וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא. כי כבר התבאר בשערים שקדמו כי הטובות הזמניות וההנאות הגופניות הן בבחינה מה צרות ומתנגדות אל ידיעת והכרת האמתיות, כי כל שוגה בהן לא ישיג ולא יכיר האמת כראוי, (כמו שהאריך הרב בזה בשער ס"ז עיין שם ובביאורי) ובהפך הן גם בבחינה מה הכרחיות לקנין האמיתיות והשלמות הנפשית, כי האיש אשר המחסור והדאגה יציקוהו, לא יוכל להשים עין בחינתו על ענינים ומושכלים רוחנים, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית קע"ח ובשער ל"ח) וכן אמר גם החוקר כי העושר אינו הטוב האמיתי והוכיח זה בשני מופתים, הא' כי "האושר רצוני לא הכרחי, ר"ל כי בשם אושר וטוב אמיתי יקרא רק הדבר אשר אינו מוכרח לקיום האדם, והוא בא לו עפ"י רצון הי"ת רק להיטיב גורלו ולהנעים חייהו יותר, אבל כל קנין שאי אפשר להיות בלעדו ד"מ החיות והבריאות, לא בשם "אושר רצוני" יקרא כ"א בשם "הכרחי", ויען כי העושר אם רב או מעט הוא הכרחי לאדם, לא בשם "אושר" יוכל להקרא, והב' כי האושר והטוב האמיתי צריך להיות נדרש ומבוקש לעצמו, לא רק בעבור השגת דבר אחר על ידו, והעושר לא יבוקש בעבור עצמותו, כ"א בעבור היותו אמצעי למלאות בו מחסורי האדם, כי מה בצע אם ימלאון אוצרותי וכל בית נכותי כסף וזהב לרוב אם לא יועילו לי לקנות בהם צרכי וצרכי אנשי ביתי הנאהבים והנעימים לי? ועל זה רומז גם התנא לדעת הרב ז"ל באמרו "אם אין קמח אין תורה". ר"ל שהקמח והוא כינוי לקניני האדם הזמנים בכלל, הכרחי לקנין התורה והחכמה, כי חסר לחם השקוע במצולת היגון והמחסור, לא יוכל לשגות בתורה וחכמה, ואם אין תורה אין קמח, ר"ל שמעלת הקמח הוא רק אם יקנה האדם על ידו התורה והחכמה ולא באופן אחר, ונמשך מזה כי אחרי היותו דבר הכרחי ומבוקש ונדרש בעבור דבר אחר, אינו יכול להקרא בשם האושר והטוב האמיתי.
היוצא מכל האמור עד הנה הוא, שאף שהעושר ר"ל הקנין הזמני אינו הטוב האמיתי והתכלית הנרצה, בכל זאת הוא אמצעי הכרחי לקנין השלימות הנפשית אשר לא יתכן בלעדו, ע"כ נתן הי"ת לבני ישראל את הארץ הטובה, וצוה שכל איש מהם ידבקו בנחלתו, למען לא יהיה בהם איש מסכן ועני, אשר בדאגה ובחוסר כל יוטרד וימנע מהשגת שלמותו, ועל אופן זה אחז"ל ג"כ שהתורה חסה על ממונם של ישראל (חולין דף מ"ט:) וכן למדו מיעקב אע"ה שלא חש לעבור יחודי את נחל יבוק בלילה בעבור פכים קטנים ששכח שם, ואמרו דרך הפלגה "מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (שם צ"א.) רצו בכל זאת להורות לנו, שבעבור היות קניני הזמן הכרחים לקנין השלימות האמיתית, ישתדלו גם השלמים לקנותם, ויחוסו עליהם שלא יאבדו מהם, אחרי שלא על נקלה יוכלו לרכוש מחדש, בעבור התרחקם מגזל ושאר פעולות ותחבולות הרעות, וגם הי"ת מסכים בזה עמהם, אחרי שאינם עושים בזה דבר שהוא בלתי נכון, גם לא תתערב מחשבת פגול בפעולתם זאת, כי אם כונתם רק לטובה, כי הם חפצים רק להשאיר תמיד בידם האמצעים המצטרכים לקנין שלימותם הנפשית, כמשאחז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (עיין ביאורי בשער ל"ח).
