בראשית כה:כה מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק, נצח ישראל וגבורות השם

ובמסכת יומא פרק קמא (ט', א') מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' דברים ע"ז ג"ע וש"ד וכו', אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה בהם ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד. ודבר זה בארנו בפרק בעשרה (אבות פ"ה) כי כאשר נתן הש"י הארץ לישראל נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב, וכדכתיב בכתוב בפי' (שמות י"ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, ולפיכך כאשר ישראל היו נוהגים במדת אבותיהם ראוי להם הארץ ואם לאו אין ראוי להם הארץ אשר הם יוצאים ממדת אבותיהם. ואשר החזיקו האבות כל אחד במדה מיוחדת היו אלה שלשה מדות ג"ע ע"ז ש"ד, לא שהיו מרוחקים מן ג' מדות הרעות דבר שהוא אסור שדבר זה אין חדוש, אבל דבר שהוא הרחקה יתירה בתכלית היו נוהגין בהם, ודבר זה בארנו אצל גלות בא לעולם. ובודאי כל אשר שייך אל הארץ כמו בהמ"ק שהוא תולה בארץ הכל הוא בשביל זכות האבות אשר בזכותם נתנה הארץ, ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ וכל אשר תלוי בארץ, והרי אברהם היה מרוחק מן ג"ע בתכלית ההרחקה, וכדאיתא בפרק קמא דבתרא (ט"ז, א') שאמרו עפרא בפומא דאיוב שאמר ומה אתבונן על בתולה באחריני לא מסתכל אבל בדידיה מסתכל ואילו באברהם הנה נא ידעתי וגו' שעד עתה לא הכיר בה בשביל צניעות שהיה בהם, יצחק היה בתכלית ההרחקה מע"ז, כי ע"ז הוא שעובד לאלוה אחר ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה הפך בעל ע"ז שהוא מקריב לאלקים אחרים, יעקב הפך ש"ד שידוע כי יעקב הוא הפך כדכתיב אצל עשו (בראשית כ"ה) ויצא הראשון אדמוני סימן שיהיה שופך דמים, ואילו יעקב הפך זה שהיה נזהר מש"ד, וזהו שאמז"ל שלא ראה יעקב קרי מימיו, וזה כי המוציא שכבת זרע כאלו שופך דמים ומה שהזרע ראוי שיהיה בו נפש ואילו יעקב כ"כ היה רחוק מש"ד שאף לאונסו לא ראה קרי שלא היה אצלו ש"ד, וכאשר היו בישראל אלו ג' דברים נחרב הבית וגלו מן הארץ. אבל בית שני לא היה בשביל האבות שכבר תמה זכות אבות בבית ראשון, והש"י נתן להם הארץ בזכות עצמם במה שהם עם ישראל ולפיכך כאשר הם עם אחד ולא חלק לבם היה להם הארץ, וכאשר חלק לבם בשנאת חנם שהיו ביניהם בטל כח זה מה שהם עם אחד וחרב בה"מ וגלו מן הארץ, כי בית שני היה להם במה שהם עם אחד עם ישראל. ולפיכך אמר כי שקולה שנאת חנם כמו ע"ז ג"ע ש"ד. וכאשר היה שנאת חנם הגורם להחריב הבית כ"ש שהוא הסבה להעמיד החורבן, כי הדבר שהיה גורם חולי לאדם כ"ש אחר שכבר חלה שמונע ממנו הרפואה כל עוד שלא הסיר הדבר שגרם החולי אל האדם, לכך יש לדאוג אל הדור כמו שעינינו רואות כי דור הזה גובר בו מדה הרעה הזאת על הכל. ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת היא שנאת חנם, היא הקנאה שהוא בלב, כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה, הפך לב טוב שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו וזה מקנא בו אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה והמדה הזאת רעה מאוד:

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) אמר רבי יוחנן בקש לעבור זימן לו המלאך הממונה על התאוה אמר לו היכן אתה הולך יהודה מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים. והוא הדבר שהכריחו לומר הבה נא אבא אליך עם היותם דברים זרים לאיש כמוהו לאשה חשבה לזונה. והיא גם היא עם שכבר כוונה לכך מתחלה פיה פתחה בחכמה ורוח הקדש על לשונה לברר וללבן התועלת המגיע מהמעשה ההוא והוא אומרה מה תתן לי כי תבא אלי. והנה נצנצה בפיו רוח הקדש ואמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן והכוונה כי מהזרע ההוא יצא מושל ורועה את צאן ה' אשר ירעה אותו דעה ובינה ויגרש ממשלת האיש השעיר מצאנו והוא נפילת זרעו של עשו האדמוני כלו כאדרת שער (בראשית כ״ה:כ״ה) ביד האדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב): ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. הנה היא שמחה בדבריו שהם מכוונים אל חפץ תכליתה אמנם השיבה כענין ואמרה שהשלוח והגירוש ההוא לא יתכן לו היכולת עליו רק ברצות ה' דרכיו והוא יחזיק במעוזו לעשות כן ושלזה צריך ערבון עד שלחו והוא צורך קדימת שתי המעלות הנזכרות משלמות האמונה וקבלת התורה ומצותיה כמו שכתב בפרשת המלך (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה וכו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו' וחתם ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וכו'. יבאר ששבט המלכות וקיומו הוא תלוי בקדימת יראת האל יתברך שהיא האמונה ושמירת המצות כמו שאמרה הצדקת והוא מה שביארה באומרה חותמך ופתילך ומטך אשר בידך על שלמות האמונה אמרה חותמך שעליה קבל ראש המאמינים חותם ברית בשר כמו שאמרנו, ועל שמירת התורה ומצותיה אמרה ופתילך כד"א (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואמרו ז"ל (מנחות מ"ג:) ששקולה ציצית כנגד כל המצות שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כי אחר שתושלם בשתים הראשונות תוכל להשתרר בשבט מישור ומלכות אשר בידך שבו תגרש השעיר שאמרת. ויתכן שתאמר שגם כן הוא צריך להמסר אל האלהים ולעבדו תחלה במטה אשר בידו כי מזה ימשך אליו העוז והחוזק האלהי כמו שהיה כן הענין ההוא בדוד כי בתחלת הצלחתו נותן עוז למלכו ונתן נפשו בכפו במלחמת הפלשתי וזולתה ואחר כך הרים קרן משיחו:

אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז.) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה:). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו.), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה.) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר: