בראשית כה:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, מורה נבוכי הזמן, גבורות השם והגיונות אל עמי

הנה שעדות שלשתן מכוין למה שאמרנו מצורך התישרות השכל האנושי באלהי העומד עליו כי על זה היתה עצת יתרו נכונה בשאמר וצוך אלהים ויכלת עמוד (שמות י"ח) ואמרו ז"ל לך המלך בגבורה (מכילתא פ' יתרו). ואם כן איפה בדברים אלו המעשים אשר מדרך השכל האינושי להתגבר עליהם בחוזק יד כ"ש בידיעות העליונות הרוחניות ובהשגת אמיתות העיונים האלהיים ודעת דרכיו ומצוא חפציו שהם עליונים נעלמים נסתרים ונפלאים ממנו כמו שאמר המשורר פליאה דעת ממני נשגבה וכו' (תהילים קל״ט:ו׳). ורבן של נביאים בקש עליהם. אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. שהשכל האינושי יש להכנע לאלו ההוראות הנבואיות לבטל דעתו ולסתור גזרותיו מפניהם כמו שאמר בפירוש כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' (ישעיה נ"ה). וזה אם להכחישם ממש כמו שקרה לאלו הג' רעים נאמנים. אם לתת לב ולהעמיק להשגת דברים והכרת ענינים אשר לא שערום ולא ציירו מציאותם מתחלה כמו המראות האלהיות אשר נזכרו לישעיה ויחזקאל וזכריה. וזולתם מהנביאים שהשתוממו עליהם בדבריהם. או כשנתוסף אליו מדע והשכל והשגת ענין מה והכנתו היותו על אופן אחר ובפנים שונים עצומים ונפלאים ממה שחשב והשכיל מהם ראשונה כמו שהיה הענין ליעקב אבינו במראה הנפלאה אשר יסופר עליה בתחלת פרשה זו אשר ביאר בדבריו שבאת עליו ההערה האלהית להשכילו ולהודיעו והעלותו במדעו שיעור מה שהיה בתחלה זר ונפלא בעיניו וכמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. והיה ענין תמיהתו לפי שההנחה הזאת רצוני ליחד לאל יתברך קביעות דירה ובית מושב אהל ומשכן כאשר תיחד אותם התורה האלהית בכאן ובעיקר ספוריה הנה היא תניח ביטולים גדולים לפי ההצעות השכליות ובפרט תחייב שלשה שקרים עצומים. הראשון שיהיה הוא ית' בעל שיעור כמשפט כל מתקומם במקום. והשני שיהא מתנועע ונעתק ממקום למקום בנסוע המחנות. והשלישי שיהא לו שום צורך אשר לו יתנועע. חלילה לאל מאלו החסרונות וכיוצא בהם כלל וחלילה שיסכים השכל העיוני עליהם אמנם באת כנגד זה ההערה האלהית והרחיבה בו ספריה וספורים לא לבטל גזירות השכל באלו הגזירות והמשפטים וכיוצא בהם שהם תקועים במקום נאמן אבל לעוררו ולזרזו לדעת מתוך ההנחות האלו דעות ועיונים שהיו מתחלה רחוקים בעיני שכלו ולהקרבם וזה במה שישכיל בכל מה שיאמר מזה המין כי חפץ יי' למען צדקו לרשום ולצייר בלבנו אמיתת השגחתו ועוצם עיונו ותכלית הדבקו באנשים השלמים החפצים לשמוע בקולו ולדבקה בו שיעור מה שלא יושכל אל הדעות הפלוסופיות. כי אם יספיקו לגזור קצת גזרות אמיתיות במציאותו ואחדותו ופשיטותו יתב' הנה באמת יחסרו מהשכיל עקר מה שצריך השכלתו להצלחת האדם ושלמותו כמו שביארנו הוטב אצל פי' עץ הדעת טוב ורע שער ז' וכמו שיושלם ביאורו בכמו אלו הענינים על מעשה המשכן שער מ"ח ב"ה. וכוונת זה התועלת הנמרץ ביארה ישעיהו הנביא באומרו כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס"ו) הנה במה שאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי ייחס לעצמו הגדולה והגבורה באופן שלא יסבול שום חסרון מהג' אשר זכרנו כי מי שהשמים כסאו הוא והארץ שרפרף שלו הנה כבודו מלא עולם והנה הוא בלתי בעל תכלית ואשר הוא כן לא יתקומם ולא יתנועע כי הוא מאמר שוה לאומרו (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא והנמצא העליון הכולל אשר בזה אינו צריך לזולתו כי הכל שלו שנאמר כי לי תבל ומלואה (תהלים נ'). ואם כן איזה בית אשר תבנו לי שאבא לדור ולהתקומם בתוכו ואיזה מקום מנוחתי שאנוח בו מהרוגז והעצב שיש לי מחסרון דבר ואיך תחשבו שאני נעתק ממקום למקום לבא ביניכם כאחד מכם שמתנועע בכלים גשמים ועל ידם עושין כל צרכיהם שהרי אין מציאותי על זה האופן ואין מעשי נעשין על הדרך ההוא בשום פנים. שאם נקראתי בורא ויוצר ועושה ואת כל אלה ידי עשאה. רצוני השמים והארץ שהזכיר וכל צבאם. לא היתה הבריאה ביד ולא בשום כלי גשמי כלל רק ויהיו כל אלה נאום ה' כלומר במאמר לבד וכמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו (שם ל"ג) כי הוא אמר ויהי (שם) וכמו שנתפרסם בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה) ועניך המאמר הוא הרצון האלהי לבד. ואם כן למה בחרתי בעיר וצויתי לבנות לי בית מקדש לשכון בתוכם ודאי לא לצרכי רק לצורך השכנים ותועלתם כמלך שמעתיק ישיבתו מארץ טובה ועיר ממלכה לעיר קטנה וארץ גזירה להטיבה ולהצליחה להוציאה מעמלה ועניה על ידי רוב הברכות וההצלחות אשר יבואו לרגלו והיה הטוב ההוא מה שכוונתי להעיר אזן קצרי השגה ומשתוקקין אל השלמות ומשתדלין אל הגעתו ולזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. ירצה כוונתי לשום עיני לטובה על השכל האינושי אשר הוא מתחלתו עני ונקצר יד מהשיג אמיתת הענינים העמוקים אשר אמרנו אך כשימצא לו תנאי שני והוא שיהיה נכה רוח. כלומר מרגיש בקוצר השגתו ומתעצב בה כי אל השמח בחסרונו או שאינו מרגיש בה אין לו שום תקנה ועוד צריך תנאי שלישי שיהא חרד מאד ומשתדל לקראת השלימות ובחריצות גדולה וכמו שאמר (שמואל א ט״ז:ד׳) ויחרדו זקני העיר לקראתו, הנה חרדת אלינו כו' (מלכים ב ד׳:י״ג) כי ודאי איש אשר אלה לא יועילו מאד אלו ההערות להצלחתו. ואולי כי רצה באומרו ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה כו' ואל זה אביט כו' כי את כל אלה צבאות השמים והארץ אשר זכרתי עשתה ידי ויהיו כל אלה נמצאים ועומדים לפני מזומנים למצותי ואין אתי חסרון כל דבר ועם כל זה לא אביט לשכון שכינתי כי אם אל עני ונכה רוח וחרד על דברי ועל דרך שאמר ע"י משה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, רק