וע"פי הדברים האלה מבאר הרב והולך כמה פסוקים בהפטרת בהר (עיין בפנים הספר), אח"כ יאמר כי אחרי שכן הוא שגם ההשתדלות היתירה באסיפת קניני הזמן, גם המניעה מעסוק בהם כל עיקר לא טובות הנה, הלוא נמשך מזה כי גם בזה, כמו בשאר הענינים, הדרך הממוצע הוא היותר טוב, והוא שישתדל האדם באסיפת קניני הזמן ההכרחים לו, אבל רק באופן שלא ימנע עי"ז מעסוק בחכמה ובקנין שלימותו האמיתית, כמאה"כ "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך" כי בעשותו כן יזכור תמיד ולא יוסר מלבו, כי הם רק האמצעים להשגת תכליתו הנרצה, שהיא שלימותו האמיתית. ולהשריש רעיון יקר זה בקרבנו, צונו הי"ת ג"כ מצות שביתת הארץ מעבודה בשנת השביעית, כי כמו שמנין ששת ימי העבודה והמלאכה, והשביתה ביום השביעי יזכירונו באמונת חידוש העולם, ובמציאות הי"ת שבראו מאין המחויבת, כי אין חידוש בלי מחדש כמאמר הכ' "ביני ובין ישראל אות היא לעולם ("להורות על מציאותי") כי ששת ימים עשה ה' וכו', וכמו שמנין שבעה שבועות מחג הפסח מועד צאתנו ממצרים וחגיגתנו אח"כ את חג השבועות יום מתן תורתנו, מזכירים אותנו העיקר הגדול, שאלקינו זה הנמצא, רוצה בפעולות ומעשי תמימי דרך, וכועס על ההולכים עקלקלות, אשר ע"כ הוציא עם סגולתו באותות ובמופתים מתחת סבלות מצרים עובדי הגילולים ועושי התועבות אשר שנא ה', ונתן להם תורתו ומצותיו להנחותם בדרך הישרה כל ימי חייהם עלי ארץ, כן יעיר אותנו מנין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעי, כי לא שלחנו הנה רק לעבוד את האדמה מבלי חשך, ולאסוף את תבואתה בכל שנה ושנה, כאלו היתה רק זאת תכלית ותעודת חיינו עלי ארץ, כי אם למלאות תעודתנו האמיתית נצרנו, שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית שהיא התכלית, ועבודת שש השנים היא רק האמצע, להכין לנו מזון ומחיה להחיות אותנו ואת נפש בתינו, למען נוכל אז מבלי דאגה להשתדל בשלימות נפשנו, וע"ז מורה גם מאה"כ לדעת הרב ז"ל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ר"ל שכאשר תשבתו בשנה השביעית, יושרש בקרבכם הרעיון, כי העבודה אשר תעבדו את אדמתכם איננה התכלית, כי אם האמצעי להמציא לכם ולבתיכם המאכל ההכרחי לקיום גופכם, וע"כ נצטוינו ג"כ לשמוט כל בעל משה ידו, כי בלתי ספק רק הכסף הבלתי מצטרך לנו נלוה לזולתנו אשר יצטרך לו, ומדוע נהיה עליו כנושה ליגוש אותו, לקחת ממנו מה שאולי יצטרך עוד לו ולנו הוא אך למותר? וכן מנין שבע שבתות השנים וקריאת הדרור לעבדים בשנת החמשים שהיא שנת היובל, יזכירונו כי כעבור ימי שנות חיינו (שהן בהרבה בני אדם רק קרוב לחמשים שנה) ישוב גופנו אל ארץ אחוזתו ולנפשנו שהיתה נמכרת פה עלי ארץ כעבד אל הגוף יקרא דרור, ואז היא מתקדשת מטומאת מידותיה ומעשיה הרעים, ובהעלות האדם זאת תמיד אל לבו, יראה ויבין מעצמו כי קניני הזמן הם רק האמצעים להשגת תכליתו עלי ארץ, לא התכלית בעצמו, ובעבור היות טעם מצות השמיטה והיובל, למנוע אותנו מריבוי העסק וההשתדלות באסיפת קניני הזמן, ולהמעיט בלב כל איש ישראל החמדה והתשוקה אל ההון והעושר, ע"כ חוברו אל מצות אלה, גם איסור ההונאה ולקיחת הנשך, ומצות החזקת את אשר ימוך, ושאר מצות הדומות אליהם בענין זה, כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר (עיין בפנים הספר), הנמשך מכל האמור עד הנה הוא, שאף שקניני הזמן, אשר במחירם יקנו ההנאות הגופניות המוכרחות לקיומו, אינם התכלית, בכל זאת הם אמצעים הכרחים לקנין שלימות הנפשית, כי במניעת והעדר ההנאות האלה יחלה הגוף, ולא יוכל עוד להגות בתורה וחכמה, ולהשתדל בקנין השלימות האמיתית, ועל זה יורה מאמר הלל הזקן שהחל בו הרב ז"ל, אשר בהפרדו בכל יום מתלמידיו לאכול ארוחתו אמר "למגמל חסד עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי" וכן כאשר הלך לרחוץ אמר "לעשות מצוה אני הולך" כי בזה מברה את גופו, כי כאשר ינקה אותו מכל ליכלוך וחלאה, יפתחו נקבי העור ויוכלו להוציא הזעה, אשר הוא דבר מצטרך מאוד לבריאות האדם כנודע, וע"ז מורה גם הכ' "גומל נפשו איש חסד" ר"ל שהחסיד נהנה בהנאות גופו ההכרחיות רק במידה ובמשורה, באופן שיעשה בזה טובה גם לנפשו, להקנותה השלימות האמיתית, תחת כי בפסוק אחר (שם י"ב) אמר "ורחמי רשעים אכזרי" ר"ל שבהיות הרשע רחמן על גופו וממלא כל תאותיו ותשוקותיו, הוא באמת אכזרי עליו ועל נפשו, כי מסבב בזה לא לבד שיוכלה בשרו ושארו, כי אם גם שיעכר אור שכלו ותבונתו, וכל מידה טובה ויקרה תאבד ממנו. אחר שהטובות הזמניות הם צרות צרורות אל האמתיות וגם הם הכרחיות להם. הנה הוא ראוי שיותן הסדר בתורה האלהית להודיע וללמד איך ישתמשו בהן כי יקבלו טוב תועלתם ואת הרע לא יקבלו מהם: אמנם היותם צרות על האדם והלחמם עמו בחוזק יד ובחיל עד רדתו כבר נתבאר בכמה מקומות בתורה וכבר נדרשה על עבדותו בהן עבודת עבד פרשת עבד עברי כמו שנתבארו אלו הענינים יפה בתחלת פרק ז' משער ס"ז ובזולתו מהמקומות הרמוזים שם ומה אאריך. ואולם ענין הכרחיותם גם הוא מבואר מעצמו שאלו הטובות החצונות ובפרט העושר הוא הכרחי להוצאת השלמות האנושי אל הפועל וכמו שכתב החוקר בכמה מקומות וקיימו אבינו הזקן באומרו (בראשית כ״ז:ל״ז) ודגן ותירוש סמכתיו כמו שנתבאר שם וכבר עשה החכם מזה שני מופתים לבאר שהעושר אינו הטוב השלם במה שאמר בב' מהראשון מהמדות. אמנם העושר הוא דבר מוכרח והאושר שהוא התכלית הוא רצוני, עוד העושר אינו הטוב הדרוש כי תועלתו לדבר אחר. והנה היה המופת הראשון לקוח מהכרחיותו. וזה שכבר נתבאר