וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃
עקידת יצחק
אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר הנה הוא אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת. כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומ' להם ואף כי יפלו פעם אל קצה אחד מהפחיתות ופעם אל קצהו האחרון ולא יזוזו כמו שעליהם אמר החכם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע (משלי ב') ירצה שהשמחים אל הרע במה שהוא רע יגילו בו אפילו בהפכו שלא יקוץ הכילי בפיזור אע"פ שהוא הפך טבעו אבל יגיל בשני ההפכים מצד ששניהם רע כמוהו ואלה הם האנשים אשר לא יועילו למו וכ"ש שלא יועילו ליישוב העולם כי הם לא יעזרו זה מזה גם לא יעזרו בעצמם כי הם בתכלית הרוע והרע מפסיד את עצמו דכתיב יגמר נא רע רשעים (תהילים ז׳:י׳). ומזה התאר הנפסד המליץ יותם בן ירובעל עם אנשי שכם באותו מעמד שאמר להם הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך (שופטים ט׳:ז׳-ח׳) כי באמת הוא היה איש חכם ונבון לפי מה שיראה מאומץ לבבו וקיום גזרתו עליהם וכשתדקדק על דבריו יראו שאינם נכונים מצד שהמשל אינו דומה לנמשל כי הם לא הלכו לבקש מלך וגם לא נמצא איש שסרב מהיות להם למלך. אדרבה אבימלך הוא שהשתדל והתנכל למלוך עליהם. והנה לא צדק מהמשל רק מ"ש בסוף דבריו ועתה אם באמת ובתמים כו'. ולזה אני אומר כי כוונת האיש לפי חכמתו וגודל לבבו לא היתה רק לתאר אותם במשל הזה באותה החלוקה מהאנשים הפחותה אשר זכרנו עד שלפחיתותם ומיעוט תועלתם לא ימצא מי שירצה בחברתם ויקבל שררתם אלא אם יהיה נבזה וחדל אישים כמותם. מצורף למה שכיון להמשיך לב העם בדברי מליצותיו כדי שלא יבהלו להשיב לו דבר או לרדוף אחריו עד תומם. ועל הכת הזאת הפחיתה אמר הלוך הלכו וכו' כי דרך הכתוב להמשיל האנשים בעצים כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). הן אני עץ יבש (ישעיה נ"ח). הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש (יחזקאל י״ז:כ״ד) וזולתם. אמנם לא כוון אל עץ עושה פרי אשר בו נמשל האדם שיש בו קצת שלמות כמ"ש כתפוח בעצי היער כו' (ש"ה ב'). רק אל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בלי ספק והזית והתאנה והגפן לעדים כי לא היו בתוכן. ולזה לא מצאו להם מנוח עד באם אל גרן האטד כי הוא ממינם. ואמר כי הכת הזאת הנפסדת ונעדרת משום תשוקה אל עניו מוגבל כמו שאמרנו בקשו להם ראש וקצין ינהיגום על פי שגעונם כי בזה יהיה כח הצדק גדול מאד. כי אפילו הנשחתים במעשיהם וילכו הלוך על כל הר וגבעה לגנוב ולרצוח יבקשו להם דבר צדק מה כמו שנמצא זה במאמרי הפילוסופים. גם שלמה אמר לכה אתנו נארבה לדם כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' (משלי א׳:י״א). ואמר כי הלכו ראשונה אל הזית והם כת רודפי השררה והכבוד המבקשים שתהיה להם בין האנשים סגולת השמן המגביהי לשבת על כל המשקין גם כי בעל השררה והכבוד נמשח בשמן המשחה. והיתה התשובה להם החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים כו'. ראה כמה הפליג המליצה בדבריו אלה אמר שעם היות שתשוקתו זאת אינה אהובה אצל החכמים והשלמים לראותם שאינה עד"ה תכלית החיים האנושים כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית עכ"ז להמצא להם תכלית ידוע ומונבל אשר ידומה היותו היותר נכבד שבתכליות המדומים מצד מה שנראה שנשתתפו בה אלהים ואנשים והן הנה פני הראות בעלי הדעת הזה כמו שביארוהו שם שמפני זה אין ראוי להעזב מהפועל הזה ללכת לנוע כשכור על העצים היבשים הנעדרים משום פרי. והנה כאשר מיאנה זאת הכת להתחבר בהם נטו להם אצל הכת אשר למטה ממנה במדרגה ולזה ויאמרו העצים לתאנה כו'. והם רודפי תאוות המאכל והמשקה למלא בטנם והיתה תשובתה להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי כו'. ירצה כי עם היות שאינו התכלית המוסכם לחכמים כנזכר עכ"ז אחר שנמצא בו דבר כזב והוא היותו מתוק לחך וערב לגוף ודברים כאלו נדרשים לעצמם כי לא נשאל מפני מה נתענג שאין להם להעזב ממנו לנוע ולחוג כסכלים על לא תכלית כלל. ואחריהם החזיקו ביד רודפי התענוגים הבשריים המתאוים ללכת אחרי שרירות לבם ואחרי מראית עיניהם. כי למה שהוא התכלית היותר גרוע חשבו שלא ישיבו פניהם ולזה ויאמרי העצים לגפן כו'. כי הגפן הוא משל אל כל התענוגים אשר מזה המין כי זנות יין ותירוש ינובב האנשים וירגילם לערוה ואל כל מיני התענוגים הנלוים אליה וכמבואר מכמה מקומות. והיתה תשובתו החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. וזה כי עם היות אינה תכלית מעולה אצל המעולים מ"מ נמצא בה דבר משותף לאלהים ואנשים שהשמחה נתייחסה לו ית' כאומרו שהשמח' במעונו (כתובות ח'.) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) גם האנשים ירדפוה והוא פני ההראות אשר בה ולזה שלא יעזב ממנה ללכת לנוע על העצים אשר אין להם פרי ולא ריח כלל. והנה לבלתי השמע להם שום בעל פועל מוגבל הלכו להם אל האטד אשר הוא נעדר הפרי והנה עלה כלו קמשונים ואדם יגע בהם ימלא ברזל וכאשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה והוא ג"כ בליעל לפחיתותו קבל עליו זאת החבר' הפחותה אף כי לא יאמין בה עד שאמר אם באמת ובתמים וגו' באו חסו בצלי. כי באמת החוסה בצלו בצל הקצף הוא חוסה. ואם אין תצא אש מן האטד כו'. כי הנזק וההפסד קרובים לבא אל הפחותים כשמתחברים זה לזה. והכוונה לפי מגמתו מובנת מעצמ' כי אמר כזה וכזה אירע לכם בלי שום חלוף כי אם שאתם במדרג' הזאת הפחות' שבמדרגות מי האיש מכל רודפי שאר המבוקשים המדומים יעזוב דרכו מלכת אחריהם להתחבר אליכם להיות לכם לראש ולזה הטיבותם אשר עשיתם כאשר בחרתם באיש נעור ורק מכל שלמות כי הוא הראוי לכם ואתם לו, ואם באמת ובתמים כוונתם אל פרנס שינהיג אתכם לשום תכלית אע"פ שלא מצאתם טוב ממנו בואו חסו בצלו אולי תקבלו ממנו צד תועלת. ואם אין אתם פונים אל תכלית רק לעשות העולה על רוחכם טוב או רע סוף שבהתחבר רעה אל רעה בערה כאש ואין מכבה. והנה זאת הכת הפרוצ' והפחותה כבר עלתה רעתה להרוס שאר הכתות בהתפשט בהם השלוח לבלתי השמר בתשוקתם היחס המכוון אבל ירדפו בכל לבבם ובכל נפשם אחר המועיל והערב כאלו כל א' מהם הוא הטוב המוחלט גם הטוב כשיבוקש מקצתם אינו מוגבל בעצמו רק יבוקש לתכליות אחרות כמו שאמרו חכמינו ז"ל הריני למד תורה על מנת שאקרא כו' (ספרי פ' עקב). או שיהרסו בעיון ברב או במעט עד שנוכל להמליץ על ענין הכתות האלה דוגמת מה שאמר גוברין תלתא רמינא לגו נורא מכפתין והא אנא חזי גוברין ארבע' שריין מהלכין כו' (דניאל ג׳:כ״ד). כי הכוונה האלהית היתה להמציא שלש מיני תשוקות לבד שהיו כפותין ומוגבלין הגבלה חזקה לבל יעברו את חוקם ואנחנו רואים בעינינו שמשתמשין בני האדם בארבעה וכלם בלי שום קשר של הגבלה וצמצום. ברם ריויה די רביעאה הוא בתכלית השלוח והקלקול. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין בעינו במה שאמרו בהגדה (ב"ר פ' כ') ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית נ'). ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה (תהילים ס״ה:י׳). ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל שנאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (ש"ה ז') ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳) ועתה ראה איך כוונו לגלות אופן השמוש הנאות בשלשה התשוקות האלו מהטוב והמועיל והערב וצורך הגבלתו ופיסול הענין הרביעי לגמרי אשר כלו או מקצתו פגול הוא לא ירצה. והנה על תשוקת הערב אמרו אין תשוקת אשה אלא לבעלה. ירצה שהגבלת התשוקה הזאת להשיג המכוון ממנה היא בשלא תתפשט אלא במה שצריך לקיום האדם לבד. כי הוא צורך זווג אשה לבעלה לא בניאוף ובאופנים אחרים מהמותריים והקש על כל מיני הערבות של משלים באשה בכל מקום כמו שאמר ואל אישך תשוקתך. ועל תשוקת המועיל אמר ואין תשוקת הגשמים אלא לארץ כלומר כי כמו שתשוקת הגשמים וצורכן אינה אלא לארץ כמו שנאמר והולידה והצמיח' (ישעיהו נ״ה:י׳) וכמו שאמר פקדת הארץ ותשוקק' כן ההצלחות המדומות מקניני העושר הנמשלות אל גשמי השמים כמ"ש מטל השמים מעל וכו' (בראשית כ״ז:כ״ח) אין תועלתם לאדם רק להתפרנס מהם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. והנה המתעסק בהם לזולת הכוונה הזאת הנה הוא הורס ההגבלה המחוייבת ונמצא טורח על עולם שאינו שלו. אמנם על תשוקת הטוב אמר ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל והיא תשוקת הקב"ה באמת לא נתנה רק לישראל אשר הישירם בתורה האלהית על הטוב והישר במה שהוא טוב וישר. לא שיבחרו הנראה טוב והוא רע בבחינת דברים אחרים כמו שנוהגין שאר האומות. כי לזה אמר אני לדודי ועלי תשוקתו כי עלי לקבל אופן תשוקתו המוגבלת אל הטוב מצד עצמו ולא על דרך השלוח. ואחר שהגבילו שלשה מיני התשוקות האלו על השערתם וגבולם האמתי אמרו על הענין הרביעי הבלתי מקבל ההגבלה אין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו כי קין לא בא אל המעשה ההוא בתשוקה מוגבלת אל דבר רק ברצון מוחלט ובבולמוס משולח. כן האנשים הנמשכים אחריו אין כוונתם לבחור בדבר ולא למאוס בדבר. רק שמטבעם הוא השלוח והעדר ההגבלה והיא תשוקת יצר הרע כמ"ש ואליך תשוקתו. והיא כוונה טובה להם בזה הענין. ועם זה שאמרנו נודע איפה טעם החלוף הנמרץ הנמצא בין רעים וטובים והוא שכבר נשאל בין הפילוסופים בשיאמרו אחר שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים כמו שנתברר לנו בפרק החבור אשר בשער השמיני אשר לזה היו הטובים והישרים כלם אהובים להשתתפם והדמותם בטוב וביושר הנדרשים מהם. והרשעים עם היותם דומים ושוים בתשוקת חיי התאוות הרעות אין שלום אמר יי' לרשעים אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. והיה זה הענין כפי מה שאמרנו. וזה כי הצדיקים והישרים הם מתאחדים בדבר מוגבל ביושר וסדר. כי הגבלת היושר ההוא תיחדם ותשים אותם שותפים ודומים אשר מזה תמשך אהבה ואחוה ביניהם מבלי פרוד עצמי. ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושמי דעות הנה לא יצאו מההגבל' ההיא אשר בה השתוף. אבל הם ענינים נכנסים בתוכה ומקיימים אותה מצדדים מתחלפים כל אחד לפי סברתו. לא יספיק החלוף ההוא החלקי להפרידם אדרבה יוסיפו אומץ בהתאחדם אל עצם ההגבלה ההיא. משל לשני חכמים העוברים לפני המלך. האחד יכסה את ראשו. והשני יסיר את מצנפתו. כי עם שנתחלפו במעשיהם החלקיים כפי מה שחשב כל אחד מהם כי הוא דרך הכבוד. הנה נשתתפו בהסכמה אחת כי החלוק הכבוד למלך הוא הראוי והנאות וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להורות זה במה שאמרו פרק קמא דקדושין (ל':) מאי כי ידברו את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אהבה בסוף. וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות יראה שהם מתנגדים לגמרי כמו שיהיה הענין באלו האנשים שאמרנו. שלכאורה יראה שהא' חפץ ביקרו של מלך והשני לא כן ירצה. אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויודע טעם כל אחד מהם ימצא לסוף כי הכבוד אשר ידרוש האחד הוא עצמו מה שידרוש השני והוא הדבר אשר ייחדם. והוא טעם אמרם ז"ל הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים (חגיגה ג':) כי כוונת כלם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר ולהפיק רצון האלהים שהנחילה לנו. ולזה היו כל הסברות ההם נכנסות תחת גדר ההגבלה ההיא ומקיימין אותה כמו שאמר על זה כלם נתנו מרועה א' (קהלת י״ב:י״א). ומזה הטעם אמרו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' (אבות פ"ה). והוא כאשר יהיה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל. שהוא מזה האופן שהענין הכללי אשר ירצה האחד הוא אשר ירצה חברו ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. הלא תראה דבר זה מפורש במקרא והוא כשבנו בני גד ובני ראובן את המזבח אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל (יהושע כ״ב:י״א). כי הנה בתחלה כאשר חשבו שכוונתם למרוד בה' עלו עליהם לצבא ואמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם כו'. אמנם כשהשיבו להם דבר לאמר חליל' לנו ממנו למרוד ביי' ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח (שם). והכוונה כי אדרבה הית' כוונתם להרחיק שמץ ההסרה מעל השם בהיות המזבח ההוא שם יושב ובטל מהקריב עליו עולה וזבח כי זה יהי' עדות מפורסם שהביטול ההוא יהי' לקיים מה שנאמר בתורת משה השמר לך פן תעל' עולותיך כו' כי אם אל המקום כו' (דברים י״ב:י״ט). כי בזה יקרא שם ה' עליהם וזכרו לא יסוף מזרעם. ויהי' אומר לא לעולה ולא לזבח כמו ללא עולה וללא זבח כמו שפירשוהו באומרם בסמוך כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו. הנה שהודו שהמזבח הזה בהיותו בטל היא מורה על מצות ה' עליהם שלא תהי' העבודה בקרבנות רק לפניו בבית המיוחד אשר נקרא שמו עליו והוא מה שפירשוהו עוד לגמרי והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם. מ"מ כשגלו את דעתם הנה אז נהפכה להם המלחמ' לשלום ולאהב' רבה כי נמצאו כלם נכנסים תחת כוונה אחת וכמו שאמרו היום ידענו כי בתוכנו ה'. שכולם נתכוונו לעבדו שכם אחד ונעשו אוהבים ולא אמרו לעלות עליהם למלחמה. וכן היה הענין עם משה רבינו ע"ה עמהם בתחלת ענינם כאשר יתבאר במקומו בפרשת מטות ב"ה. לא כן הרשעים כי למה שתכליתם הוא הרע והרע היא בלתי מוגבל אבל הוא נפרץ על דרכים רבים אין שום דבר שישתפם כי אפי' הרע ההוא שיכללם אינו אחד משותף לכל כי כל אחד הולך לבצעו זה ירדוף אחר שלוח תאות המאכלות וזה אחר הזמה וזה אחר העושק והמרוצה וכאלה רבות בלתי בעלות מספר עד שלא ימצא רשע דומה לחברו. לזה א"א שתמצא אהב' קיימת ביניהם רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים הוא מה שאמר החכם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו (משלי כ״א:י׳) ירצ' שאע"פ שישתתף רשע עם רשע בסוג הרשע בכלל עם כל זה לא יוחן בעיניו רעהו להיות לו עמו שום אהב' לפי שלא נשתתפו בדבר מיוחד יגבילם אחר שאין רשעו של זה כרשעו של זה ועל זה ימצאו ביניהם תמיד המריבות והקטטות ויופסד קבוצם ויתפשט ההפסד לקרובים אליהם כי אוי להם ואוי לשכניהם. ומזה חוייב מ"ש בסנהדרין פרק בן סורר ומור' (ע"א:) כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אין שום דבר יקיפה ויקבצה להיות אחד אבל רוב תכליותיהם או פחיתיותם יפרידום ויחלקום לכמה פאות ואין מקבץ כמו כנוס הצדיקים שהוא מקובץ ועומד:
עקידת יצחק
*הפרק הרביעי, תוכן דעתו ז"ל הוא כי בעבור היות חג השבועות מעורר ומזכיר אותנו בעיקר האמונה בנבואה ותורה מן השמים, ע"כ באו בפרשה אשר בו נצטוינו לחוג אותו שלש ענינים המתיחסים לקנין התורה והחכמה האלקית, הא' כי העסק בעניני העולם להמציא מזון הגוף וכל מחסוריו, אשר בלעדם לא יוכל איש לעסוק בתורה ע"ד מחז"ל אם אין קמח אין תורה, הוא הכרחי לנו, ותורה אותנו באיזה אופן וכונה, ראוי שיהיה, הב' בי התשוקה לעסוק בתורה צריכה להיות יותר גדולה מאל שאר העסקים, והג' תראה אותנו מעלת ושלימות העסק התוריי הזה, וההבדל שיש בבחינתו בבני אדם.
אח"כ מבאר הרב ז"ל ג' ענינים ואומר, בי כבר התבאר גם בחכמת הפילוסופיא שאף שקנין הטובות הזמניות הוא הכרחי לחיי האדם עלי ארץ, בכל זאת אינן ראויות להיות התכלית המבוקש כי אם השתדלות וכונת הקונה אותן צריכות להיות תמיד רק לבוא על ידן ובאמצעותן אל קנין השלימות הנפשית, כי במלאת ספק ומחסורי האדם הגופנים, יוכל יותר על נקלה להתעסק בהשלמת נפשו מבלי עצב ודאגה, (עיין ביאורי לשער מ"א), ומה שהבטיחה ג"כ התורה קניני הזמן אלה לשכר עושי מצותיה הוא רק, יען כי מלבד שהם אות ורומז על השכר הרוחני, יגיע גם האדם על ידם יותר על נקלה אל היכולת והאפשרות, להוסיף עוד שלמותו האמיתית, ולקנות על ידה השכר הנצחי [וכן כתב גם הרמב"ם פ"ט מה' תשוב'.] וע"ז רומז גם הכ' "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" ר"ל כי כמו שהימין הוא העיקר והשמאל טפל לו, כן גם השכר הרוחני בעולם הנצחי הוא העיקר, והעושר והכבוד המדומה, הם רק טפלים ואמצעים לו, ובזה מבאר הרב והולך גם מזמור ס"ז אשר פסוקיו שבעה ותיבותיו מ"ט, ותקנוהו קדמונינו לאמרו בימי הספירה אשר גם הם מ"ט יום ושבעה שבועות, לעורר אותנו על רעיון זה לפני התקדש חג השבועות יום מתן תורתנו, אשר העסק בה הוא העיקר, וכל השתדלותו לאסף פרי ותבואת הארץ, או שאר קניני הזמן, צריכים להיות רק האמצעי והטפל לו, גם בפרשתנו רומז על זה, כי באמרו "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" יורה כי הארץ וכל תבואתה, הן מתנות אלקיות למלאות מחסורינו ההכרחיים, למען השיג על ידי זה התכלית הנרצה בעיני הי"ת שהוא קנין התורה ושלמות נפשית, וע"כ חוברה למאמר זה מצות הבאת ראשית הקציר לפני ה' לרצון, לעורר אותנו בזה כי כל קניננו הארציים צריכים להיות תמיד קודש לה', ונועדים ממנו רק לתכלית הנרצה לפניו, ויום הנפת העומר היה לפי קבלת חז"ל ממחרת השבת השביעית למועד חג הפסח עת צאתנו ממצרים, והחל בנו הנהגת אלקים הנסיית, ולא ממחרת שבת בראשית, אשר בו החלה הנהגת העולם הטבעית, (עיין ביאורי בראשית דף ל"ז) להורות בזה כי גם ברכת תבואת הארץ ונתינת יבולה למכביר לא תהיה לבני ישראל עפ"י ההנהגה הטבעית, כ"א עפ"י ההנהגה ההשגחיית והנסיית לפי גמול מעשיהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער נ"ו).
ועל התשוקה המחויבת להיות בלב כל איש ישראלי ללימוד התורה ולקיום מצותיה וחקיה, רומזת מצות הספירה, כי ספירת הימים לדבר מה, תורה על הצער אשר יש לנו כל עוד יעדר הדבר ההוא ממנו, והעונג אשר ניחל להשיג בבוא אלינו, וכמו שנצטוו הזב והזבה לספור שבעת ימים לטהרתם, להורות בזה שמחתם בקרבתם יום יום אל טהרתם והסרת טומאתם, כן היה הענין גם בבחינת ישראל וקבלתם התורה, כי אף שתכלית יציאתם ממצרים היתה רק לעבוד את הי"ת ולקבל תורתו על הר סיני כמאה"כ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הוכרחו בכל זאת למנות שבעה שבועות מיום צאתם ממצרים עת התרחקו מטומאת גילוליהם עד בוא יום טהרתם המוסרית בקבלתם התורה (ואף שהיה הדין נותן שאם מטומאת הגוף לטהרתו צריך מנין ז' ימים, יצטרך מטומאת הנפש לטהרתה שבעה יובלים, בכל זאת הקל הי"ת עול המתנתם זאת, וצוה רק שתהיינה שבעה שבועות, כי כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, ומסבב להם בזאת תנועה קלה ומהירה אף כי בעצמם לא היו יכולים עוד לעוף ולהרחיק מקנם, כן סייע ה' להם בטהרתם להקל אותה להם, כמאה"כ "ואשא אתכם וכו', ואביא אתכם אלי", ובמשך זמן זה הוכנו ע"י הנס שנעשה להם במרה, ושימת שם חוק חוק ומשפט להם, להיות ראוים יותר לקבלת התורה, ועל כל זה רומז גם המדרש "תני ר' שב"י בשעה שיצאו" וכו', שהביא הרב ז"ל, (עיין בפנים הספר) ולזכרון מנין הימים הזה שמנו אבותינו בצאתם ממצרים, נצטוינו גם אנחנו לספור הימים בכל שנה מפסח עד עצרת, ולהראות גם בזה משוש לבנו בראותנו, כי מדי יעבור יום יום אנו קרבים יותר לאט לאט אל יום שמחתנו יום מתן תורתנו, אשר הסירה חרפת סכלותנו וטומאת מעשינו ומדותינו הרעות מעלינו להאיר עיני שכלנו ולטהרנו מכל סיג וחלאה מוסרית, וכל זה יורה על התשוקה והכוסף, אשר צריכים להיות לנו אל לימוד התורה וידיעתה, כי רק אז אם בכל אות נפשנו, נשתדל בה, וכצמא נערוג אל אפיקי מימיה, תבוא גם היא כמים בקרבנו, ותשובב נפשנו ותכה שורש בל ימוט בלבנו, כמאה"כ "הוי כל צמא, וכו' ומחז"ל והוי שותה בצמא את דבריה", והיות ב' הקרבנות אשר נצטוו ישראל להביא מתבואת הארץ בתחילת ובסוף ימי הספירה, אשר הם כעין הכנה ליום נתינת התורה, באים ממינים שונים, מורה על הענין השלישי שהוא ההבדל במדרגות ומעלות האנשים בבחינת קנין התורה ושלמות נפשם, כי מנחת העומר מהשעורים אשר הובאה בחג הפסח, רומזת על האומה הישראלית בכלל, אשר בעבור מעלתם ויתרונם על זולתם, יצאו מכלל שאר העמים הקדמונים אשר נדמו בעבור כי נעדרה מהם האמונה האמיתית וכל שלמות מוסרית, לקש ותבן, אשר כבר הוציאו מהם הבר, דומים רק לשעורים אשר בעבור פחיתות ערכם הם מאכל משותף לאדם ולבהמה, ומנחת שתי לחם בחג השבועות הבאה מן החטים שהם מאכל אדם ביחוד, בעבור חשיבותם, רומזת להשלמים בעם, ויען כי גם השלם בבני אדם יעלה רק מעלה מעלה במדרגות שלמותו, ע"כ באה תחילה בפסח מנחת עומר שהיא מן השעורים, ושתי לחם מהחיטים באחרונה, במלאת ימי הספירה וההכנה בחג השבועות, ויען כי מנחת העומר רומזת על התחלת השלימות, אמרו במדרש בשם ר' יוחנן "אל תהי מצות עומר קלה וכו'" (עיין בפנים הספר) שעל ידה זכה אברהם מדי החילו להשלים את נפשו לירש את הארץ כמאה"כ "ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך" שנאמר לו לפני המולו עוד בשר ערלתו, (בראשית י"ז) וכן גדעון, ודור חזקיהו ויחזקאל אשר כולם עמדו רק בתחילת השלמות זכו רק בעבורה להיות נצלים מרעה,- ואחר שני אלו העקרים נמשכה התור' לסדר הענין העצמי אליה שהוא עקר הנבואה ותורה מן השמים שנתבארה אמתתו ביום מועד אשר עמדו לפני ה' בחורב אשר בו ענו כלם ואמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. אלא שלמעלת היום ההוא והעקר המיוחד אליו הקדים מצות העומר וספירתו שהוא ענין נכבד מישיר אל התעוררות מעלת העקר הזה והדרכים המביאים עליו בג' ענינים. הא' בהישיר אל כוונת האדם בעבודת האדמה ויתר העסקים הזמנים אצל עסק זאת התורה האלהית וזה מפרשת העומר האומרת כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגומר. הב' בהישיר אל גודל התשוקה המחוייבת אל זה העסק התוריי מיתר העסקים וזה ממצות הספיר' הנמשכת אחריה האומר וספרתם לכם ממחרת וגומר. הג' בהראות שלמות זה העסק ותוארו אצל האדם וזה ממצות יום הנ' וקרבנו באומרו עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום והקרבתם מנחה וגומר:
אח"כ מבאר הרב ז"ל ג' ענינים ואומר, בי כבר התבאר גם בחכמת הפילוסופיא שאף שקנין הטובות הזמניות הוא הכרחי לחיי האדם עלי ארץ, בכל זאת אינן ראויות להיות התכלית המבוקש כי אם השתדלות וכונת הקונה אותן צריכות להיות תמיד רק לבוא על ידן ובאמצעותן אל קנין השלימות הנפשית, כי במלאת ספק ומחסורי האדם הגופנים, יוכל יותר על נקלה להתעסק בהשלמת נפשו מבלי עצב ודאגה, (עיין ביאורי לשער מ"א), ומה שהבטיחה ג"כ התורה קניני הזמן אלה לשכר עושי מצותיה הוא רק, יען כי מלבד שהם אות ורומז על השכר הרוחני, יגיע גם האדם על ידם יותר על נקלה אל היכולת והאפשרות, להוסיף עוד שלמותו האמיתית, ולקנות על ידה השכר הנצחי [וכן כתב גם הרמב"ם פ"ט מה' תשוב'.] וע"ז רומז גם הכ' "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" ר"ל כי כמו שהימין הוא העיקר והשמאל טפל לו, כן גם השכר הרוחני בעולם הנצחי הוא העיקר, והעושר והכבוד המדומה, הם רק טפלים ואמצעים לו, ובזה מבאר הרב והולך גם מזמור ס"ז אשר פסוקיו שבעה ותיבותיו מ"ט, ותקנוהו קדמונינו לאמרו בימי הספירה אשר גם הם מ"ט יום ושבעה שבועות, לעורר אותנו על רעיון זה לפני התקדש חג השבועות יום מתן תורתנו, אשר העסק בה הוא העיקר, וכל השתדלותו לאסף פרי ותבואת הארץ, או שאר קניני הזמן, צריכים להיות רק האמצעי והטפל לו, גם בפרשתנו רומז על זה, כי באמרו "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" יורה כי הארץ וכל תבואתה, הן מתנות אלקיות למלאות מחסורינו ההכרחיים, למען השיג על ידי זה התכלית הנרצה בעיני הי"ת שהוא קנין התורה ושלמות נפשית, וע"כ חוברה למאמר זה מצות הבאת ראשית הקציר לפני ה' לרצון, לעורר אותנו בזה כי כל קניננו הארציים צריכים להיות תמיד קודש לה', ונועדים ממנו רק לתכלית הנרצה לפניו, ויום הנפת העומר היה לפי קבלת חז"ל ממחרת השבת השביעית למועד חג הפסח עת צאתנו ממצרים, והחל בנו הנהגת אלקים הנסיית, ולא ממחרת שבת בראשית, אשר בו החלה הנהגת העולם הטבעית, (עיין ביאורי בראשית דף ל"ז) להורות בזה כי גם ברכת תבואת הארץ ונתינת יבולה למכביר לא תהיה לבני ישראל עפ"י ההנהגה הטבעית, כ"א עפ"י ההנהגה ההשגחיית והנסיית לפי גמול מעשיהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער נ"ו).
ועל התשוקה המחויבת להיות בלב כל איש ישראלי ללימוד התורה ולקיום מצותיה וחקיה, רומזת מצות הספירה, כי ספירת הימים לדבר מה, תורה על הצער אשר יש לנו כל עוד יעדר הדבר ההוא ממנו, והעונג אשר ניחל להשיג בבוא אלינו, וכמו שנצטוו הזב והזבה לספור שבעת ימים לטהרתם, להורות בזה שמחתם בקרבתם יום יום אל טהרתם והסרת טומאתם, כן היה הענין גם בבחינת ישראל וקבלתם התורה, כי אף שתכלית יציאתם ממצרים היתה רק לעבוד את הי"ת ולקבל תורתו על הר סיני כמאה"כ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הוכרחו בכל זאת למנות שבעה שבועות מיום צאתם ממצרים עת התרחקו מטומאת גילוליהם עד בוא יום טהרתם המוסרית בקבלתם התורה (ואף שהיה הדין נותן שאם מטומאת הגוף לטהרתו צריך מנין ז' ימים, יצטרך מטומאת הנפש לטהרתה שבעה יובלים, בכל זאת הקל הי"ת עול המתנתם זאת, וצוה רק שתהיינה שבעה שבועות, כי כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, ומסבב להם בזאת תנועה קלה ומהירה אף כי בעצמם לא היו יכולים עוד לעוף ולהרחיק מקנם, כן סייע ה' להם בטהרתם להקל אותה להם, כמאה"כ "ואשא אתכם וכו', ואביא אתכם אלי", ובמשך זמן זה הוכנו ע"י הנס שנעשה להם במרה, ושימת שם חוק חוק ומשפט להם, להיות ראוים יותר לקבלת התורה, ועל כל זה רומז גם המדרש "תני ר' שב"י בשעה שיצאו" וכו', שהביא הרב ז"ל, (עיין בפנים הספר) ולזכרון מנין הימים הזה שמנו אבותינו בצאתם ממצרים, נצטוינו גם אנחנו לספור הימים בכל שנה מפסח עד עצרת, ולהראות גם בזה משוש לבנו בראותנו, כי מדי יעבור יום יום אנו קרבים יותר לאט לאט אל יום שמחתנו יום מתן תורתנו, אשר הסירה חרפת סכלותנו וטומאת מעשינו ומדותינו הרעות מעלינו להאיר עיני שכלנו ולטהרנו מכל סיג וחלאה מוסרית, וכל זה יורה על התשוקה והכוסף, אשר צריכים להיות לנו אל לימוד התורה וידיעתה, כי רק אז אם בכל אות נפשנו, נשתדל בה, וכצמא נערוג אל אפיקי מימיה, תבוא גם היא כמים בקרבנו, ותשובב נפשנו ותכה שורש בל ימוט בלבנו, כמאה"כ "הוי כל צמא, וכו' ומחז"ל והוי שותה בצמא את דבריה", והיות ב' הקרבנות אשר נצטוו ישראל להביא מתבואת הארץ בתחילת ובסוף ימי הספירה, אשר הם כעין הכנה ליום נתינת התורה, באים ממינים שונים, מורה על הענין השלישי שהוא ההבדל במדרגות ומעלות האנשים בבחינת קנין התורה ושלמות נפשם, כי מנחת העומר מהשעורים אשר הובאה בחג הפסח, רומזת על האומה הישראלית בכלל, אשר בעבור מעלתם ויתרונם על זולתם, יצאו מכלל שאר העמים הקדמונים אשר נדמו בעבור כי נעדרה מהם האמונה האמיתית וכל שלמות מוסרית, לקש ותבן, אשר כבר הוציאו מהם הבר, דומים רק לשעורים אשר בעבור פחיתות ערכם הם מאכל משותף לאדם ולבהמה, ומנחת שתי לחם בחג השבועות הבאה מן החטים שהם מאכל אדם ביחוד, בעבור חשיבותם, רומזת להשלמים בעם, ויען כי גם השלם בבני אדם יעלה רק מעלה מעלה במדרגות שלמותו, ע"כ באה תחילה בפסח מנחת עומר שהיא מן השעורים, ושתי לחם מהחיטים באחרונה, במלאת ימי הספירה וההכנה בחג השבועות, ויען כי מנחת העומר רומזת על התחלת השלימות, אמרו במדרש בשם ר' יוחנן "אל תהי מצות עומר קלה וכו'" (עיין בפנים הספר) שעל ידה זכה אברהם מדי החילו להשלים את נפשו לירש את הארץ כמאה"כ "ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך" שנאמר לו לפני המולו עוד בשר ערלתו, (בראשית י"ז) וכן גדעון, ודור חזקיהו ויחזקאל אשר כולם עמדו רק בתחילת השלמות זכו רק בעבורה להיות נצלים מרעה,- ואחר שני אלו העקרים נמשכה התור' לסדר הענין העצמי אליה שהוא עקר הנבואה ותורה מן השמים שנתבארה אמתתו ביום מועד אשר עמדו לפני ה' בחורב אשר בו ענו כלם ואמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. אלא שלמעלת היום ההוא והעקר המיוחד אליו הקדים מצות העומר וספירתו שהוא ענין נכבד מישיר אל התעוררות מעלת העקר הזה והדרכים המביאים עליו בג' ענינים. הא' בהישיר אל כוונת האדם בעבודת האדמה ויתר העסקים הזמנים אצל עסק זאת התורה האלהית וזה מפרשת העומר האומרת כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגומר. הב' בהישיר אל גודל התשוקה המחוייבת אל זה העסק התוריי מיתר העסקים וזה ממצות הספיר' הנמשכת אחריה האומר וספרתם לכם ממחרת וגומר. הג' בהראות שלמות זה העסק ותוארו אצל האדם וזה ממצות יום הנ' וקרבנו באומרו עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום והקרבתם מנחה וגומר:
גבורות השם
ואם יש לך לב להבין תדע, כי למאן דאמר ששה, בשביל זכות יעקב שנתברך בשש; במזרח ובמערב ובצפון ובדרום, בשמים ובארץ. דכתיב (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", (בראשית כז, כח) "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ". ששים נגד זכות יצחק, שנתברך בבנים כאשר היה בן ששים, שנאמר (בראשית כה, כו) "ויצחק בן ששים [שנה] בלדת אותם". כקנים [נגד] זכות אברהם, שנקרא (בראשית יז, ה) "אב המון", שהוא לשון ריבוי. ושנים עשר, נגד השבטים שהיו שנים עשר. הבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים גדולים כאשר תבין.