בראשית כה:כז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תפארת ישראל, הגיונות אל עמי ונצח ישראל

והנה אחרי זה נזכר פרשה שלישית והוא קדש לי כל בכור אשר נאמר בה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו'. היום אתם יוצאים בחדש האביב והיה כי יביאך י"י אל ארץ וגו'. ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות וגומר. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך וגו'. הנה הוא ראה לחדש מצוה אחרת תהי' לזכרון למכת בכורות ולהמשיך ממנה תועלת הפסח לענין האמונה האלהית על הדרך שאמרנו ויגיע תועלתה יותר לרוב מציאותה בבניו וקרוביו ושכיניו גם לכל אחד העם דהיא מצוה דעבידא לאיגלויי כל שכן בכל בכור שור או כשב או עז כי יולד ופטר חמור גם הוא והנה מזה הענין ומשאר מצות החג והמצות אשר השאיר אצלו שלא זכרם תחלה בפרשת משכו כמו שאמרנו עשה שני למודים אחרים כפי צורך המתלמדים. והנה שם תחלה הלמוד כנגד האיש החסר אשר אין ראוי לדבר עמו רק בעניינים המעשיים לבד ובתועלות המגיעים מהם בעוד בחיים האלה חייתם והוא מה שאמר לזה והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבוד' הזאת וגו'. עד כל אותם המצות שנזכרו ואמר אחרי כן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים יאמר שיספיק שיודיעוהו כי בעבור המעשים האלו והדומים להם שיקבל אדם על עצמו עשייתן עשה לנו נסים ונפלאות בצאתנו ממצרים וכן יעשה תמיד ואמר והיו לאות וגו'. למען תהי' תורת ה' בפיך לרמוז לזה שלא יוכל לבא עליה בעומק הלב ולזה אמרו ז"ל (במכלתא שם) על זה הכתוב ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו' והכוונה שאינו יודע לשאל כמו הבן החכם הנזכר בשיורגש בו צורך הלמוד בין שלא ישאל בין שישאל ולא ידע לכוין שאלתן היטב את פתח לו והכונה שדי לו כשיודיענו פתח הדברים והתחלתם בהודעת הענין הראשון עד ישכיל ויעלה אל מדרגה שידע לשאל היטב ויודיעוהו הדברים בשלמות וכמה הפליגו להורות על אמתת זה הענין במה שדקדקו (שם פ' י"ז) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הקפידו כי אין להזכיר לזה זולתי עניינים ממשיים חומריים לאמר לו כי בעבור קיום מצות מצה ומרור כמו שהם מונחים לפניו אז בעת הלמוד עשה לי בצאתי וגו'. מבלי השתדלות בטעמם ועניינם והוא הלמוד הראוי לזה כאלו אמרו עליו שסבת הדבר הוא חומרו כאשר אמרנו ראשונה וכבר נשלמו עם זה שני מיני הלימוד אשר מצד החלק המעשי לשני כתות האנשים החכם היודע לשאל ואשר כנגדו שאינו יודע לשאל אח"כ עשה פרש' רביעית מענין הבכורות שזכר לפי פרסומה ועשה ממנה למוד מיוחד אל האיש הבא במחקרו בענין האמונה בכוונה הפכית מהרשע אלא שהוא בא בתמימות ויושר השכל לא לקנטר כי מהידוע שדרך הלמוד להם מתחלפת ואמר כי יביאך וגו'. והעברת כל פטר רחם וגו' וכל פטר חמור וגו' עד וכל בכור אדם בבניך תפדה ונו'. יאמר שינהגו בזה הענין מקדוש הבכורות ופדיונן לפי שיזכר בם מכת הבכורות שבמצרים שבשבילה הית' מצות הפסח כדי שיגיע מהזכרון הזה תועלת אמתת מציאותו יתברך וכי יש אלהים לברי לבב והוא מה שסמך והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה וגו'. והוא במה שהודיע אליו כי טעם הכל להודיע כי יש אלהים פועל ישועות בקרב הארץ ומאמר חז"ל (שם פ' י"ח) תם מהו אומר מה זאת קיים זה הפירוש בלי ספק כי התם אינו כנגד החכם כמו שחשבו קצת אבל הוא הפך הרשע כמו שהורגלו לקרוא (במס' ב"ק) שור תם לשאינו מזיק וע"ד ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז) ואמר החכם (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם. והוא ייחדו תשובתו מצד הסבה הפועלת כמו שאמרנו וכבר יושלמו בזה שני למודים בענין האמונה אל הרשע והתם שזה לעומת זה נסדרו אלו שתי כתות באלו הלמודים. וכבר נתבארו הפרשיות האלה בתת טעם נכון וישר לסדורם והכל סובב על מה שאמרנו ראשונה לחזק בלבנו אמונת אמיתות מציאות אלהי אמת שפעולותיו באמת על פי רצונו יתברך ולדחות טעות ושלוח ההזדמן מכל פעלותיו מכל כתות האנשים כפי כחו בשיכירו וידעו כמה כחה של תורה בסדור העניינים ההם יותר מכח הסבות הפועלות אשר לפי הטבע הקודם המפורסם. וזהו שיעור מה שרצינו אליו מהביאור בזה החלק:

וכאשר ראה דוד לפניו שני דברים אלו אשר זכרנו, האחד שהיה ירא פן יכשל בד"ת, והשני שלא יהיו דבריו לרצון לזולתו, נגד זה סדר דבריו במזמור השמים מספרים כבוד אל וגו' (תהילים י״ט:ח׳). הקדים תחלה לספר מעלת התורה שאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש פקודי ה' וגו' עד גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ולפי מעלת הדבר צריך שיהיה נזהר שלא יכשל בו. וזכר ששה דברים ובכל אחד זכר השם לומר כי התורה מצורפת אל השם יתברך שנקראת תורת ה' עדות ה' וכן כולם, לומר כי על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך. ומפני שבא לומר שהדבקות הזה הוא דבקות גמור לא דבקות בצד מה, כמו מי שהוא בעל מדות ע"י המדות קונה דבקות בו יתברך ואינו קונה רק הדבקות בצד מה כפי המדה אשר דבק בה, אבל ע"י התורה דבק בו יתברך לגמרי בכל צד. ומפני שהצדדין המחולקים הם ששה והם ימין ושמאל פנים ואחור מעלה ומטה, וכנגד זה זכר ששה שמות שהוא דבק בו יתברך בכל צד ואינו נוטה מן הש"י לא לימין ולא לשמאל לא לשום צד. והתחיל לומר תורת ה' תמימה משיבת נפש כי כאשר התורה תמימה ע"י זה האדם ג"כ תמים, וכאשר הוא תמים האדם הוא עם הש"י לגמרי וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים י״ח:י״ג) ופירשו ז"ל במס' נדרים (דף ל"ב ע"ב) כל המתמים עצמו הוא עם הש"י. ולכך אז"ל (ע' חולין צ"א) צורת תם חקוקה בכסא הכבוד כי יעקב נאמר עליו ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז), ולכך אמר משיבת נפש כלומר שהיא משיבת נפש להחיותו. כי התמים הוא עם השם יתברך כמו שאמרנו, וכתיב (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום כי מצד הדבקות בו יתברך אתם חיים ולכך כתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. ואחר כך אמר עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פי' כי מה נחשב האדם שאין בו רק שכל האנושי, אבל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי שעל ידי התורה נעשה חכם, כי התורה מעידה על הנמצאים לברר כל דבר והיא נאמנה מחכימת הפתי עד שנחשב שכלי ביותר. ואח"כ אמר שעוד מביאה התורה את האדם אל המדרגה שהיא משמחת לב, פי' שנחשב האדם שהוא מציאות שלם על ידי התורה, ולכך היא משמחת לב האדם, שכאשר האדם הוא בשלימות הוא בשמחה והפך זה כאשר הוא בחסרון הוא באבילות, ולכך כאשר קרה לו המיתה מן שאר בשרו הוא באבילות. ועוד אמר מצות ה' ברה מאירת עינים ר"ל כי התורה מלמדת לאדם את המעשה אשר יעשה ולא נחשב שהולך בחושך, ולפני זה אמר מחכימת פתי על החכמה המחכמת אותו, וכאן אמר מצות ה' ברה מאירת עינים שלא ילך במעשיו בחושך רק יעשה המצוה, עד שהאדם הוא שלם