באבותיך חשק ה' וכו' (דברים י׳:י״ד) וזה וזה הוא דרך נכון. וכל אלו הענינים ומה שילוה אליהם כפי כוונתו כלם יבואו על נכון במקום המיוחד בשער הנזכר ב"ה: ועתה ראה איך קרה לו ליעקב אבינו ע"ה זה הענין רצוני שכבר היו לו עיונים רבים ונכבדים בנויים לתלפיות על הקדמות שכליות אמיתיות במציאות האל יתב' ואחדותו ופשיטותו ואופן השגחתו והנהגתו זה המציאות שיעור מה שאפשר אל השכל השגתו. ושלמותו זה הביאו לשהערה עליו רוח ממרום להשיג ולהשכיל גדולות ונפלאות אשר לא ידעם ושחשבם בעיונם היותם בענין אחר. וזה מה שיורשם מאד בספור זה במה שחוזר לזכור יציאת יעקב מבאר שבע ומגיד פגיעתו במקום ההוא ולינתו בו. ומזכיר שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו. ובשכבו שם חלם החלום הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמר בהקיצו אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא כו' ושלסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכל הענין ההוא המגיד גודל המושג לו שם ועוצם מעלתו כי לא יתכן שדברה תורה לשון הבאי בזכרון פרטים כאלו אם לא יועילו דמאי איכפת לן אם שם מראשותיו מאבני המקום או ששמה על כרים וכסתות. וגם לא דברו חכמים לשון הבאי כשאמרו שהאבנים הללו היו מריבות זו עם זו (חולין צ"א:) לומר עלי יניח צדיק זה ראשו עד שנעשו אבן אחת דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וגם כמו שאמר שם וחזר ונשנה במדרש שוחר טוב בשיר של פגעים (תהלים צ"א) רבי נחמיה אומר שלשה אבנים היו אמר אם האל מיחד שמו עלי כמו שיחד על אבותי יעשו שלשתן אחת ועמד ומצאן אחת. ואני הנני רואה אותו מתפרש היטב כשיהיה הכל פונה אל התל שהיינו פונים אליו: ויצא יעקב מבאר שבע כו' להיות הקורות אותו בדרך הזה ענינים נפלאים עקריים ושרשיים לשלמות האדם והצלחתו וראויין ליסמך אל קבלתו הברכות מפי בית דין של מעלה ומטה כמו שאמרנו בשער הקודם חזר ליחד להם ספור בפני עצמו וכבר נודע מה שאמרו חז"ל שנטמן בבית שם ועבר ארבעה עשר שנה (מגילה י"ז.) כמו שהוכיחו ממספר שניו והוזכר בפרש"י זכרונו לברכה (ס"פ תולדות) אשר מזה נמשך כי בצאתו משם באוצר בלום מלא חכמות עיוניות היה מוכן לשתקראנה לו נוראות כאלה והוא אומר ויפגע במקום כו' ואם שפשוטו במקומו עומד וזה המקום אשר נקרא שמו יתברך עליו כמו שיתבאר כבר נודע ממקרי האבות שעם היות דברים קורין אותם לשעה גם כן היו רומזים לענינים גדולים ונפלאים אם להווה אם לעתיד לזה הוא נכון לומר כי ויפגע במקום ירמוז אל העיון באלהיות על דרך שאמרו ז"ל ברוך המקום (שבת י"ג:) ולהיות הדרוש הזה זר ונפלא מאד מהשכל האנושי הוא מה שנאמר בו ויפנע במקום שהוא כנוי אל הקצור בהשגה וכמו שאמר הציץ ונפגע (חגיגה י"ד):

בשטת אלהות של ידידיה (כמו בכל שיטות חכמי המזרח) הוא מבדיל בין עצם האלהות, שהוא לעולם נסתר וחתום בעצמו, נעלה על כל ציור ותמונה שיורשם בהם, ובין התגלות העצם ההוא. והגלוי הזה קדמון וראשית לכל בריאה ותולדות והמשכת חיים (חיות); הבדל בין המצוי ההוה, המציאות (האָ אָאן טאָ אָן) שם של ארבע, ובין גלויו והראתו, כלל הכחות הגנוזות בעצם אלוה; ותמיד הוא משים לנגד עיניו ההפרש שבין היות בעצמו ובתוכו טמון, לבין התגלות והתרשמות, כמו בין מחשבה הצפונה בפנימיותה, לבין הדבור היוצא והמאמר. – הפעולה הראשונה, בלתי אמצעי, של העצם החבוי קודם הבריאה איננו העולם, הוא מאמרו (לאָגאָס, מימרא של אנקלוס, הדבור), שממנו תוצאות כל חיים והויה (קרבן הבל וקין, צד 140 שיש לעיין שם), והוא מחלק בין המאמר והנאמר. – כל ישות וכל דעת והכרה, הם גלוי והתראות של העצם הבלתי נראה בעצמו כשהוא מוציאם לאורה. – גם הוא מצייר האלהות כמו מקור אור וחיות, וקרנים של אור מידו לו, נובעים מכל צד (מן הכרובים, צד 124 ולעיין שם). בקרנים אלו יצאו חיים ממנו, ובהם הוא פועל בתמידות בעולם ונותן חלק מעצמו לראוי לקבל. קרני אור אלו המה יקראו, כחות של המצוי (דינאַמעיס טאָו אָנטאָס). על ידם השם נמצא בכל מקום, שאין שום דבר ומקום ריק ופנוי מכחותן, ועל ידם הוא מקשר ומאחד כל הדברים והמעשים בקשורים בלתי נראים, ועל כן הוא מלא הכל ואיננו בכל; ממלא הכל ע"פ כחותיו, וחוץ להכל לפי עצמותו הנסתר לעולם ואינו נראה ונגלה, הוא העצם שאין ביכלתנו לתארו בשום תואר כי אם לבד שהוא מצוי (מבלבול הלשונות, ‏צד 339, ממהלך אברהם צד 460 ועיין בשניהם), בכל מקום שידובר מן מראות השם, אין הדבור מן המצוי, שלא יושג ממנו לכל רוח ושכל, כי אם מן כחותיו (מחילוף השמות לאברהם ושרה, צד 1049, מתולדות קין דפוס מאנגע צד 285, יעויין שם). בקונטרס אחר על המראה (שמות כ"ד י"ג) "ויקם משה" וגו' "ויעל אל הר האלהים" וגו' "וישכון כבוד ה' על הר סיני" וגו' ‏"ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר", הוא אומר: שאין להאמין כי השם בעצמותו – השם בעצמו – ירד על ההר כי אם המראה שלו – שכינתו – הכחות שהם מראה עצמותו, כמו תפארת המלך הנקראת סטראַטיאַטיקע דינאַמיס שלו, לפי ענין השם שהוא המצוי לבד, אין לו שם ידוע, כ"א נעלה על כל שם וכינוי, ויכונה רק בכחותיו, ולפי זה כל הכחות הם שמות וכינוים אל האין שם (מן היורש הדברים האלהיים צד 504, מחילוף שמות, צד 1046) כונתו של ידידיה באלו הכחות האלהיות: א) ההצטרפות שבין השם הבלתי מושג לנבראיו, שבהם יושג לשכל הבעל תכלית שישיגוהו ויתראה לה (ערשיינט) כמו בורא מושל,‏ משכיר ומעניש (מדות צד 390. 464 מכלל חבוריו), ב) השלמיות הפרטיות שיתגלו ויתפרטו (ענטפאַלטן) מן המצוי שהיו גנוזות בו בכללותן. – בשלמיות אלה, נמצא מנוי לידידיה החכמה (סופיאַה) וכבר הוא אומר: שהוא אם העולם, כמו שהשם הוא אבי העולם (מרמזי התורה ס"ג צד 1098 ע"ש). מה שאמר במקום אחר מן הדעת (עפיסטעמע) (צד 244) והוא קורא את העולם, איקון של כחות המצוי, הבינה (פֿראָנעזיס) והצדק (דיקאַי אָזִינע) והשלום (עירענע) לפי שהאדם שלום הנפש האמתי בהדבקו בשם (צד 114). הכחות האלה הגנוזות מאז ומקדם בעצם האלוה ומתנוצצים מאור עצמותו נקראים כחות של הבלתי נולד (יוצא מאחר בתולדתו, צד 204), והם גם כן בלתי מושגים בעצמותם. מגלים בעולם תמונה ע"י פעולתם, בזה שהם נותנין תואר ויצירת צורה להחומר בלתי מצוייר ובעל תואר ואברים. – הצורות האלה שהם המציירים החומר לבעל אברים, צורות שפיתחו וגלפו אותם הכחות האלהיות הנזכרים, הצורות הללו הם לו ציורי המחשביות של אפלטון (מן המלכות הכלל 817). – בכל השטות האלהיות של חכמי קדם, חשבו את כל עולם הרוחנים כאלו נתיחדו ונתפרטו ושבו לאחד אחד הכחות האלוה הנזכרים. ובזה האופן יהי כל רוחני שרף או מלאך, כח מיוחד של האלוה, התגלותו ושם שיורשם ויזכר בו. ולהיות שכל מדרגה ומדרגה מן הרוחנים, כתות מלאכים, הם גילוי איזה כח מיוחד מהכחות האלהיות, ומראה אותו בפעולתו; הנה לפי הכחות השונות שבאלוה ובשינוי הערך להם, יתחלפו גם מדרגת הרוחניים ההמה, ובמובן זה יקרא ידידיה גם להרוחניים העומדים בפני עצמם, בשם כחות (דינאַמעיס). וכן הציורים המחשביים של אפלטון. הוא ידידיה עושה אותם אחד עם הכחות הנזכרות, ומשימם לעצמים עומדים פועלים בעצמם. והוא אומר: שהשם שהוא בעצמותו אחד פשוט, יש אצלו כחות אין מספר, עוזרות, מרפאות, משכירות, ומענישות ומהם ישוכלל ויוכלל העולם השכלי המושכל (קאָסמאָס נאָעטאָס), וזה העולם מחובר מן יצורים מחשביים בלתי נראים (אִידעאַס אַאָראַטאַס) כמו שהעולם החומרי הזה מחובר מן עצמים גשמיים. – כל הצבא המלאכיי כולל מעלות וכתות והשם עושה על ידן מה שאין מכבודו לעשות בעצמו (מבלבול הלשונות צד 345). בערך אל הכחות הללו, בהוראותיהם הכפולה (היינו במה שהם עומדים בשם וחלק ופתוחים גלופים מעצמותו מדות פועלות, ובמובן היותם שניים לכחות הפועלות הראשונות ומגלים ומפתחים עצמותם ופעולתם, כתות מלאכים); בערך אל שניהם הלאָגאָס המאמר הוא עיר ואם הכולל כלם; ועל פיו האלוה הנגלה כבר במאמרו, ויצא מחביון עצמותו, מוציא כל הפעולות מעצמותו, היינו העולם השכלי ובזה הוא בעצמו המאמר; ויקרא מאמר, כאשר נשקיף על פעולת השם בהתגלותו והעלמתו, ועולם שכלי ושאר השמות במה שזו התגלות תואר השם העומד בעצמו ופועל בעצמו, וכולל על דרך ההוא בעצמו כלל צבא הרוחניים ויקרא גם מקום (כל הרוחני), זה אלי, המלוא הממלא כל,‏ כלל הכחות הבלתי חומריות (מן החלומות צד 574). – עוד יכנה ידידיה להמאמר: שם ה' גם יכנהו מרבה השם, גם המלאך הראשון (אָנאָמאַ טו טהעאו, פאָליאָנימאָס אַרהאַנגעלאָס), וזה לפי שהמצוי בעצמותו ובפני עצמו הוא למעלה מכל שם ונשגב ממנו, ויורשם רק בכחותיו המתגלים ומתנוצצים מאתו, המאמר הוא הכולל כלם, ואיננו המפתח כח מיוחד לבד (לא לפי מה שהוא אותו הכח בפני עצמו בהעלמו, מדה, ולא לפי מה שהוא בגילויו, מלאך פועל); ועל כן נאה לו אלה הכינויים של שם ה', מרבה השם, והמלאך, והשר הראשון והקדמוני (מרמזי התורה צד 99, גם צד 341). עוד יקרא לו הראש, ראשית דרך, וראש השלשלת של חיות המתפרשים ומתראים, ויקרא קדם, שהוא קדם מפעליו של המצוי הנעלם בחביון עוזו, ואינו נוגע בהם ושוה בהעלמתו וסתרו כמאז כן עתה, והוא הנקרא ליודעים: קדמי קדם. – עוד נקרא המאמר אצל ידידיה: עליון וראש לרואי השם, והוא הציור המחשביי הנעלה מכל ראות ודעת, ומחזה השם לכל מעלותיו ומדריגתיו. – ואצלו לפי זה המאמר הוא אחד והוא בעצמו עם מה שנקרא לו החכמה של מעלה, החכמה השמיימית (אוראַניאַ סאָפיאַ, ואינו עוד מבדיל ביניהם צד 52), והוא כח חזות השם (אָראַזִיס טהעאו) והיא החכמה העליונה שעשאה כמו כן לעצם עומד בפני עצמו, כולל כל חמדת המדע, והטוב המוסרי, והצדקה, הנובע ומתנוצץ מאור עצמותו בלי חושך וכבוי (צד 1329). כמו שהמאמר הוא כלל הגלוים וההארות של המצוי, כלל האיקונין של ההוה (אָייקאַן טו אָנטאָס); כן כל מלאך הוא פרט של גילוי השם והראתו מהעלמתו, ולזה הוא נותן גדר לענין השם מלאך, שהוא איקונין של המצוי (צד 662), ועל פי זה הענין בעצמו, נקרא המאמר בערך המאמרים פרטיים (לאָגיאָ), המלאך הראשי, כנזכר (אצלו בראשון, גם כן המלאך הקדמוני והראשון) (במקום אחד צד 588 מחבוריו יכנה ידידיה להמצוי ההוא עצמו, ביסוד לכל גילוי חיות וכנצב על הסולם).

והמדקדק בדברי הכתוב ימצא שאין זה קשיא. כי אצל נח הזכיר הכתוב חיי נח, והזכיר מיתתו, לפי שהמיתה נמשך אחר ימיו, כי בסוף הימים באה המיתה, והמיתה גמר הימים ותכלית הדור. ואחר כך מתחיל הכתוב לספר חיי הבן. ואין קשיא אם מתחיל לספר אחר שמת האב מדברים שהיו קודם מיתת האב, לפי שהכתוב מספר שני הדורות, ודור האב היה קודם לדור הבן. לכך משלים דור האב קודם שמתחיל בספור הבן, והמיתה אינה רק תשלום הדור. וכאן אילו התחיל הכתוב לספר "אלה תולדות אברהם", כמו שאחר מיתת נח מתחיל (בראשית י, א) "ואלה תולדות בני (-שם-) [נח]", בודאי שפיר נוכל לומר שהכתוב מספר המשך הדורות זה אחר זה. וכן תמצא באברהם, שהזכיר מיתתו של אברהם (בראשית כה, ז-ח), ואחר כך מתחיל תולדות של יצחק (שם פסוק יט), אף על גב שבזמן תולדות יצחק היה אברהם חי, שהרי* הכתוב מספר סדר הדורות זה אחר זה. וכן גבי יצחק הזכיר מיתתו של יצחק (בראשית לה, כח-כט), ואחר כך מזכיר תולדות עשו (בראשית לו, א) ותולדות יעקב (בראשית לז, ב), מפני שדרך הכתוב להזכיר סדר התולדות כך. אבל לומר (בראשית יא, לב) "ויהיו ימי תרח וגו'", "ויאמר ה' אל אברהם לך לך" (בראשית יב, א), זה קשיא גדולה, דמשמע שאחר מיתת תרח "ויאמר ה' אל אברהם לך לך", שאין כאן המשך הדורות זה אחר זה.