בראשית כה:כב מחשבת ישראל: דרשות אל עמי, הגיונות אל עמי ומורה נבוכים

הירידה שלו הותחלה כבר בעודנו ברחם אמו, שהיה לו "שכן קרוב ואח רחוק" כעשיו הרשע "ויתרצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב). וכשיצא לאויר העולם היה שומע ממנו תמיד "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מ), ברח מעשו ורץ ללבן הארמי, מן הפח אל הפחת, "וכשבקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" והותחלה הגלות האיומה, שהוא הרגיש זאת תיכף, גם בעודנו בנו יוסף המשנה למלך בכל ארץ מצרים כאשר מספרת לנו התורה (בראשית מו, ה) "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" וכביאור אחד המפרשים האחרונים, שלא לחנם קורא הכתוב את הבנים בשם "בני ישראל", ואותו בעצמו, את האב בשם "יעקב אביהם", ללמדך שאף על פי שהלכו כולם בדרך אחד, בדרך מצרימה, הנה לא כולם הלכו במצב נפשי אחד. הבנים כבנים, אמנם שבטי יה, אבל לא ראו את הנולד כל כך, המה הלכו בשמחה רבה, שמחו, כי הולכים המה אל אחיהם המשנה למלך, והמה גם המה יהיו מקורבים למלכות והמה הלכו כ"בני ישראל" בגאון ובגדל לבם, בתופים, ובמחולות, בני ישראל, זאת אומרת, ישראל ששמו גרם על ש"שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". אבל ה"סבא" היה חכם רואה את הנולד יותר מהבנים ובעת שנשאו אותו הרגיש כי נושאים המה את "יעקב אביהם", את יעקב הנכנע והמלומד בצרות, את יעקב שנקרא בשם זה מפני ש"ידו אוחזת בעקב עשו".

״ויתרצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרש את ד׳, ויאמר ד׳ לה, שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר״ וכו׳ (בראשית כה, כב-כג).

ודע, שהנה יאמר: ׳ויאמר יי לפלוני׳ ולא היה זה ל׳פלוני׳ ולא באהו חזון כלל, אבל נאמר לו הדבר ההוא על ידי נביא – כמו שבא הכתוב: ״ותלך לדרוש את יי״ ואמרו בבאור: ״לבית מדרשו של עבר״ והוא ענה אותה, ונאמר בעבורו: ״ויאמר יי לה״; ואף על פי שאמרו ז״ל : ״ויאמר יי לה״ – על ידי מלאך״ – יפורש בזה שיהיה עבר הוא ה׳מלאך׳ – שהנביא פעמים נקרא ׳מלאך׳ כמו שנבאר; או יהיה רומז ל׳מלאך׳ אשר בא אל עבר בזאת הנבואה; או יהיה זה לבאר כי בכל מקום שתמצא דבר מיוחס לאלוה סתם – שהוא על ידי ׳מלאך׳ בשאר הנביאים כמו שבארנו.