לו בראשון מהח' מהספר ההוא שהדבר שהוא לאדם על צד היותר טוב הוא משובח מאשר הוא לו מצד ההכרח לפי שהענינים ההכרחיים הכל ישתתפו בהם כהשתתף בחיות ובבריאות אמנם החכמה והמעלה לא ישתתפו בהם רק השלמים. והנה אחר שהעושר מציאותו הכרחי לאדם אם מעט ואם הרבה הנה אינו האושר שא"כ היה כל אדם הכרחי להיות מאושר כפי מה שישיג מהממון. וזה הפירוש נראה נכון בעיני ממה שרגילין לפרש בו לומר כי הוא בא בהכרח אל האדם כמו אם ימצא מציאה או יפול לו בירושה כי ודאי זה אינו אונס שאם לא ירצה בו יסתלק ממנו ויעזבנו לאחרים. והנה המופת השני היה מצד היותו לצורך דבר אחר והוא לשמוש המעלות כמו שאמרנו. ועל שני אלו הענינים אמרו המאושרים אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח (אבות פ"ג) במאמר הראשון זכרו הכרחיותו ובשני היותו נדרש ומבוקש לתכלית הדרוש העליון עד שאם לא ימצא התכלית לא ימצא אשר בעבורו:
היוצא מכל האמור עד הנה הוא, שאף שהעושר ר"ל הקנין הזמני אינו הטוב האמיתי והתכלית הנרצה, בכל זאת הוא אמצעי הכרחי לקנין השלימות הנפשית אשר לא יתכן בלעדו, ע"כ נתן הי"ת לבני ישראל את הארץ הטובה, וצוה שכל איש מהם ידבקו בנחלתו, למען לא יהיה בהם איש מסכן ועני, אשר בדאגה ובחוסר כל יוטרד וימנע מהשגת שלמותו, ועל אופן זה אחז"ל ג"כ שהתורה חסה על ממונם של ישראל (חולין דף מ"ט:) וכן למדו מיעקב אע"ה שלא חש לעבור יחודי את נחל יבוק בלילה בעבור פכים קטנים ששכח שם, ואמרו דרך הפלגה "מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (שם צ"א.) רצו בכל זאת להורות לנו, שבעבור היות קניני הזמן הכרחים לקנין השלימות האמיתית, ישתדלו גם השלמים לקנותם, ויחוסו עליהם שלא יאבדו מהם, אחרי שלא על נקלה יוכלו לרכוש מחדש, בעבור התרחקם מגזל ושאר פעולות ותחבולות הרעות, וגם הי"ת מסכים בזה עמהם, אחרי שאינם עושים בזה דבר שהוא בלתי נכון, גם לא תתערב מחשבת פגול בפעולתם זאת, כי אם כונתם רק לטובה, כי הם חפצים רק להשאיר תמיד בידם האמצעים המצטרכים לקנין שלימותם הנפשית, כמשאחז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (עיין ביאורי בשער ל"ח).
וע"פי הדברים האלה מבאר הרב והולך כמה פסוקים בהפטרת בהר (עיין בפנים הספר), אח"כ יאמר כי אחרי שכן הוא שגם ההשתדלות היתירה באסיפת קניני הזמן, גם המניעה מעסוק בהם כל עיקר לא טובות הנה, הלוא נמשך מזה כי גם בזה, כמו בשאר הענינים, הדרך הממוצע הוא היותר טוב, והוא שישתדל האדם באסיפת קניני הזמן ההכרחים לו, אבל רק באופן שלא ימנע עי"ז מעסוק בחכמה ובקנין שלימותו האמיתית, כמאה"כ "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך" כי בעשותו כן יזכור תמיד ולא יוסר מלבו, כי הם רק האמצעים להשגת תכליתו הנרצה, שהיא שלימותו האמיתית. ולהשריש רעיון יקר זה בקרבנו, צונו הי"ת ג"כ מצות שביתת הארץ מעבודה בשנת השביעית, כי כמו שמנין ששת ימי העבודה והמלאכה, והשביתה ביום השביעי יזכירונו באמונת חידוש העולם, ובמציאות הי"ת שבראו מאין המחויבת, כי אין חידוש בלי מחדש כמאמר הכ' "ביני ובין ישראל אות היא לעולם ("להורות על מציאותי") כי ששת ימים עשה ה' וכו', וכמו שמנין שבעה שבועות מחג הפסח מועד צאתנו ממצרים וחגיגתנו אח"כ את חג השבועות יום מתן תורתנו, מזכירים אותנו העיקר הגדול, שאלקינו זה הנמצא, רוצה בפעולות ומעשי תמימי דרך, וכועס על ההולכים עקלקלות, אשר ע"כ הוציא עם סגולתו באותות ובמופתים מתחת סבלות מצרים עובדי הגילולים ועושי התועבות אשר שנא ה', ונתן להם תורתו ומצותיו להנחותם בדרך הישרה כל ימי חייהם עלי ארץ, כן יעיר אותנו מנין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעי, כי לא שלחנו הנה רק לעבוד את האדמה מבלי חשך, ולאסוף את תבואתה בכל שנה ושנה, כאלו היתה רק זאת תכלית ותעודת חיינו עלי ארץ, כי אם למלאות תעודתנו האמיתית נצרנו, שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית שהיא התכלית, ועבודת שש השנים היא רק האמצע, להכין לנו מזון ומחיה להחיות אותנו ואת נפש בתינו, למען נוכל אז מבלי דאגה להשתדל בשלימות נפשנו, וע"ז מורה גם מאה"כ לדעת הרב ז"ל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ר"ל שכאשר תשבתו בשנה השביעית, יושרש בקרבכם הרעיון, כי העבודה אשר תעבדו את אדמתכם איננה התכלית, כי אם האמצעי להמציא לכם ולבתיכם המאכל ההכרחי לקיום גופכם, וע"כ נצטוינו ג"כ לשמוט כל בעל משה ידו, כי בלתי ספק רק הכסף הבלתי מצטרך לנו נלוה לזולתנו אשר יצטרך לו, ומדוע נהיה עליו כנושה ליגוש אותו, לקחת ממנו מה שאולי יצטרך עוד לו ולנו הוא אך למותר? וכן מנין שבע שבתות השנים וקריאת הדרור לעבדים בשנת החמשים שהיא שנת היובל, יזכירונו כי כעבור ימי שנות חיינו (שהן בהרבה בני אדם רק קרוב לחמשים שנה) ישוב גופנו אל ארץ אחוזתו ולנפשנו שהיתה נמכרת פה עלי ארץ כעבד אל הגוף יקרא דרור, ואז היא מתקדשת מטומאת מידותיה ומעשיה הרעים, ובהעלות האדם זאת תמיד אל לבו, יראה ויבין מעצמו כי קניני הזמן הם רק האמצעים להשגת תכליתו עלי ארץ, לא התכלית בעצמו, ובעבור היות טעם מצות השמיטה והיובל, למנוע אותנו מריבוי העסק וההשתדלות באסיפת קניני הזמן, ולהמעיט בלב כל איש ישראל החמדה והתשוקה אל ההון והעושר, ע"כ חוברו אל מצות אלה, גם איסור ההונאה ולקיחת הנשך, ומצות החזקת את אשר ימוך, ושאר מצות הדומות אליהם בענין זה, כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר (עיין בפנים הספר), הנמשך מכל האמור עד הנה הוא, שאף שקניני הזמן, אשר במחירם יקנו ההנאות הגופניות המוכרחות לקיומו, אינם התכלית, בכל זאת הם אמצעים הכרחים לקנין שלימות הנפשית, כי במניעת והעדר ההנאות האלה יחלה הגוף, ולא יוכל עוד להגות בתורה וחכמה, ולהשתדל בקנין השלימות האמיתית, ועל זה יורה מאמר הלל הזקן שהחל בו הרב ז"ל, אשר בהפרדו בכל יום מתלמידיו לאכול ארוחתו אמר "למגמל חסד עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי" וכן כאשר הלך לרחוץ אמר "לעשות מצוה אני הולך" כי בזה מברה את גופו, כי כאשר ינקה אותו מכל ליכלוך וחלאה, יפתחו נקבי העור ויוכלו להוציא הזעה, אשר הוא דבר מצטרך מאוד לבריאות האדם כנודע, וע"ז מורה גם הכ' "גומל נפשו איש חסד" ר"ל שהחסיד נהנה בהנאות גופו ההכרחיות רק במידה ובמשורה, באופן שיעשה בזה טובה גם לנפשו, להקנותה השלימות האמיתית, תחת כי בפסוק אחר (שם י"ב) אמר "ורחמי רשעים אכזרי" ר"ל שבהיות הרשע רחמן על גופו וממלא כל תאותיו ותשוקותיו, הוא באמת אכזרי עליו ועל נפשו, כי מסבב בזה לא לבד שיוכלה בשרו ושארו, כי אם גם שיעכר אור שכלו ותבונתו, וכל מידה טובה ויקרה תאבד ממנו. אחר שהטובות הזמניות הם צרות צרורות אל האמתיות וגם הם הכרחיות להם. הנה הוא ראוי שיותן הסדר בתורה האלהית להודיע וללמד איך ישתמשו בהן כי יקבלו טוב תועלתם ואת הרע לא יקבלו מהם: אמנם היותם צרות על האדם והלחמם עמו בחוזק יד ובחיל עד רדתו כבר נתבאר בכמה מקומות בתורה וכבר נדרשה על עבדותו בהן עבודת עבד פרשת עבד עברי כמו שנתבארו אלו הענינים יפה בתחלת פרק ז' משער ס"ז ובזולתו מהמקומות הרמוזים שם ומה אאריך. ואולם ענין הכרחיותם גם הוא מבואר מעצמו שאלו הטובות החצונות ובפרט העושר הוא הכרחי להוצאת השלמות האנושי אל הפועל וכמו שכתב החוקר בכמה מקומות וקיימו אבינו הזקן באומרו (בראשית כ״ז:ל״ז) ודגן ותירוש סמכתיו כמו שנתבאר שם וכבר עשה החכם מזה שני מופתים לבאר שהעושר אינו הטוב השלם במה שאמר בב' מהראשון מהמדות. אמנם העושר הוא דבר מוכרח והאושר שהוא התכלית הוא רצוני, עוד העושר אינו הטוב הדרוש כי תועלתו לדבר אחר. והנה היה המופת הראשון לקוח מהכרחיותו. וזה שכבר נתבאר לו בראשון מהח' מהספר ההוא שהדבר שהוא לאדם על צד היותר טוב הוא משובח מאשר הוא לו מצד ההכרח לפי שהענינים ההכרחיים הכל ישתתפו בהם כהשתתף בחיות ובבריאות אמנם החכמה והמעלה לא ישתתפו בהם רק השלמים. והנה אחר שהעושר מציאותו הכרחי לאדם אם מעט ואם הרבה הנה אינו האושר שא"כ היה כל אדם הכרחי להיות מאושר כפי מה שישיג מהממון. וזה הפירוש נראה נכון בעיני ממה שרגילין לפרש בו לומר כי הוא בא בהכרח אל האדם כמו אם ימצא מציאה או יפול לו בירושה כי ודאי זה אינו אונס שאם לא ירצה בו יסתלק ממנו ויעזבנו לאחרים. והנה המופת השני היה מצד היותו לצורך דבר אחר והוא לשמוש המעלות כמו שאמרנו. ועל שני אלו הענינים אמרו המאושרים אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח (אבות פ"ג) במאמר הראשון זכרו הכרחיותו ובשני היותו נדרש ומבוקש לתכלית הדרוש העליון עד שאם לא ימצא התכלית לא ימצא אשר בעבורו: