בראשית כז:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ויסוד מורא וסוד תורה

הענין האחד הוא מבואר כי הנה האלהים עשה את האדם בצלם ודמות מגדל אחד בנוי על שני עמודים ועשה בו דיורים תחתיים ושניים ושלשיים כבר השתדלו המליצים לזכור כל מלאכת הבית ההוא בתיו ועליותיו חדריו וגנזיו וכל מעשה עבודתיו וצבא משרתיו ופקודיו כלם כמו שבא בדבריהם. אמנם ראש המדברים בהם ומופת לכלם הוא שלמה המלך ע"ה ברוח הקדש אשר עליו כשאמר בסוף משלי תתת שלש רגזה ארץ וגומר. תחת עבד כי ימלוך וגומר. תחת שנואה כי תבעל וגומר (משלי ל׳:כ״ג) וזה שהוא ביאר שהנהגת הבית ופרנסתו הוא ענין מלאכותיי נמצא בהנהגה הטבעיית אשר לגוף האדם ראשונ'. וזה שכבר חלקו הטבעיים פרנסת גוף כל בעלי חיים לד' מחלקות והם הד' כחות הראשיות אשר יכללם הכח הזן. האחד הכח המושך המזון אל כל מקום אשר היה שמה הצורך ללכת. והב' הכח המחזיק אותו לשם הזמן הראוי לו עד יושלם בו בשולו. והג' הכח הטוחן או המבשל אותו בכל המקומות אשר יבושל בהם. והד' הכח המחלק אותו מה שראוי למזון לכל האיברים הניזונים ומה שראוי לדחייה אל הכלים המקבלים אותו או המוציאים אותו לחוץ. והנה הכחות האלו הראשיות הם בגוף כענין השרים הממונים לעמוד על משמרת הבית וכל זמן שיעמוד כל אחד מהם על מצבו יותמד הבריאות בו והריסת מצבם או שום אחד מהם הוא תחלת החולי והריסת בנינו. וע"ז כתב החכם הזה בעצמו ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל. והנה כנגד אלו הד' הוכרח להמצא בהנהגת הבית המלאכותיית ארבעה אבות מלאכות כמו הן אם שימצאו באישים מחולקים כמו שהוא בבתי השרים ואם באיש אחד במקום שאין אנשים. האחד בשימצא שם איש או אנשים תהי' מלאכתם לצוד ציד מאשר ימצאו להביא טרף לבית מכל הדברים הצריכים מהמאכל והמשק' והלבוש ויתר הדברים אשר הבית נכון עליהם והוא במלאכה כעין הכח המושך אצל הב"ח הטבעי. והב' בשימצא בבית איש או אנשים יהיו מלאכתם לאצור ולשמור אותם הדברים המובאים אליו שמירה מעולה והוא דוגמת הכח המחזיק. הג' צריך שימצא שם בבית איש או אנשים יתקנו ויגמרו מלאכת כל הדברים המובאים אם לאכילה אם ללבוש או לכל דבר אשר יעש' למלאכה והוא כענין הכח המבשל אצל הטבע. והד' שימצא שם מי שיחלוק המנות לכל אנשי הבית הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו מהמאכל והמשק' והלבוש ושאר הדברים והיותר יחרים להוציא אותו החוצה כמו שימצא בהנהגה הטבעית הכח המחלק שזה מלאכתו בלי ספק. ולזה אמר כי תחת שבוש ועוות אלו הפקידים השלש במשמרותיהם שאול מתחת רגזה ותחיל הארץ ויגע בפנות הבית ונחשב להשבר ותחת הריסת מצב הרביעית לא תוכל שאת ותפול לארץ בלי ספק כמו שיהי' זה עצמו אצל הבנין הטבעי. ואחר שאמר זה דרך כלל ביאר הדבר בכל אחד מהם איש איש ממלאכתו. ועל הריסת המשמרה הראשונ' אמר תחת עבד כי ימלוך וזה כי המלאכה הראשונ' היא מיוחדת לעבדים המשרתים המביאים בר ולחם ומזון ויתר הדברים על כתף עיירים או על שכמם או באי זה אופן שתושלם המלאכה על צד היותר טוב והנה כאשר ימרוד זה העבד באדוניו לבלתי צאת ובא למלאכתו יהי' סבה ראשונ' לאבדן הבית. כמה נזדרז יעקב אבינו ובניהם ע"ה במלאכה זו כמו שאמר ונקומ' ונלכה ונחי' ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו (בראשית מ"ג) כי הסכנה היא מפורסמת בזה כמו שהוא הענין בהעדר הכח המושך שנאמר כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות (תהילים ק״ז:י״ח) והנה על המשמרה השנית נאמר ונבל כי ישבע לחם (משלי ל' שם) וזה כי סוכן השומר הדברי' אשר תחת ידו מעצמות ענינו הוא שיהי' קמצן ומצמצם מאד מחזיק בכל אשר אתו יפה ומרא' עצמו תמיד רעב וצמא בתכלית הכוסף אל ההתחזקות בו כי זה נאוה לו מצד מלאכתו המיוחדת. ולזה כנה אותו בשם נבל כי כשמו כן הוא הראוי והנכון בו ואמר כי כשיהפוך ענינו להראות את עצמו שבע בלתי משתוקק אל הדברים ובלתי מחזיק בהם כאלו אינו צריך אליהם הנה הוא עצמו ענין הפיזור אשר בעבורו תכלה פרוטה מן הכיס ותאבד הבית ועל זה הזהיר הזקן לבניו ע"ה כשאמר למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כי השעה צריכ' להראות עצמם רעבתנים ולהחזיק במה שלהם כדי שלא לבא לסכנה הדומ' להפסד הכח המחזיק בב"ח כי הוא ממהר לדחית המאכל מבלי שיזון בו והמזון הוא הכרחיי לחיים. ועל המשמרה השלישית אמר תחת שנואה כי תבעל (משלי שם) וזה שמלאכת הטחינ' והאפייה והבישול על הרוב נמסר על השניאה מהנשים כי תהיין לאיש שתים או יותר והאהובה יושבת אצלו בקתדרא והנה כאשר השנואה הזאת שהוקצה למלאכות אלו תתבטל ממלאכתה ונתיחדה לתשמיש וממאנת היותה בין תנור וכירים להיות טוחנת ואופה ומבשלת וכיוצא הנה ודאי יופסד תקון הבית ופרנסתו כי לא יוכלון אנשי הבית לאכול התבואה והבשר והזרעונים כאשר המה וכמ"ש אבינו יצחק ועשה לי מטעמים וגו' (בראשית כ״ז:ד׳). וכ"ש שיצטרכו אל השלמת שאר דברים מהלביש' והרפואות וזולתם שאם לא יעשם מי שעליו המלאכה לעשות לא תושלם ההנהגה ותפסד כמו שיפסד הבריאות בגוף הב"ח בהעדר או החליש הכח המבשל. ועל המשמרה הד' אמר ושפחה כי תירש גבירתה וכו' כי מהידוע שהמלאכה המיוחדת לגבירה בבית היא חלוק המנות מכל צרכיהם וכמ"ש בסוף הספר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה (משלי ל״א:ט״ו) ומלאכת השפחה הוא הבית ולהוציא המותרות החוצה והנה כאשר השפחה תירש גבירתה כשתחלוק היא המזון ויתר המנות הראויות לתת לה ודאי ישתבש הסדר לחסרון דעת מהשפחה ומיעוט ההכרת במלאכה ההיא המיוחדת לאשת חיל המשכלת דכתיב ונות בית תחלק שלל (תהילים ס״ח:י״ג) ויפול בו ההפסד בהרבות למי שראוי להמעיט ובהמעיט למי שראוי להרבות או בהחליף המנות ולא יסבלו אנשי הבית ויתפרדו איש מעל אחיו ויאבדו מהר כמו שיאבד בנין הב"ח ברגע בהפסד הכח המחלק ויתן לאיברים הנכבדים המזון הגם והמותרות לצבות בטן ולהוליד חלאים רעים ונאמנים ממהרים המיתה כמ"ש ותחת ארבע לא תוכל שאת:

ויש בדברי רבותינו דברים רבים צריכים ראיות ופירוש כמו (אבות ג:ד) הנעור בלילה (פסחים קיא) ו[ה]שתה מים זה מחכמת התולדות. ודבר אגרת בת מחלת ממשפטי המזלות. ודבר הלבנה שהלשינה על החמה מחכמת המזלות. וככה דברים רבים במקרא צריכים פירוש כמו שהזכיר קהלת הארבעה שרשים שהם שמים וארץ ורוח ועפר והנה (קהלת א) וזרח השמש כנגד שמים (קהלת א) והארץ לעולם עומדת (קהלת א) וסובב סובב הולך הרוח ואיננו בא כלל (קהלת א) וכל הנחלים הולכים אל הים ואלה ארבעתם נזכרים בפרשת בראשית (בראשית א) את השמים ואת הארץ ורוח א-להים מרחפת על פני המים. וככה (ישעיהו מ) מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן כל בשליש עפר והארץ מי תכן את רוח ה'. וככה (תהלים קד) נוטה שמים כיריעה יסד ארץ על מכוניה עושה מלאכיו רוחות המקרה במים. וככה (תהלים לג) כונס כנד מי הים יראו מה' כל הארץ וככה הזכיר (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם וככה (איוב כח) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה. וככה (משלי ל) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וככה כתוב (איוב יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכתוב אחר אומר (איוב לה) התכוננת עד רחבי ארץ והכל נכון למשכיל. וככה דברים רבים כאשר נזכר בסוף ספר תהלות. כי אש וברד מהארץ וזה אמת בראיות ברורות וככה המים על השמים ואיך הם המאורות והכוכבים ברקיע אחד והכל אמת. וחכמי התלמוד בדורנו על דרכים רבים. יש הוגה בו לדעת האיסור וההתר ויש מי שידע המדרשים גם הוא יחדש אחריהם ויבקש טעם לכל מלא וחסר. ועתה אומר כלל. דע כי הנביאים אינם שומרים המלות בעצמם בשנותם הדבר רק הטעמים שומרים לבדם שהם העיקרים כדברי אליעזר (בראשית כד) הגמאיני השקיני. ויצחק אמר לעשיו (בראשית כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות ורבקה אמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי. ובחלום (בראשית מא) יפות מראה ויפות תואר ובפתרון לא נאמר כך ונאמר לבלעם (במדבר כב) ארה לי והוא אמר קבה לי. ובדברי משה (במדבר כא) וישלח מלאכים אל סיחון אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם ומשה שינה ואמר לא נעבור בשדה. וכתיב (שמות לב) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ומשה שינה ואמר הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם וכהנה רבות. והנה בעשרת הדברים (שמות כ) זכור (דברים ה) ושמור (שמות כ) ולא תחמוד (דברים ה) ולא תתאוה (שמות כ) ועד שקר (דברים ה) ועד שוא. אבני שהם בלא וי"ו ומשה שינה שיהא בוי"ו. גם לא תנאף ככה ותוספת ומגערת והמשכיל יבין.

^*בו הביא תחלה דעת קצת הקדמונים, שחשבו שאהבה תמצא רק בין הבלתי דומים בטבעם ותכונתם, כי אז ישתוקק כל אחד אל מה שחסר ממנו, ויש במי שכנגדו, ובזאת יתחברו ויתאחדו יחדיו, תחת כי הדומים מתפרדים זה מזה, כמו שנרא' שהיבש' תתאוה לגשם, ומטר השמים משתוקק לרדת טל ארץ היבשה, ובהפך נראה כי כל אומן שונא בני אומנתו, אפס החוקר סתר דעתם ואמר בהיפך, שהאהב' אינה רק בין הדומים בתכונתם ומהותם, ולפי רבות הדמיון תגדל גם האהב' ביניהם וכן אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך," ר"ל לרעך שהוא כמוך, ודומה לך במהותו, או בעבור שהוא כמוך נוצר בצלם אלהים, וע"כ לא יתכן לאמר בלה"ק על דברים דוממים או אברים פרטים באדם, שהם בעצמותם חסרי שכל, שהם נאהבים מהאדם אשר הוא בעל שכל ותבונ', ומאה"כ כאשר אהבתי (בראשית כ"ז ד') מוסב רק על הפעל עשיית המטעמים, ר"ל ועשה לי כאיש אשר אהבתי (המכוון לכבדני) מטעמים, ותשוקת היבשה למטר השמים הוא רק דבר טבעי, ובשם אהבה לא תקרא אשר אינה באפשרות אצל חסרי דעת כאלה, גם שנאת בעלי אומנות אחת היא רק בעבור הנזק או מניעת הריוח אשר יסבבו זה לזה, ועבור מציאת האהב' רק בין בני אדם הדומים במעלתם, התאוה יונתן להיות משנה בהיות דוד מלך למען לא תשבת אהבתם אם יתרחקו יותר זה מזה במדרגת מעלתם המדינית, ונמשך מזה, כי בהיות שזיווג האדם אינו כזיווג שאר בע"ח, לפרות ולרבות רק עלי ארץ, כי אם גם למען היות לאדם שהוא מדיני בטבעו חברה אנושית הבנויה על אהבה אמיתית אשר תמצא רק בין אישים שוי המהות והתכונ', ע"כ כאשר הבין אדה"ר במהות שאר כל בעלי חיים שאין אחד מהם נאות לטבעו לכרות עמו ברית האהב' האמיתית, בעבור היותם חסרי הדעת ושוים אליו רק בדרך כלל שיווי מיני להיותם ממין החי כמוהו, לא שיווי המהות בבחינ' פרטית כמאחז"ל מלמד שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ולא נתקרר' דעתו, שר"ל שהעל' בדעתו, אם אפשר לו להשיג תכליתו בהזדווגו להם וראה שאין אחד מהם נאות וראוי לאהבתו, אז לקח הי"ת אחת מצלעותיו לבנות' לאשה, אשר תהי שות הטבע והמהות עמו, עד שיוכלו לכרות יחדיו ברית אהבתם האמיתית, וליסד עליה חברתם האנושית. אח"כ הוסיף ואמר, כי בעבור היות זיווג הבע"ח רק לפרות ולרבות ולהוליד מיניהם בדמותם וכצלמם, ותכלית חבור האדם עם אשתו אינו לבד בזה, כי אם גם ליסד יחד חברה אנושית ומוסרית הנוסד' על אהבתם האמיתית, ע"כ נראה גם באופן בריאתו הבדל עצמי מבריאות שאר בע"ח, כי בהם נבראו הזכר והנקב' כאחד בזמן אחד, להורות כי להשגת תכליתם הגופני הם שווים יחד במדרג' בלי הבדל אחר, רק שאחד זכר והשני נקבה, וע"כ שוים הם לרוב גם בשמם רק בהוספת ה' לסימן נקבה, כמו פר פרה, לביא לביאה, כשב כשבה, אפס האיש ואשתו אף שהם שווים ודומים בתכונתם המוסרית, בכל זאת בבחינת פעולתם להשגת התכלית הנרצה מחברתם האנושית גדול האיש אשר הוא רב פעלים במדרגתו מהאש' אשר היא לו בענין זה, רק עזר כנגדו, ר"ל עזר מקביל ונעריך לפי טבעו ומהותו, ולהורות על יתרון זה של האיש במעלת חברתם יצרו הי"ת ג"כ תחלה, ורק אח"כ יצר מצלעותיו את האשה, וע"כ לא נקראת בשמה, אישה רק אשה בדגש השי"ן משרש אשש הדומ' רק לשם איש, אף שאינו משרשו, וזהו שקראו חז"ל לשון נופל על לשון, ועליו רומו הכתוב ג"כ באמרו לזאת יקרא אשה (לא אישה) כי מאיש לקחה זאת, להורות בזה, שרק ממנו נגזר' אח"כ אבל לא נוצרה עמו כאחד, ועל כן הוא העיקר והיא הטפל לו לעולם בחברתם האנושית. וזה שאחז"ל על כתוב זה "לשון נופל על לשון, ומכאן שנברא העולם בלה"ק" כי כן דרך לה"ק שרק הדברים השווים מכל הצדדים שוים גם בשמותם והבלתי שוים אך נגזרים זה מזה, שמותיהם ג"כ שונים מעט זה מזה, כשם "נח" "מן ינאמנו" ושמואל מן "שאול"י ולהורות על עוצם האהב' והאחדות הראויה להיות בין איש לאשתו אמר הכתוב על כן יעזב איש את אביו וכו' ר"ל כאשר יגדל ותתחזק צורתו העצמית יפרד מאבותיו אף שחומרו נוצר מהם, יען כי הוא עצם בפני מצמו השונה מהם והם רק חומר והילי לו, ודבק באשתו ליסד עמה חברה אנושית חדשה, כי לתכלית זאת נוצרו שניהם, וזש"א והיו לבשר אחד. ר"ל בבחינה מוסרית לא גופנית, ויען כי כוונת הי"ת בחבור וזווג האיש ואשתו נשלמה באופן היותר שלם באאע"ה ושרה אמנו, אמר הכתוב (ישעיהו נ״א:ב׳) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה וכו' כי אחד קראתיו וכו' ר"ל שרק שני אלה היו אחד בתכלית האחדות כחפצי וכרצוני, על כן ברכתיו והרבתיו: קצת הקדמונים חשבו שהאהבה תתהוה מצד ההפכיות הנמצא בטבע הנאהבים. אמרו כי הארץ היבשה תתאוה אל המטר ואם ימלאו השמים היקרים גשם על הארץ יריקו. אמנם השנא' תתהוה בין הדומים כי יאמרו כל היוצרים שונאים זה לזה ודרך כלל כל אומן סני לחברי' (שוח"ט תהלים י"א.) אמנם ארסטו סתר דבריהם וחתך הדין שעל דרך האמת האהבה תתהוה מהשווי והדמיון אשר בין האוהבים כי הדומה ירצה בטבעו הדומה לו ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו (חולין ס"ה) ומתדמ' לו כמ"ש כל זה בפרק ב' מספר המדות. ולפי שהאהב' האלהית עם זולתו אינה לא מצד הדמיון ולא מצד ההתנגדות היו קצת מכחישין אהבתו אלינו בהחלט. אמר הנביא אהבתי אתכם אמר יי' ואמרתם במה אהבתנו כו' ואת עשו שנאתי (מלאכי א׳:ב׳) ירצה הנה באמת אהבתי אתכם ואתם מביאים הדבר הזה במצרף החקיר' לאמר במה אהבתנו אם בדמיון איני כאן, ואם בהתנגדות איני כאן, לפי טבע האלהות, כי כל מי שאינו בדמיון אינו בהפכו. ומה לכם כל זה רק מה שאתם רואים בעיניכם כי אם שאח עשו ליעקב והיו לפי יחס האבות כאלו הם שוים בהצלחה אהבתי את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה כו'. ואין ראיה גדולה ממוחשות. אמנם מין האהבה הזאת תתבאר בפרשת שמע שער צ' ב"ה. אמנם אמות זה המשפט פרסמו מאד טבע המציאות ונמשכה אליו הישרת תורתינו האלהית בלי ספק והוא מה שנראה בחוש שכל עוד שנתדמו הנאהבים בענינים רבים לפיהן תרבה אהבתם ותתחזק מדת החסד והרחמנות ביניהם ולפי מעוט ההדמות לפי כן תתמעט. הלא תראה שבהיות לכל עץ נחמד למאכל קצת דמיון לאדם בנפש הצומחת באומרו כי האדם עץ השדה כבר יפול חנו בעיני האדם להביט אליו בהשקפת השמיר' ממה שישקיף על המחצבים. וכבר באה ההישר' האלהית לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן וגו' כי האדם עץ השדה (דברים כ'.) והנה הבעלי חיים להיותם מתדמים בצומחת ובחיונית. נתחזק בהם זה הענין עד שכבר יפול בהם צד חנינה ורחמנות וההצטער מצער ב"ח כמש"ד ורחמיו על כל מעשיו בפ' השוכר (ב"מ פ"ה.) והנה התורה הזהירה על זה בחוזק ושור ושה אותו ואת בנו כו' (ויקרא כ״ב:כ״ג) וצער ב"ח דאורייתא (ב"מ ל"ב:) ואין צריך לומר שחוייב ההשמר מזה בשיעור יתר מאד במין האדם ואע"פ שלא יהיה לו עמו שום ברית ודת כמו שנמצא בטבע האנשים הרחוקים והנכרים כמ"ש החוקר בפ' א' מהמאמר ההוא זה לשונו. אמנם יראה זה הרואה בתועים בדרך כי כל אדם הוא רע ואוהב לאדם. והנה התורה האלהית בעבד הכנעני לשתופו עם אדוניו במין נהגה בו בענין הרחמנות כמו שיתבאר במקימו ב"ה (שער מ"ו). וגם במין האדם עצמו יתאמץ קשר אהבה לפי התרבות הדמוי אשר להם כי אשר הם ממלכות א' כאשר נמצאו באחת האיים הרחוקים יתחברו יחד ויאהבו מזולתה ויותר אם הם מאפרכיא אחת או ממדינה אחת ויתחזק עוד זה כשיהיו ממשפח' ומבית אב אחד עד שאדם עם עצמו הוא תכלית האהבה ומדתה ולזה היה מהחכמ' התוריית לשער בה כל האהבות והוא אומרו ואהבת לרעך כמוך (שם י"ט) כי הנה בזה כוונה לכל מה שדקדק החוקר במה שגזר שהאהבה לא תפול בשום פנים רק באותו שהוא עמו בגדר א' אמר בפרק י"א מהמאמר הנזכר. אמנם האהבה אינה לבלתי בעל תכלית ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ע"כ. ועם היות שהחוקר בפרק ב' ממנו אמר שלא יאמר אומר שהוא רוצה טוב היין אם לא יהיה שרוצה לשמרו למען ימצאנו הנה הכתוב הטיל בהם לשון רצון דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה כו' (תהילים ק״ב:ט״ו) כי הנה ברצון הזה נחום ונחמול על הדברים שהם חוץ ממינו כמו שזכרנו אבל מ"מ לא נאמר שנאהב היין ולא הבשר ולא המטעמים אבל נרצם ומאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כ"ז) הנה האהב' תסוב לעושה כלומר כאיש אשר אהבתי כד"א ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (שם כ"ה) וה"ה אומרו כאשר אהב. ולא עוד אלא שאפי' בחלק מחלקי האדם לא תפול לשון אהבה כי לא נאמר שנאהב יד פלוני או אזנו או עינו אבל נרצה אותם ונאהוב אותו בכלל שלמות צורתו כמו שדקדק על זה שלמה באומרו רצון מלכים שפתי שקר ודובר ישרים יאהב (משלי ט״ז:י״ג) הנה שיחס הרצון אל החלק והאהב' אל הכלל והוא ממש טעם ואהבת לרעך כמוך. ולא בלבד צריך שיהיה בגדרו ממש כי אם אף בגדר שלמותו כדי שתתיחד ותתקיים האהב' מצד הדמיון והשווי לגמרי כמו שיתבאר זה בשער כ"ג ב"ה. עד שמזה יתבאר שאין האהב' כי אם התיחדות האוהבים כאלו הם עצם אחד כי על זה נאמר את בנך את יחידך אשר אהבת (בראשית כ"ב). יי' אלהינו יי' אחד, ואהבת את יי' אלהיך (דברים ו׳:ד׳-ה׳) כמו שיבא במקומו. הנה הוא מבואר כי בהתיחד הנאהבים בענינם תתחזק האהבה ותקשר חבת החברה ביניהם ובהפרדם תפרד. ומזה הטעם אין מדרך האהב' שנרצה לאוהבינו שיהיו מלאכים או מלכים שאין מטבע הדבר שיסודרו ממנו פעולות שיבטלוהו או יפסידוהו כמו שתתבטל האהבה ביניהם כשיסור הדמיון והשווי מביניהם כמו שכתב זה החוקר בפרק ז' מהמאמר הנזכר ומזה נזהר יהונתן כשאמר לדוד ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה (שמואל א' כ"ג). ירצה כי בחפצו שיעלה דוד אהובו למעלת המלכות לא ירצה שתאבד ותפסד האהב' אשר ביניהם שכבר יהיה לו למשנה ויהיה להם יחס קרוב שומר תמונת אהבתם כי מהמאמר הכתוב ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל (שם כ') יראה שכבר התמיד דוד לבכות על יהונתן אחרי מותו מהאהב' אשר אהבו כאשר בכה יהונתן על דוד בחייו עד זמן שדוד הגדיל עד למעלה כי אז בהסתלק השווי והיחס נחלשה האהבה ולא יוסיף לבכות עוד. וכן יראה מענינו עם מפיבושת (שמואל ב י״ט:כ״ו) בנו ויהיה הגדיל בכאן בודד, כמשפט האמין, האזין, וזולתם. וכן כי הגדיל לעשות (יואל ב׳:כ׳). ולהיות הענין כן היתה מהשגחת הש"י ליחד בעמו הנבחר בברית ישר שהוא שווי והדמות חזק נתיחדו בו האומה הישראלית כמו שאנו עתידים לבאר עם יתר התועלות הגדולות הנלוות אליה בפרשה מילה שער י"ח ב"ה. ותורה אחת ומשפט אחד בית אחד כהן אחד כדי שיוחדו כלן ויתאחזו בחבה ואהבה יחד מכל שאר האומות כי בזה יתקשרו אלו באלו ויעזרו אלו מאלו להשלמת צרכיהם הרבים המוטלים עליהם מצד התורה והמצות אשר מטבעם וצרכם להעשות בחברה ואגודה נוסף על היותם מדיניים בטבע כיתר העמים. והנה כאשר יהיה ביניהם סבות האהבה והשלוה ודברים מחוץ יבטלום אין זה כי אם רוע לב כאומנים שהם ממלאכה אחת ששונאים איש את אחיו בסבת התועלת שהוא דבר חצוני למלאכ' עם שנמשך ממנה. ועל תוכחת כיוצא בהם אמר הנביא הלא אב א' לכלנו הלא אל אחד בראנו ומדוע נבגד איש באחיו (מלאכי ב׳:י׳) אמנם טעם בלתי השוות הרשעים באהבתם עם השוותם ברשעותם יתבאר אל נכון בפ' נח שער י"ב ב"ה. והנה אחר שנתבאר בזה הפרק שהמין האנושי בכלל צריך אל חוזק האהב' לסבות שזכרנו ונתבאר שהאהבה נמצאת במציאות השווי וההדמות היה מהחכמה האלהית להשגיח בהוייתו ולשנותו במציאות לטוב מכל שאר הב"ח אשר בזה תובן כוונת הכתובים הבאים בספור הזה הנפלא המספר מהוית האדם וטבע מהותו ומעתה אחל בביאורו: