההתפעל יורה תמיד על הרצון כמו (בראשית כד, מ) "הִתְהַלַכְתִּי לפניו", (מל"א יב, ח) "הִתְאַמֵץ לעלות במרכבה". והונח פה על טומאת רצון, והוא בהיות החשד אמת שזנתה תחתיו ברצון. וההפעל יורה על ההכרח וע"י אמצעיים רבים, וכמו שבארנו במלת הֻכַּבֵּס, ובמלת הָתְפָּקְדוּ, וכמו (יחזקאל טז, ד) "וְהָמְלַח לא הומלחת, וְהָחְתֵּל לא חוּתַּלְתּ"ְ, שהן תמיד על הנפעל מזולתו גם שלא ברצונו. והונח פה על טומאת אונס, והוא בהיות החשד שקר, והגט בטל למפרע, ונטמאה בבעילת השני, אלא שהיא טומאת אונס, שהרי נשאת בגט וברשות בית דין ובקדושין כהלכה. וכן יורה ההתפעל על פעולת הדמיון שאינו בפועל, כמו (משלי יג, ו) "יש מתעשר ואין כל". ורמזנו עליו בפירוש מלת הֻכַּבֵּס. והונח פה על טומאה דמיונית, והוא בהיות החשד שקר, והגרושין היו בלי תנאי, או שגרשה לפי שמצא אחרת נאה הימנה או שהקדיחה תבשילו, ואז תפסו בה קדושי השני, ונמצא שאין כאן טומאה כלל, זולתי על צד הדמיון, כי הכתוב קורא עליה "אחרי אשר הֻטַּמָּאָה" וזה ברור. וכן שנינו במשנתינו (גיטין מה, ב) "המוציא את אשתו משום שם רע – לא יחזיר, משום נדר – לא יחזיר". פירוש לא יחזיר אפילו לא נשאת לאחר, ואמרינן בגמרא "אמר רבי מאיר מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר וכו' שמא תלך ותנשא לאחר, ונמצאו דברים בדאין. ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא, אפילו אם היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, משום נדר לא יחזיר", ופירוש רש"י ז"ל שאומרים לו כן קודם גירושין, וכיון דלא חש וגרשה, תו לא מצא לקלקלה, דגלי דעתיה דלא חביבא עליה כולי האי [ע"כ]. למדנו מסוגיא זו שכפי דין תורה המוציא את אשתו משום שם רע ועל תנאי זה, ונמצאו דברים בדאין, הגט בטל למפרע, והרי נטמאת באונס תחת השני, וכדאמרן.