בראשית כו:ג מחשבת ישראל: נצח ישראל, מורה נבוכים וגבורות השם

וכבר הרחבנו הביאור בכמה מקומות, שכאשר יעמוד האדם על הדברים ההם יקנה בהם הבנה שלימה אמיתית בענין הזה, שהדבר הזה מחוייב ומוכרח להיות החבור הקדוש נצחי. ומכל מקום למעלת ענין הנכבד הזה יש להאריך בזה, כי בדבר זה יוודע מעלת ישראל, ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי. בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, "לך ולזרעך אתן את הארץ" (ר' בראשית כו, ג), ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים:

הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי עניני ה׳אבות׳ בעסקיהם ובשימושיהם עד מקניהם וקנינים ומה שיעדם האלוה מחבר ההשגחה עליהם לאברהם נאמר: ״אנוכי מגן לך״, ונאמר ליצחק ״ואהיה עמך ואברכך״, ונאמר ליעקב ״והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״, ונאמר לאדון הנביאים: ״כי אהיה עמך״, ונאמר ליהושע ״כאשר הייתי עם משה אהיה עמך״ – וזה כולו מבאור ההשגחה עליהם כפי שלמותם. ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים: ״רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש״ – יאמר כשישלם קצת אישי המין מן המכות הוהמקרים ונפול קצתם בהם אינו לפי כוחותם הגופיים והכנותיהם הטבעיות – הוא אמרו: ׳לא בכח יגבר איש׳ – אבל הוא לפי השלמות והחסרון – רצוני לומר: קרבם אל האלוה או רחקם ממנו–; ומפני זה הקרובים אליו – בתכלית השמירה ׳רגלי חסידיו ישמור׳, והרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה שימצאם, ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש, כהולך בחושך שאין ספק שיכשל. ונאמר בהשגחה על החסידים גם כן: ״שומר כל עצמותיו וגו׳״, ״עיני יי אל צדיקים וגו׳״, ״יקראני ואענהו וגו׳״; והפסוקים אשר באו בזה הענין רבו מלספור – רצוני לומר: בהשגחה על בני אדם כפי שיעור שלמותם וחסידותם. וכבר זכרו הפילוסופים גם כן זה הענין. אמר אבונצר בפתיחת פרושו לספר ניקומכוס לאריסטו, זה לשונו: ואמנם מי שיש להם יכולת להעתיק נפשותיהם ממדה אל מדה, הם אשר אמר אפלטון בהם שהשגחת האלוה עליהם יותר.

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (שמות ו, ג). דרשו במדרש רבות בפרשת וארא (ו, ד); אמר לו הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משכחנא. הרבה פעמים נגליתי על אברהם ועל יצחק ועל יעקב באל שדי, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך (שמות ג, יד-טו), ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", בקש לקבור את שרה ולא מצא מקום* עד שקנאה* בדמים מרובים. ליצחק אמרתי (בראשית כו, ג) "גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתננה", בקש לשתות מים ולא מצא, שנאמר (בראשית כו, כ) "ויריבו רועי גרר [עם רועי יצחק] וגו'". ליעקב אמרתי (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה [לך אתננה] וגו'", בקש לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה (בראשית לג, יט), ולא הרהר אחר מדותי, ולא שאלני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואמרת בסוף (שמות ה, כב) "למה הרעות וגו'". וכשם שלא הרהרו אחר מדותי, כך (שמות ו, ה) "וגם אני שמעתי נאקת בני ישראל". כלומר, אף על גב שישראל שבאותו דור לא היו כשרים, ולא היו ראוים להגאל, לא אדקדק* אחר מעשיהם, כשם שלא דקדקו הם אחרי מעשי. כך משמע מדברי רז"ל.