וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהוָ֑ה וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ׃
דרוש חדושי הלבנה
כָּכָה גַּם רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁלֹּא נִתְפַּיְּסָה מִכָּל מַה שֶּׁאָמַר וַיַּעַשׂ, הִרְבָּה עָלֶיהָ רֵעִים לְהָבִיא קָרְבַּן כַּפָּרָה בְּיוֹם חִדּוּשָׁהּ, וְעִם זֶה יְפַיְּסוּהָ רֵעִים וַאֲהוּבִים לַמָּקוֹם. שֶׁכֵּן נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל רֵעִים לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי" (שיר השירים ה טז). וְאָמַר "עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ", וּכְלוֹמַר, וְלֹא נִתְפַּיְּסָה, לְכָךְ הָבִיאוּ כַּפָּרַתְכֶם בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ, שֶׁיִּהְיֶה זֶה פִּיּוּס לָהּ בַּעֲבוּרִי. וּבָזֶה יָצָאתִי שׁוּרַת הַדִּין וִידֵי חוֹבָתִי, כְּשֶׁפִּיַּסְתִּי אוֹתָהּ עַל יְדֵיכֶם וְהִרְבֵּיתִ[י] לְפָנֶיהָ רֵעַי וַאֲהוּבַי. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁאֵין שׁוּם קֻשְׁיָא וְדֹחַק בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה כְּלָל וּכְלָל. בָּרוּךְ ה׳ שֶׁהִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת: