בראשית כה:א מחשבת ישראל: גבורות השם, הגיונות אל עמי ותורת העולה

ביארו בזה, כי לא היה ראוי שיהיה יוסף יוצא מחזקתו הראשונה, אשר היה בארץ כנען בחשיבות היותר גדול מאוד, ועכשיו לעבד נמכר יוסף, אלא שהיה על ידי אמצעים מוכנים לזה. וזה כי ישמעאל הוא שקרוב קצת אל בני יעקב, שהם גם כן זרע אברהם (בראשית כה, יב), הנה יצא מרשות בני יעקב קצת על ידי אמצעי מוכן. ומן ישמעאלים לסוחרים, והסוחרים גם כן ישמעאלים הם, שמצינו פעמים הרבה בישמעאלים שהם סוחרים, שבכל מקום שאמר בתלמוד "ההוא טייעא" רצה לומר סוחר ישמעאל. והנה זה יציאה יותר מרשות בני יעקב, מפני כי הסוחר דרכו למכור לאחר, והיה יוצא* מרשות בני יעקב לרשות אחר. ואחר כך יצא מן הסוחרים אל מדינים, והנה יצא על ידי סוחרים מידם של ישמעאלים, מתרחק יותר מבני יעקב. ודוקא למדינים, כי מדינים גם כן מזרע הגר המצרית על דעת רז"ל (ב"ר סא, ד) "ויקח אשה ושמה קטורה" (בראשית כה, א), והיא הגר, וכתיב (שם פסוק ב) "ותלד את מדין". והנה גם כן הם זרע אברהם, אלא שאינם כל כך קרובים אל אברהם כמו ישמעאל, שכן בקבורתו* כתיב (בראשית כה, ט) "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". והיה בישמעאל דבר מה בחשיבות ובגדולה, שהיה דומה לאברהם ולזרע אברהם, והכתוב מיחס את תולדותיו (בראשית כה, יב-יח). ולפיכך מן ישמעאל יצא אל מדין, וממדין יצא אל מצרים, והיו כאן ארבע שטרות, שהיו לו ד' רשויות עד שבא למצרים.

הנה הסדרה ״חיי שרה״ מכילה ביחוד שני דברים: הלוית המת והכנסת כלה, או הספד - על שרה, וחתונה של בנו יחידו יצחק.

והיה ממצות הפסח שלא להותיר ממנו עד בקר, כי כל מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל מחר הרי זה מקטני אמנה, ולכן צותה התורה שלא להותיר ממנו עד בקרף כמספק בשם יתעלה אם יתן לו למחר לאכול וכן היה הטעם במן, שנצטווה בו שלא להותיר אלא ללקוט איש לפי אכלו, כמו שכתב בעל עקידה בפרשת המן והעיר עליו הרב המורה חלק שלישי, והיה ממצותיו שלא יאכל בו ערל וטמא, כי אינן זוכין לאכול לשהם בחייהם, כמו שאמר בקהלת (שם) יש אחד אין שני גם בן ואח אין לו וגו', והיה ממצותיו לאכול צלי ולא נא ולא בשל מבושל כבר אמרו פרק כיצד צולין השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שלשה הרי זה מגסי הרוח, שתים הוא דרך ארץ, וכן הוא הענין הזה, האוכלו נא הוא מאכל רעבנותא, והאוכלו מבושל הרי דרך מתינות, אבל צלי הוא דרך ארץ ודרך אמצעי, אשר הוא הטוב בכל הדרכים, ובא התורה להורות דרך ארץ בקרבן פסח כי הוא נתלה בדברי העושר ושאר קנינים של אדם הנקראים דרך ארץ, איך יתנהג האדם בפעולותיו עד שתמיד יבחר בדרך הממוצע, והיה ממצותיו שלא לשבור בו העצם, כי הם עיקר בניין הגוף והם מעמידים הגוף על מכונו, ולזה נאסר הפסח בשבירות העצמות להורות כי עקר המכוון באכילת הקרבן הזה להיות מעמידי הגוף והמקיים בניינו קיים, ולזה באו מהלכות שחיטתו דברים המורים על ענין עושר, כמו שאמרו ז"ל פרק תמיד נשחט שורות שורות היו עומדים שם של כסף כסף ושל זהב זהב, והיה נשחט בשלשה פעמים כמו שאמרו שם במשנה, להיות העשירות הוא בשלשה חלקים, הן שיהא לו פחות מכדי צרכיו, או יותר, או כדי צורכיו, ואם מסתפק משלו הרי הוא עשיר בכל אחד ואחד מחלקים אלו כמו שאמרו איזה עשיר השמח בחלקו. אמנם, אם הוא מכת שנאמר עליהם (קהלת ה׳:ט׳) אוהב כסף לא ישבע כסף, הנה הוא נחשב לעני אף אם יהא לו מלא ביתו כסף וזהב, לכן היה נשחט בשלשה חלקים, להורות הן שיהיה מאיזה חלק שיהיה, ישחט פסחו ויתבונן אחריתו לאיזה דבר ניתן עשרו וממונו, והנה פסח מצרים היה מקחו בעשור, להורות על שתוף השם מלשון עושר, כי הרמז הוא שלא יבטחו בעשרם ויקחוהו לעבודת בוראם, ונוכל לומר כי רוב הצלחת האדם ועשרו מן הבהמות דהיינו הצאן, וכמו שנאמר (משלי כ״ז:כ״ו) כבשים ללבושיך, ונקראו עשתרות שמעשרות בעליהם, וכן השור הוא המצמיח הקרקע בעבודתו, ועל ידי זה נותן לחם לאדם לאכול, לכן היה מנהג מצרים ואנשי הצבא הקדומים לעבוד השור והצאן, כי ראו כי עקר הצלחתן היה מהן, וזהו מזל טלה שהיו עובדים, ואפשר גם כן כי חשבו כמו שהבהמות מושלים ונותנים הצלחת המדומה למטה כן הוא מושל מלמעלה, ואף כי ראו גדולת מעלת מזל טלה בצבא השמים ולכן עבדו טלה מלמעלה ומלמטה, ובהיות כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל במצות ולהנחילם תורת אמת, רצה להודיעם כי הצלחת העושר איננה אלא קניין מדומה ואינה ניתן לאדם אלא לקנות על ידו שלימות אחרון, לכן צוה לשחוט את אלהיהם של מצרים ולבזותו, לקשרו בכרעי המטה, ונמשך המנהג לקשור בהמה דקה בכרעי המטה, כמו שפרשו התוספות בפרק מרובה ורש"י פרק אלו טריפות, והביא ראייה ממה שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח רוצה לומר שיקשרו החגיגות כד שיקרבון למזבח, ובמסכת כלים פרק י"ט אמר שכל חבל היוצא מן המטה אם צריכים אותו לקשור בו פסחים מקבל טומאה, והרמז בזה על בנים קטנים שהם כרעי המטה של אדם, ולהורות פחיתות מעלות העושר, כי עקר צרכי האדם הוא פרנסת בניו ובני ביתו הקטנים כדי ללמדם תורה ומצות, ולהיות מטתו שלימה, כמו שמצינו במטתו של יעקב אבינו ע"ה, ויפה אמרו במדרש ז"ל שכאשר ראו המצרים היו שיניהם קהות על אלהיהם ועל ממונם שלקחו ישראשל מהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ובהיות כי המזבח לא היה בנוי בצאתם ממצרים, היה ממצות הפסח ליתן מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות קרבן פסח אין שוחטין פסח אלא בעזרה כשאר קדשים אף בשעת היתר הבמות וכו', והטעם בכל זה אשר כתבנו מענין קרבן פסח להיות כי אמרו ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, אם כן יחשוב האדם שבא מן המזל ולא מדרך השגחת השם יתעלה. לכן, אין הפסח נשחט בבמה אלא במזבח הידוע, שהוא אוצרו הטוב של הקדוש ברוך הוא, ועל ידו משביע לכל חי רצון, לכן היה נקרב כאחד על גבי המזבח. ובהיות כי במצרים לא היה להם מזבח, צוה הקדוש ברוך הוא לתת מדמו על הפתח, כי זהו השער להשם צדיקים יבואו בו, והוא נגד המזבח העליון. ובהיות כי בבניין המזבח היו כלולים כל המדות והספירות, כמו שכתבתי לעיל מצורת בניינו, הוצרך גם כאן לזרוק על המזוזה ועל המשקוף שעליו כדי להשלים המדות כולם, כי המזוזות כדמות היריכים שליהם המשקוף הוא מלשון השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ועל ידי זה היה מחבר כל המדות אל היסוד שהיו במזבח שהיו שפוכים עליו דם הפסח במקדש, וכמו שנתבאר למעלה, חלק א' פרק י"ג מענין צורת המזבח וחלק ב' פרק כ"ו מענין מתן דמים, והמשכיל יבין משם. והיה זריקתו על ידי אגודת אזוב, כי לא נבחרו אז הכהנים העובדים במקדש ובעזרה, ושהיו הלוים משוררים בכנף רננים, וישראל עומדים בשעת הקרבן, שאז היה נשלם ענין המכוון בהן דהיינו להשלים ולקשר העולמות זה בזה, שהוא היה המכוון בשלשה כתות אלו בעבודה, כמו שנתבאר פרק ל"ח חלק ב'. ולהיות כי במצרים לא היה מוכנים אז בזה, לכן הוצרכו אז ליטול אגודת אזוב שהם שלשה קלחים נגד שלשה חלקים אלו, ולעשותן אגודה אחת להשלים מה שחסר מענין שני חלקים אלו, ואולי שלזאת הכוונה היה הפסח נשחט בשלשה חלקים, כמוזכר במסכת פסחים, ובשבת שהיו אסורים להביא פסחיהן לבתיהם, היתה כת ראשונה עומדת בהר הבית, השנייה בחיל, והשלישי בעזרה, נגד חלקי העולם, שהיה הר הבית וחיל ועזרה רומזים עליהם שהיו מרומזים בעבודת כהנים לוים וישראלים, והיה האגודה מן האזוב שהוא דבר נמוך ושפל, כדרך הצדיקים המשפילים עצמם והם השלשה הכתות העובדים במקדש, ועל זה אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, כי כשיעבדו העבודה הזאת להתבונו בטעם הקרבן המורה על חדוש העולם כמו שמתבונן בשאר קרבנות, גם כי לא ישימו בטחונם בעשרם כמכוון משחיטת הפסח, לא יבא המשחית שהוא היצר הרע והמחשבה הזרה לקנות ולאסוף הקניינים המדומים, המסטינים והמגביהין דעתו של אדם ומשחיתו, אל תוך בתיהם הוא גופו של אדם ואל ישלוט בו. ואמר ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, להיות בהול אחר הממון להשאיל משכניהם כסף וזהב, כי לא נברא הלילה למלאכה ולישא וליתן לצבור הון, וכמו שנאמר תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ואמר ז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויבא בכי טוב כי המכוון בבריאת הלילה היה שיהיה היום למלאכה והלילה לעסוק בה בתורה ובחכמה, כמו שאמרו ז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה, ואמרו ז"ל לא נברא סחהרא אלא לגירסא, ולא נברא הלילה אלא לשינה, כדאיתא פרק הדר, ולכן אמר לא תצאו מפתח ביתו עד בוקר, ללמוד להם דרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון שלא ישימו זה בטחונם לשנות משום זה ענין מעניני העולם לצאת בלילה להשאיל ממון משכיניהם, ובהיות כי עת מוכן לכל חפץ ויפה דבר בעתו כמו שנתבאר, ושעל ידי זה נצטוו שלא יצאו מפתח בתיהם בלילה, לזה כוונו ז"ל באמרם בני חיי ומזוני לאו בזכות' תליא מילתא אלא במזלא, והנה מקובלים דברו בו עמוקות ואמרו שרומז אל מזל העליון, ובעל העקידה האריך בו פרשת חיי שרה ופירש שאינו תלוי בזכות בלבד אלא במזל גם כן, כמו שהאריך שם בזה.