לגמרי בין בשכלו ובין במעשיו, ואח"כ יראת ה' טהורה עומדת לעד פי' שעל ידי התורה יקנה הנצחיות, ודבר זה רמזו בפרק במה מדליקין (שבת ל"א ו"א) על פסוק יראת ה' היא אוצרו כי על ידי היראה יקנה הקיום הנצחי ויתבאר זה בפרקים הבאים בעזה"י. ואמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו דבר זה עוד יותר על הכל שעל ידי התורה מתדמה אל השם יתברך במה שאפשר להתדמות אל בוראו, כי חותמו של הקב"ה אמת ומשפטי התורה ודרכיה אמת, ואומר צדקו יחדיו כי כל הדברים יש בהם אמת בצד מה ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו כלומר שכולם שוים באמיתות, וזה מורה שהם אמת לגמרי לכך כולם שוים באמיתות שאל"כ לא היו כולם שוים באמיתות רק זה יותר מזה אבל מפני שהם אמת לגמרי לכך כלם שוים באמיתות. ואמר הנחמדים מזהב ומפז רב פי' כי המצוה יש בו שני דברים, האחד שהמצוה טוב לאדם הגופני שדבר זה מבואר לכל שכל המצות שהם בתורה הם להשלים תקון האדם עד שהאדם הוא בטוב, והשני שהשכל ג"כ מחייב המצות מצד סוד שכלי, ועל זה אמר כי מה שהמצוה יש בה סוד שכלי אלקי הם נחמדים מזהב ומפז רב, שהם נחמדים לראיית העין לבד ומצות התורה הם יותר נחמדים לראיית השכל, שכמו שיפול לשון ראייה על העין כך יפול ראייה על השכל כי לשון ראה משמש כאחד לשניהם כמו שאמר רואה אני דברי פלוני לפיכך אמר כי השכל האלקי בתורה יותר נחמד לראיית השכל מזהב ומפז שהוא נחמד לראיית העין, ועל טוב הגופני שהתורה מעמיד הכל בטוב כי התורה תקרא טוב עז"א ומתוקים מדבש ונופת צופים שזה עריבות גופני. ומה שכפל הדבר אצל כל אחד ואחד לומר מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונפת צופים, שאם אמר הנחמדים מפז אפשר לומר שאינם נחמדים רק יותר מפז ועתה שכתיב הנחמדים מזהב ומפז יש ללמוד, כמו שאין פירוש מזהב ולא יותר שהרי גם כן נחמד מפז, כן פירוש מפז לא שהוא נחמד מפז בלבד רק שהוא נחמד יותר על כל וכך פירוש ומתוקים מדבש ונופת צופים. ועל זה אמר גם עבדך נזהר בהם לפי מדרגתם ומעלתם ראוי שיהיה נזהר בהם ובשמרם עקב רב לעוה"ב. ואח"כ אמר שגיאות מי יבין וגו' כלומר כי לפי מדרגת ומעלת הדבר צריך שיהיה האדם נזהר שלא יחטא, ולכך אמר שגיאות מי יבין נגד אם יטעה בדברי תורה שאי אפשר לגודל עומק שלהם שיבין כל הדברים על אמיתתם ולכך אמר מי יבין, ואח"כ אמר מנסתרות נקני על שגגת מעשה שלא ידע מן העבירה, ואח"כ אמר יהיו לרצון אמרי פי כדי שיהיה לו זכות שישפיע תורה לאחרים ועז"א יהיו לרצון אמרי פי שיהיו מקבלים את דבריו. ובמדרש (שו"ט וילקוט שם) יהיו לרצון אמרי פי שיעשו לדורות ויחקקו לדורות ואל יהיו קורין בם כקורין בספר המירוס פי' ספרי המינים, כמו ספרי המירוס אינם מטמאים דמסכת ידים (פרק רביעי) רק יהיו קורין בהם ונוטלים עליהם שכר כנגעים ואהלות, אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן אגורה באהליך עולמים וכי ס"ד שדוד מבקש דירה בשני עולמים אלא יהיו קורין ומזכירין אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאלו אני קיים. ולכך אמר יהיו לרצון אמרי פי אל הבריות, והגיון לבי לפניך רוצה לומר כי כל לבבות דורש הש"י וידעת שכוונתי לשם ה' ולכך ידריך אותי בדרך אמת. ה' צורי וגואלי כלומר כי אחר שאתה יצרתני אין אתה מואס ביצוריך, ואם אחר שיצרתני מעשי גרמו להרחיק אותי הרי אתה גואלי מכל דבר אף כי רוחקתי עד שאני לרצון:

״ויהי עשו איש ידע ציד ויעקב איש תם ישב אהלים״ (בראשית כה, כז).