בראשית כז:כט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, נצח ישראל וגן נעול

יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃

עקידת יצחק

ואולם לפי שכבר יחלוק זה הענין הנכבד אל מין האדם לשני חלקים. חלק אשר ישמור זה הצלם והדמות על האופן הנזכר וחלק ממנו והוא הרוב אשר לא ישמרהו. חוייב שיהיה קצת האדם אצל קצת כמדרגת הב"ח הבלתי מדבר אצל המדבר או פחות ממנו כמו שנתבאר מהתיחדות האומה הנבחרת משאר האומות מתחלת שורשם. והוא ענין הבכורה אשר נאמר עליה מפי הגבורה ורב יעבד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). ואשר עליה אמר יצחק הוה גביר לאחיך כו' (שם כ"ז). גם נאמר ביצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו (שם י"ז). שיראה שהברית הזאת תתחייב ממעלת סדרי הטבע אצל בריאת העולם וכל זה כשישמרו התנאי המושם בדבר כמו שנאמר במעמד הנכבד אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳). ובפרשת הברית והיה אם שמוע תשמע כו' ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ כו' (דברים כ״ח:א׳). וכן בכל המקומות נתבאר כי בשמירתם זה התנאי יהיו כלם במדרגה שפלה מהם בסדר הנמצאות. והפלא כי כמ"ש במעלת האדם על כל הב"ח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית כו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כו' (בראשית ט׳:ג׳). כן נאמר במעלת האומה הזאת על זולתה מהמין האינושי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יהיה על כל הארץ אשר תדרכו בה (דברים י״א:כ״ה). וכבר אמר בתחלת הפרשה ואכלת את כל העמים כו' (שם ז') ובמקום אחר יאכל גוים צריו כו' (במדבר כ״ד:ח׳.) כי לחמנו הם (שם י"ד). וזולתם כמו שיתבאר בפרשת המן שער מ"א ב"ה. ובכמה מקומות יתבאר כי מסגולת התורה ומצותיה להכניע כל האומות תחת זאת האומה הנבחרת כהכנע כל הנמצאות כלן תחת האדם מטבע היצירה וכאשר אמרנו. וזה הענין הנכבד בעצמו הוא שעמד לדוד אדוננו בענין הפלשתי טרם יגלה אליו דבר יי'. ובעבורו היה נצוחו נקל בעיניו כמו שנתבאר ממאמריו אשר אמר פעמים שנים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א' י"ז) כי הנה באמת בדברים האלה גלה גודל מעלת נפשו הוא היה אומר דברים אלה כתופס על הדבר וכמקנטר על הנודרים הנדרים ההם על הענין ההוא לאמר מה טעם שיעשה דבר כבוד או עושר לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז זולת הטוב והכבוד המגיע לו בהסירו חרפה מעל ישראל שהרי אין סכנה בדבר כי מי הפלשתי הערל הזה אשר יעמד לפני כל איש הבא להלחם עמו אחר שהוא מחרף מערכות אלהים חיים והרי הוא עצמו בעכריו. ואם שהאנשים ההמה לא הבינו כוונתו כמו שנראה מתשובתם גם לא השניים הנה כשנשמעו הדברים לפני שאול ואנשי עצתי טעמו בהם טעם לשבח ויקחוהו אליו ופירש לו כוונתי על השלמות במה שאמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה (שם). ירצה למה תצטרך לתת מתנות קטנות או גדולות על זה הדבר עבדך ילך כו'. ואין ספק שכוון באומרו אל יפול לב אדם אל מה שנאמר ביצירה נעשה אדם בצלמנו. וכמו שאמרו ישראל קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) ושעל חלופו נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד). והנה כאשר אמר לי שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. אז ביאר לו הענין ואמר רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו גם את הארי גם את הדוב כו' (שמואל שם.) ביאר לו שכבר היה מורגל בשנשמר אצלי טבע הנמצאות עד שהיה מוראו וחיתיתו על פני היותר חזקים שבחיות היער כל מה שצריך להציל קנינו מהן ואם יקומו עליו למרוד בו יתחזק כנגדם וימיתם ושהוא בטוח שהפלשתי הערל ההוא אשר חרף מערכות אלהים יהיה כאחד מהם לפי שהערך אשר יש לכל בעל חי עם המדבר יש לחלק המדבר הבלתי שומר דמותו וצלמו עם אשר ישמרם וכ"ש כי שומר מצות התורה האלהית ולוחם מלחמתה לא ידע דבר רע והוא מה שאמר ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שם). ירצה כי מי שנתן את הארי ואת הדוב תחת ממשלתו בסדר היצירה היא יתן באותו טעם עצמו את הפלשתי הזה תחת כפות רגליו ולפי שהיתה הממשל' הזאת עצמית לא בחרב ולא בחנית נזכר מה שהלבישו שאול את מדיו ונתן כובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כו' (שם) והאמת כי לא נסה להכות ולהמית את הארי ואת הדוב בהנה כי אם בכחו הנמצא בעצמותי לבד. והנה פליאות דבריו אשר דבר אל הפלשתי כלם מיסבות על זה הקטב עצמו כבר ביארתים בפתיחה דרוש משם. ואיני מסופק כי בהגיע זה האיש המוצלח אל היחס האלהי הזה שישיגהו בעצמו שנוי לשבח ותהלה בצלמו ודמותו ויתעלה מאיש מראהי ותוארו מבני אדם ויורגש זה הענין האלהי אל האנשים השלמים הקרובים אליו בכחו אל הענינים האלהיים עד יתנכר בעיניהם ויאמרו מי הוא וזה הענין קצת אמותו נלמוד משאול אשר נאמר עליו וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר (שם א' י') וכמעט כלו ממעשה דוד הזה שזכרנו שנאמר בו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא כו' ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם (שם א' י"ז) כי בזה שאלה עצומה מאד כי זה האיש אשר הגיד עליו המגיד ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן כו' (שם י"ו). והוא אשר שלח אל ישי שישלחהו אליו גם שלח שנית שיעמוד לפניו כי מצא חן בעיניו. והכתוב מעיד ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן כו' (שם י"ז). וכי זה דוד הבא היום אל המערכ' ואשר נשמעו דבריו לפני שאול ויאמר לו אל יפול לב אדם עליו עבדך כו'. ואשר השיב לו לא תוכל ללכת כו'. ואשר חזר וטען לפניו ממה שנודע אליו ממנו רועה היה עבדך לאביו כו'. עד סוף כל הדברים ההמה. והנה לא זזה ידו מתוך ידו ובצאתו מאתו לעשות מעשהו שאל עליו בן מי הוא וגם אבנר שר צבאו נשבע בחי המלך כו' (שם). וגם יש לדקדק לדעת למה לא שאל הוא עצמו או צוה שישאלו מצדו ואמר שאל אתה בן מי זה העלם וגם לא נמצא ששאל עליו כלל ואם קרה שנשתגעו כלם למה כתב דברי הבאי כאלה בלי שום טעם והנה חז"ל אמרו בהתר זה שענין שאלתו הוא לדעת היצלח למלוכה ושאל אם מפרץ קא אתי או מזרח קא אתי כדאמרינן ביבמות (ע"ו:) ולכאורה הכתוב מסייען במה שנאמר בן מי זה הנער ובן מי זה העלם. אמנם כשנבא עד קצו אין עוזר כי נאמר ובשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אותו אבנר ויבאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער כו' (שם) ונראה שלא חדש לו דבר מהשרש על מה שהוגד לו ממנו בתחלה כשנאמר לו מתחלה ראיתי בן לישי בית הלחמי כמו שאמרנו. אלא שעקר הענין הזה אצלי הוא גלוי הסוד הנפלא שאמרנו כי בהתלבש אדוננו דוד רוח עצה וגבורה מאת ה' ללחום מלחמת הפלשתי הלזה אשר חרף מערכות אלהים חיים כי הוא היה ענין נוסף על מה שהיה עמו תחלה בהלחמו עם הארי ואת הדוב לבשתו רוח ה' ונתעלה עילוי רב וזיו אפוהי אשתנו לכבוד ולתפארת בעיני שאול ובעיני אבנר אשר היו הגדולים בעם והיותר קרובים אל הרגשה זו עד ששממו עליו במחשבותיהם ונתעורר שאול ראשונה לשאול בן מי זה הנער כי עם שלא יצא ברעיוניו מכלל בחור ורך בשנים כבר השתוממו מזמותיו עליו בהרגיש בפניו רוח חן וגדולה דמי לבר אלהין בעבורו נסתפק בו ושאל עליו. גם אבנר הרגיש בדבר. ולזה אמר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולפי שהיה שאול בוש מענין זה ההשתוממות היה משמיט עצמו מהשאלה ואמר לאבנר שאל אתה בן מי זה העלם ולסבה זו לא שאל אבנר דבר עליו פן יתפש על שאלתו משומעיו וכאשר הביאו לפניו עם ראש הפלשתי עדין היה ההשתוממות בלבם עד ששאל לו בן מי אתה הנער והוא לא אמר לו רק בן עבדך ישי בית הלחמי לומר כי הוא הנער הנצב לפניו ראשונה ואין זולתו. ואם תתבונן בכתובים תמצא פני הספור כלו מוכיחים על כל זה הוכחה עצומה וכלם מוסבות להגיד זה הענין הנפלא שאמרנו והוא במה שנמצא כי אחר שכתב כל הענין מהיות דוד לפני שאול ואופן עבודתו עמו סמך ואמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי כו'. יגיד כי זה שהגדנו עליו הוא הבא אל המערכ' היום ההוא והוא אשר עשה המעש' ההוא הגדול. וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי כו'. כלומר עם כל ההכרה וההרגל הזה המופלג התנכר אליהם בעת ההיא וכראותם אותו זה שאל עליו וזה לא ידע להשיב עד שאמר להם בן מי הוא. ואם לא כן היה לו לומר ויהי כראות שאול כו'. ועוד הבט נא וראה ודרוש סמוכים כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין כמו שזכר בתחלת מלחמות שאול וכבר היתה לו סגולה זאת או קרוב אליה הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו (שם א' י"ח) אמר שכבר היו כעין נפש אחת בעצמה בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו ואין שם אהבה אל הזולת. וזה הוא סוד מה שאמרו ז"ל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן (אבות פ' ה'). כי לא היה שם רק אהבת האדם עצמו והוא מה שביארו באומרו ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו וזה טעם נכבד למאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) כמו שיבא ענינו בשער כ"ג בעזרת הציר. והנה הענין נכון והרי עדיו מוכיחים מתוכו מלבד תוכן הענין וטוב טעמו המאיר עיני בעלי הדעת והדת בכמו הענינים האלו הנפלאים כלם הנמשכים מזה הטבע הנפלא הפועל כפי מדרגת מעלתו ומבטל כח הטבע המפורסם ומשדדו בשמירת תנאו עד שכבר ימצאו בו שתי הכחות יחד לעזר ולהועיל ליראי יי' וחושבי שמו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

(ב) ואולם התיחדות אלו הי"ב דברים אשר עליהם באו ההכרזות ההנה משאר כל מצות שבתורה הנה לא כתבו בו הקדמונים טעם מספיק אמנם מה שעלה בלבי אומר אותו אתר שאציע הראוי להציע אליו והוא כי מהמלאכה ומהטבע גם מהתורה האלהית למדנו *כמה צריך האדם וכו' עיין מזה ביאורי למעל' במדבר דף נ"ו ע"א. כמה צריך האדם ההתחזק וההתאמץ בשמירת דבר מהדברים לאחד מב' סבות. הא' להיות הדבר ההוא חמור והחטא בו סכנה עצומה והב' להיות הדבר ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו להיותו חמור כמו שנראה מרבת המלאכות שתזדרז מאד על שמירת המלך ושר הצבא והטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות כמו שביארנו ענינם בראש שער ע"ח בפ' קרח. אמנם בחלושים יראה במלאכה ההיא כי מנהיגי הצבא מקפידים על האנשים החלושים המעותדים לקבל נזק מחמת זקנה או רכות הטבע כמו שאמר' התורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה) ונאמר מי האיש הירך ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' (דברים כ׳:ח׳) והטבע גם הוא יקפיד בשמירת האיברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים *כמו שהוא הענין בראשי האצבעות וכו' עיין למעל' בביאורי ויקרא דף ל' ע"א. כמו שהוא הענין בראשי האצבעות והעקב וביוצא באלו בשהגין עליהם בגרם הצפרנים וקושי העור וכיוצא. וכן התורה השגיחה על אשר הם בדומה במדרגתם כאהבת הגר ומשפט גר ויתום ואלמנה עד שגזר עליהם יותר באומרו אם ענה תענה אותו וגו'. וחרה אפי וגו' (שמות כ״ב:כ״ב). ועל זה ההקש בכל הענינים באו עליהם האזהרות הרביות אם לחומרתן וגודל סכנתן כמו שנתבאר שם ואם לחולשתן ועלילותם כמו שזכרנו. והנה כפי מה שאחשוב בהשקפה זו לוקחו אלו הי"ב דברים בהכרזות אלו כי הקפיד בהם על ב' מיני ההקפדה שאמרנו. הא' על ראשיות וחומר הדברים מצד חומרתן. והב' לקלות המצא החטא בהם אלא שהחלק הזה הב' חלק אותו לג' מינים הא' מה שיהיה החטא בו במצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והשלישי לקלות הנמצא בו מצד הפועל עצמו. הנה אם כן יהיו כלם ארבעה חלקים וכבר זכרם הרב המורה ז"ל פ' מ"א חלק שלישי לתת טעם לעונשי התורה בכללה כמו שתראה לשם. והנה לקח לכל חלק מאלו שלשה ארורים. המין האחד ארור אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ארור מקלה אביו ואמו וגו' ארור מסיג גבול רעהו וגו'. הנה שתפש שלשה עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם האחד באמונה שהחטא בו הוא הגדול שבחטאים שאיפשר לחטוא לשמים. והשני הוא החטא היותר עצום שאיפשר לחטוא בו לזולתו והוא קרוב לחטאו לאלהים כי האב והאם שותפין עמו ביצירת הולד ולזה השתוף הושם כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״ב) בלוח הראשון עם המצות האלהיות. והג' הוא היתד שכל החיות המדיני תלוי עליו וזהו כלל סדר נזיקין כמו שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא הוא (שבת ל"א:) ולא אמר הרציחה כי אין האדם תאב אליה כמו שיתאב לגרום תועלותיו בענין הנכסים והממון אשר אין רוב ענינם ועסק השתדלותם רק להרחיב בו גבולם ולהשיג גבול זולתם. המין הב' החלק האחד ממנו ארור משגה עור בדרך וגו'. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק רצוני מהשגות אותו האנשים בין שיהיה עור באחד הענינים אשר צריך שיפחתו עיניו בו כמו שאמרו (תו"כ פ' קדושים פ"ג) על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) למי שהוא סומא בדבר גם הגר היתום והאלמנה לשיטה הדיין המשפט לעזור ולהועיל לאשר כנגדם לפי שאין להם עוזר גם אשת האב אחרי מות אביו נשארה עגונה וכבושה תחת הבן למזונות ופרנסה וקרוב הוא שיכבשנה לשכיבה. ואפשר שעל דרך כינוי דברה תורה כעין הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז׳:ח׳) וכמו שאמרו (שבת נ"ה:) על וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) איפשר שהיה ראובן עומד על הר עיבל ואומר ארור שוכב עם אשת אביו והיה עושה מעשה כזה אלא שהוא כנוי אל בלבול היציע וכו' ואין לומר שאם כן בלבול היציע היה מכלל ארור שוכב עם אשת אביו ואיך עמד ראובן וכו'. שהרי מכל מקום על פשוטן של דברים אמרו כן מפני הגנות הגדול שיש בהן לא יחשד בחטא כזה אחד הרקים אמנם על הענין המכונה אפשר לחטוא ולעמוד בהר עיבל וכו' כמו שאין להפלא מהמשגה עור או מטה משפט גר יתום וגומר שיעמד בהר עיבל וכו' וכן אמרו חז"ל (פסחים מ"ט:) שעל בנות עמי הארצות נאמר ארור שוכב עם כל בהמה ולא עלה על דעת כי מפני זה ימנעו מעמוד בהר עיבל. והנה הפסיק שוכב עם כל בהמה בין שכיבת אשת אביו ואחותו וחותנתו יעיד דהאי שכיבה לחוד והאי שכיבה לחוד ואיך שיהי' נתבאר יפה החלק הראשון מהמין השני. והיה החלק השני ממנו ארור שוכב עם כל בהמה ארור שוכב עם אחותו ארור שוכב עם חותנתו. כי הוא מבואר שמצד ההרגל התמידי שיש לו עמהם הוא אפשר וקרוב לו לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מהחטא וכ"ש שישוו שתיהן ברצותן לחפות עליו כבהמה ולבו סמוך ובטוח שלא יגלו ערותו כמו שידע שהבהמה לא תגלה קלונו ובושתו וחרפתו. והחלק השלישי ארור מכה רעהו בסתר ארור לוקח שוחד להכות נפש וגומר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ומהידוע ששני החטאים הראשונים יקלו בעיני האדם מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה בו רשע וכל שכן למה שאמרו ז"ל (פר"א פ' נ"ג) שעל לשון הרע הכתוב מדבר שאין הכאה נסתרת מהמוכה זולתי זאת כי הוא בטוח שלא יודע הדבר גם שיחשוב עצמו גרמא לבד וכן הלוקח שוחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לברר שעשה ברשע ומן המין הזה יש כמה אנשים שמראין עצמן בגלוייהן עוסקים במצות ועוסקים בתורה אמנם עקר כוונתם לעשות מהנה כסוי חטאה לרמות בני אדם שיחשיבום בעלי תורה ואנשי מעשה למנותם פרנסים על הצבור או להפקיד בידם נכסי היתומים וזולת זה ואלו הן באמת החנפים אשר לא יראו אל פני השכינה כי הם שנואים ומאוסים לפניו יתעלה כמו שאמר הכתוב כי לא לפניו חנף יבא (איוב י״ג:ט״ז) (ד) *ועליהם וכו' כונתו כי לא לבד עשיית הרע מתועבת בעיני הי"ת, כי אם גם עשיית הטוב רק למראה עין ולמען כחש והחניף בזה לבני אדם, להסתיר רוע המחשב' תחת מעשה טוב החיצוני, כאשר יורה על זה גם מאה"כ "אבן ואבן" וכו' כי מדרך הסוחרים הרמאים להנית בחנותם תמיד אבן ישרה למען יחשבו הקונים כי ישקלו להם כראוי, ובכל זאת בעת ימכר להם ישקלו להם באבן תסרה או יקנו מהם באבן יתירה, באופן כי האבן הישרה בעצמה היא להם רק האמצע להונות בה ב"א יותר על נקלה, וע"כ גה היא תועבת ה' כמי האבן החסירה או היתיר' וכן אמר גם מליץ אחד (שהביא הרב ז"ל לא נודע לי מי הוא) שמצות התורה "תחיינה את המהיר" לעשותן באמת ובתמים "ותספינה את היהיר" ר"ל שלפעמים תכשינה את פני איש יהיר אשר רעות במגוריו בקרבו. ובכל זאת יעשה המצות למראה עין לבד, למען כחש בזה לב"א החושבים בראותם זאת, כי הוא צדיק והולך מישרים וע"ז רומז גם הכ' פה שארור יהי' האיש אשר לא יקים דברי התורה לעשותם בתם לבו, כ"א למען הונות בהן את בני אדם. ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי מי שיקים דבר מדברי התורה חוייב שיכוון לעשות אותו בעצם וראשונה ולא שיראה עצמו עושה מצוה ויהיה הרמאות בה בעצם והמצוה במקרה כי הנה אז המצוה היא עמל וכעס בעיני המקום לפי שמאנה בה הבריות וכיוצא בזה אמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כי המדה או האבן הישרה שמשכים עמה הגדולה או הקטנה גם היא תועבת ה' כמו היתירה או החסירה וכבר כתבנו זה בשער י"ז והעובר על זה ראוי לעמוד עליו בארור יותר ממשגה עור בדרך וחביריו ומעתה היושב ואינו מקיים את דברי התורה מהתרשלות ורפיון כח אינו עומד בארור אבל עומד בארור החנף ומרע שעושה אותה עטרה להתגדל בה שלא לשום שמים או קרדום לחתוך בה חתיכה דאיסורא וכמו שאמר המזהיר תחיינה מהיר ותספינה יהיר והוא פירוש יפה לפי הענין ולפי הכוונה. ובמדרש טרחו ומצאו מקום לארור זה במי שיש ספק בידו להחזיק התור' ואינו מחזיק גם על החזן שאינו מקים ס"ת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם הוא אומר שלא יעמוד בארור רק כשיכפור במצוה ויבטלנה בלבו כמו שכתב בפירושיו ואשר כתבנו הוא נכון. והנה אחר שסיים באלו הענינים הנעשים להם בתחלת הכנסם לארץ אשר הם כלם קבלת עול מלכות שמים שלמה ומפורסמת מה שהיה במדרגת הבכורים שנזכרו אצל הענין הראשון נעתק אל מה שחוייב להם לעשות ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מה שהוא במדרגת וידוי מעשרות בראשון כמו שנתבאר ואמר והיה אם שמוע תשמע וגומר בעבור העיון על סדר הברכות האלה ובהשקפת קצת פסוקים שבהם (ה) מצאתי ראיתי שכיון משה אדוננו להטעים אותנו טעם לשבח בבחינות המתחלפות הנמצאות בקיום המצות ובגמול הראוי והנאות בבחינה בחינה מהן. והנה העיון בהם הוא בג' מקומות. האחד אומרו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך כי זה התנאי ודאי דברי מותר הוא אחר שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמור לעשות וגומר ונתנך יי' עליון וגו'. והב' בחזרתו באמצע דבריו יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך והלכת בדרכיו כי יש המותר עצמו ועוד. והג' באומרו בסוף והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שהתמיד בזכרון דברים נוספים כראשונים והותר ולזה יראה שכוון לפרט בחינות המעשים כלן והשכר המגיע בכל בחינה ובחינה כמו שאמרנו. *וזה שבקיום וכו' ר"ל כי תחילה ילמוד האדם ממורהו לעשות הטוב' מבלי אשר יבין זאת עוד מעצמו ויעשהו ג"כ רק כמצות אנשים מלמדה, ואח"כ יקנה לנפשו ט"י הרגלו זה בעשיית הטוב, גם קנין מעולה ונטית עבעו אל הטוב, ולאט ולאט כאשר תגדל עי"ז גם הכרתי לדעת בעצמו כי ראוי ונכון הוא לפניו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, יעשהו אז בלב שלם ובנפש חפצה ורק אז יחשב לו למעשהו האמיתי, כי רק מה שיעשהו האדם עפ"י משפט שכלו, ונטיית לבו יקרא "מעשהו" על צד האמת לא מה שיעשהו רק עפ"י מצות מורה ומלמד זולתו מבלי דעת והבין עוד תכליתו היטב, כמאחז"ל "גדול התלמוד שמביא ליד מעשה" (ר"ל לידי מעשה אמיתית, כי ע"י הלימוד התמידי תרבה דעת האדם לעשות אח"כ מעשה הטוב גם עפ"י משפט שכלו ותבונתו) (עיין מזה גם בשער מ"ז וביאורי שם,) ועי"ז רומז גם מאה"כ "והיה אם שמוע וכו' לשמור ולעשות וכו' כי השמיעה רומזת על הלימוד, והשמירה בלב על קנין המדות הטובות, והעשיה על מעשה הטוב, וזה שבקיום המצות האלהיות ימצאו השלשה גבולים אשר ימצאו בפעולות המעלות. האחד אשר יעשה האדם המעשה על פי מלמד ומישיר לפי שהוא לא ידע תוכן פעולתו. והב' הקנין אשר נקנה בנפש מהרגלו על זה הלמוד הנזכר. והשלישי הפועל המתוקן המסודר מזה הקנין אשר הוא המעשה על דרך האמת כמו שהמעש' אשר קודם הקנין נקרא מעשה בהשאלה או בשתוף ודברים אלו נתבארו יפה בפילוסופיא המדינית זכרנום יפה אצל מאמר נעשה ונשמע שער מ"ז. ואין ספק שדוגמת אלו הגבולין יעברום העוסקים במצות התוריות כי בתחלה ישתדל המשתדל לדעת אותם אם מפי סופר או מפי ספר. והב' מה שישתדל ללכת בהם ולהרגילם עד שיהיו לו לקנין נפשי. והשלישי מה שיזדרז אחרי כן להוציא המעשים המשובחים מהקנין ההוא המעולה כי אז הוא מעשה שלם וכמו שאמר שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ':) והנה באמת שלשה גבולים הללו כללם משה בפסוק ראשון ואחר כך חזר על פרטם בכתובים הנזכרים. כי הנה בפסוק ראשון אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך הרי האחד. ועל הב' אמר לשמור לעשות את כל מצותיו וגו' כי השמירה הוא ענין הקנאת הקנינים הנפשיים כמו שאמר החכם על כיוצא בזה כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) שמרם בתוך לבבך (שם ד'). וכן אמרו חז"ל (ספרי פ' ראה) ושמרתם זו משנ' והיא הענין הנשאר והנשמר בנפש ובמה שאמר לעשות. את כל מצותיו כיון אל הענין השלישי והוא המעש' המסובב מהקנין כי הוא הנקרא מעשה על דרך האמת ואין זולתו כמו שאמרנו. ואמר כי בשלשה אלה יושלם להם הענין להיות לו יתע' חטיבה בעולם ועם סגולתו מכל העמים אשר על פני האדמה והוא אומרו ונתנך יי' עליון על כל גויי הארץ והוא באמת ענין הבכורה והברכה שנאמר בה הוי גביר לאחיך וישתחוו לך וגו' (בראשית כ״ז:כ״ט). והרי בכאן ענין הערים שהזכירוה חז"ל במדרש שביארנו כי בהביא המטרונה הצדק והמשפט שלה באלו הענינים הנפשיים באמת הוא יתעל' יזקוף את שלו והם החסד והרחמים האלהיים אשר בהם יעלו מעלה מעלה על כל שאר העמים והנה אחר שהודיעם זה דרך כלל התחיל לפרט מתן שכרם מצד כל בחינה ובחינה שזכר כדי לקבוע שכר על כל חלק הפעולות כאשר לא יוכל המשתדל לגמור המלאכה כלה כמו אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו' (אבות פ"ב). ועל מה שיגיע משכר השמיעה לבד אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך ברוך אתה בעיר וגו'. ירצה בשכר מה שתכין עצמך לשמוע בקול יי' אלהיך ללמוד מצותיו לדעת אותם מפי חכם או סופר או ספר אני קובע לך כל הברכות האלה שתתברך בעיר ובשדה בפרי בטנך ופרי אדמתך שגר אגפיך וגומר ובטנאך ובמשארתך ובבואך וצאתך ויתן יי' את כל אויביך נגפים לפניך וגומר. לפי שכל אלה יאותו לאנשים המתעסקים בלמודם כדי שיהיו פנויים אל השמיעה והלמוד ההיא ולא יוכרחו להטרד אחרי ספוק צרכיה' או בשביל האויבים המעיקים. והבטיחם שלא יחיו על הצמצום אבל שיצוה את הברכ' באסמם ובכל משלח ידם בארץ ההיא כי על כן הביאם לתוכה כדי שתהא תורתן משתמרת ומלאכתך מתברכת וכבר כלל בזה השלשה ענינים שנזכרו בברכות הברית הראשונ' והם שלמות הגופי' ובריאותם והשלמת צרכיהם והסרת המונעים והמטרידים מחוץ כמו שנתבאר שם. ואחר שהזכיר השכר המתיחס אל השמיעה והלימוד נעתק אל השכר הנוסף על זה בבחינת הקנינים הנפשיים ואמר יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו יראה כי השכר הקבוע על שמירת הקנינים הנקנית מההליכה בדרכיו כאשר אמרנו הוא שיקימך יי' לו לעם קדוש ונבדל בתכונות ודעות מכל גויי הארץ כמו שאמר ראשונ' ונתנך יי' עליון וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך ובאמת כי לא נקרא שם בשלמות רק על מי שנפשו זכה המלאה לה קניני המדע והמדות ואמר עוד והותירך יי' לטובה בפרי בטנך וגומר. כי התמדת ההצלחות ודאי לא תמשך רק אל הקנינים הקיימים אשר בנפש אשר לא יסורו לעולם ואמר שיהיה כן על האדמה אשר נשבע יי' לאבותיך לתת לך להורות כי הוא סוף הענין כמו שעשה בראשון. ואחר כך אמר כי כשיחובר אל שני הענינים האלו הענין השלישי והוא הזירוז אל הוצאת המעשים השלמים מאלו הקנינים שיתוספו להם עקב זאת ברכות שלמות ומפורסמות יעלו בהם למעלה וכבוד על כל הגוים בפרסום נפלא לא יוכלו להכחישם. והוא אומרו יפתח יי' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגומר. והכוונה כי נוסף על מה שימצא לך די ספוקך והותר כאשר אמרנו יוסיף יי' לעשות עמך עוד טובה גלויה ומפורסמת במה שיודיע לכל עמי הארץ כי לך לבדך יפתת את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו עד שלא יוכלו להכחיש כי שם מי שהמפתח בידו נקרא עליך ומסר המפתחות בידך והוא הענין הנפלא אשר זכרו משה באומרו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו וגומר (דברים ד'). ויתברר להם זה מצד ראותם אותך תמיד במעלה ולא תקרה לכם ההשפלה כלל כמו שיקרה לאותם שהם תחת ממשלת הככבים והמזלות והוא אומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ושתהיה תמיד לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה והוא מופת חותך בלי ספק והנה חתם בהודיע סבת כל זה ואמר כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שלקח ראשונ' השמיעה ואחר השמירה ובסוף השמיעה והשמירה והעשייה יחד ואמר אח"כ ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם לזרזם שאם יסורו מעט להימין ולהשמאיל בכל אשר זרזם סופם ללכת לעבוד אלהים אחרים שהיא הקשה שבעבירות ולזה שיהיו התחלות החטא קשות מאד בעיניהם. כי מי שאינו מתחיל מובטח לו שלא יגמור. ועכ"פ כל מה שדבר עד הנה הוא ממין את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגומר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה וגומר. וזקיפת השני עריסין האלהיים כנגד העריסין של המטרונה כי במציאות העריסין שלה ימצאו שלו בלי ספק:
שאל רבBookmarkShareCopy

האמונות והדעות

‏התשיעי באהבת השררה. ראו אחרים הגדול שבמה שמתעסק בו האדם בעולם הזה ‏הגאוה והגדולה והשררה, ואמרו שהנפש תטה אחרי הגדולה, ותראה שקשה עליה השפלות אל ‏אדם אחד ולהתודות לו, ותמצא השררה מחזקת אותה ומרוממתה ותוסיף לה חריצות והתפשטות; ‏וכן הצווי והאזהרה יערבו לה; ולולא השררה לא היה העולם מסודר, ולא נשלמו תקנותיו; המלכים ‏מנהיגים המלחמות והשמירה, והשופטים ישפטו בין הצנועים מבני אדם, והשוטרים מתקנים העזים ‏שבהם; ובה ברך קצת הצדיקים את קצתם כמ"ש (בראשית כ"ז כ"ט) יעבדוך עמים. אבל מה ‏שזכרוהו מסדור העולם בשמירה ובמשפט ובמנוי איננו נדחה, אבל הוא מאמרנו וכונתנו, אך הם ‏שאלוה שאלה נעזרו בו על דעתם; כי סדור העולם לא יהיה כי אם בחכמה, והם הפילו מעלת ‏החכמה ושמוה לשררה לעצמה. וצריך שאזכור מה ששכחו אותו מנזקי הגאוה והשררה, מהם כי ‏האדם כשיתגאה ותגדל נפשו בעיניו, יצא משטתו, ויתגאה על הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו ‏כאלו הוא יחיד בדורו, ויבוז לעצת כל אדם, ויתעקש וידחה כל מאמר, וכמ"ש (משלי י"ח א') לתאוה ‏יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, וחולק על הזקנים במה שנסוהו בארך ימיהם, והכינו אותו ‏ברגילותם, ולא ישמע לעצתם ולמצותם, וכמ"ש (משלי י"ב ט"ו) דרך אויל ישר בעיניו, ויפסדו לו עניני ‏עולמו, ומה שיתקנו לו מהם, ייחסם אל כחו ויכלתו והנהגתו והכרתו, וכמו שאמר (ישעי' י' י"ב) ‏אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו כי אמר בכח ידי עשיתי וגו'; ועולה מזה ‏לחלוק עם האומנים באומנותם, ויחשבו אותו לפתי וילעגו לו, ולחלוק על החכמים במלאכותם ‏המדעיות, ישתדל לשבור אותם, והכסיל השותק יש לו תקוה ממנו, וכמ"ש (משלי כ"ו י"ב) ראית ‏איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו; ויבא מזה לדבר במלכים ובשרים ולא תבשר בעיניו עצתם, ולא ‏תישר אצלו הנהגתם, ובו נאמר (משלי כ"ו ט"ז) חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם; ויפליג בזה עד ‏שידבר בחכמות הבורא ית' וידיעתו, וירחיק הרוב בהם ויגנהו, וכמו שאמר (תהלים ע"ג י"א) ואמרו ‏איכה ידע אל ויש דעה בעליון; ויביאהו זה לבא בכל עמל וסכנה ופחד, מבטחונו כי עצתו תצילהו, ‏והיא הכשילתהו, וכמו שאמר (איוב ה' י"ב) מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. ואם ‏לא תשלם לו השררה והמלכות, אז יראו מקנאיו ויצמחו משנאיו, אעפ"י שלא ידע להם כי אם ‏התחלה, כמו שאמר (תהלים נ"ט ה') בלי עון ירוצון וגו'. אבל בתחלת ראותם שמולך עליהם, חפצים ‏להרגו, וכמו שאמר (בראשית ל"ז כ') ועתה לכו ונהרגהו, והוא תמיד לא יאכל כי אם חתום, ולא ‏ישתה כי אם שמור, וכאלו יושב תחת חודו של חרב, וכאלו חייו תלוים בשערה, כמ"ש (ש"א כ' ג') כי ‏כפשע ביני ובין המות, ויבדילו אנשיו בינו ובין הדין באמת, ויביאוהו אל החשדים ואל הספקות, ‏ויחזקו עליו דברי בני אדם, ותקשה עליו תביעת הבורא אותו, כמו שאמר (הושע ה' א') ובית המלך ‏האזינו כי לכם המשפט. ולא נטע הבורא ית' בנפש האדם אהבת השררה והגאוה, כי אם בעבור ‏שתכסף בהם לגמול העולם הבא, כמו שאמר (איוב ל"ו ז') לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ‏ויושיבם לנצח ויגבהו:‏
שאל רבBookmarkShareCopy