בראשית כט:י מחשבת ישראל: מורה נבוכים, דרשות אל עמי ותורת העולה

צריך להעירך על ענין אחד שנטה אליו יונתן בן עוזיאל – עליו השלום – והוא כי כאשר ראה מאמר הנביא מבואר ״לאופנים – להם קורא הגלגל באזני״ גזר אומר שה׳אופנים׳ הם השמים. ותרגם כל ׳אופן׳ – ׳גלגלא׳ וכל ׳אופנים׳ – ׳גלגליא׳. ואין ספק אצלי, שמה שחיזק אצלו עליו השלום זה הפרוש – הוא מאמר יחזקאל עליו השלום ב׳אופנים׳ שהם ״כעין תרשיש״ וזה – מראה מיוחס לשמים כמו שהוא מפורסם. וכאשר מצא הכתוב: ״וארא החיות והנה אופן אחד בארץ״ שיורה בלא ספק שה׳אופנים בארץ׳ היה קשה עליו לפי הפרוש ההוא, ונמשך אחר פרושו ופרש אמרו הנה ׳ארץ׳ – שטח השמים, שהוא ׳ארץ׳ בערך למה שעל השטח ההוא, ותרגם ׳אופן אחד בארץ׳: ״מלרע לרום שמיא״. והבן פרושו איך הוא. ואשר יראה לי מה שהביאו לזה הפרוש הוא חשבו – עליו השלום – ש׳גלגל׳ שם הראשון לשמים; ונראה לי שאין הדבר אלא כך והוא – שהגלילה שמה ׳גלגל׳: ״וגלגלתיך מן הסלעים״, ״ויגל את האבן״ ; ומפני זה נאמר: ״וכגלגל לפני סופה״ – להתגלגלו; ומפני זה נקראת ׳גולגולת׳ הראש כך להיותה עגולה. ומפני שכל כדור מתגלגל במהרה, נקרא כל דבר כדורי ׳גלגל׳; ולזה נקראו השמים ׳גלגלים׳ מפני עיגולם – רצוני לומר: להיותם כדוריים – ואמרו: ״גלגל הוא שחוזר״ וקוראים גם כן הגלגלים הקטנים של עץ והגדולים ׳גלגל׳ לזה הענין בעצמו. אם כן, אמרו: ׳לאופנים – להם קורא הגלגל באזני׳ היה – ללמדנו תמונתם כי לא נזכר להם תמונה ולא תואר, אלא שהם ׳גלגלים׳. אבל אמרו בהם ׳כתרשיש׳ הנה באר לך זה גם כן בסיפור השני ואמר ב׳אופנים׳: ״ומראה האופנים כעין אבן תרשיש״ ותרגם יונתן בן – עוזיאל – עליו השלום – ״כעין אבן טבא״ – והנה ידעת שבזה הלשון עצמו תרגם אונקלוס ״כמעשה לבנת הספיר״. ואמר: ״כעובד אבן טבא״ – אם כן, אין הפרש בין אמרו: ׳כעין אבן תרשיש׳ ובין אמרו: ׳כמעשה לבנת הספיר׳ והבן זה!

ביעקב נאמר "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן... ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן" (בראשית כט, י), ממש כאחד הפרשים דזמננו, להבדיל.

אמנם, יעקב כאשר ראה רחל באה עם הצאן אשר לאביה הם ישראל הנקראים צאן אביהם שבשמים, ורחל רועה אותן כמושנא' רחל מבכה על בניה נאמר (בראשית כ״ט:י׳) ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את הצאן לבן וגו', אמר, כי ישראל הם צדיקים שהשגחה פרטית בהן, עד שאחד מהן מתפלל כמו שנאמר ויגש יעקב ואמרו רבותינו ז"ל אין השגה אלא תפלה שנאמר ויגש אליהו ועל ידי תפלתו משקה כל הצאן וגולל האבן מעל פי הבאר כי הוא ראה ענין חדוש העולם, אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא העולם, כי אז אפשר לקבל תפילתו, ואמר את צאן לבן, ודברי הרקנ"ט בזה הם ידועים למשכילים ואחר שנתבאר כוונת הפרשה אשר הביא המשכת הדברים לפרשה, יתבאר לך ענין אמרם קום עלה בית אל ושה שם ועשה מזבח וגו', ואמר ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, וגו', ולא נאמר שהקריב קרבן רק בנה המזבח בדרך שכתבתי באברהם ויצחק ולזה נאמר ויקרא למקום אל בית אל, כמו שנאמר באברהם ויצחק ויקרא בשם השם, ולא הוצרך לקרות השם רק בשם אל כי שם השם מורה על מציאות השם יתעלה וזה היה מקובל כבר מאברהם ויצחק אביו. אמנם, הוא קרא בשם אל, המורה על יכולת וכח שגילה לכל העולם שהקדוש ברוך הוא יש לו הממשלה בעליונים ובתחתונים, לשמור עבדיו וחסידיו מכל צרותיהם כמו ששמרו מלבן ועשיו ודינה ושאר צרות שעברו עליו, ושהשגחתו דבוקה בפרטות בשלמים, וזהו לשון אל, וזהו מה שדרשו ז"ל פרק ב' דמגילה שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל, כי נתן לו הכח למשל באויביו, ואמרו במדרש שא"ל הקדוש ברוך הוא אתה אלוה בעליונים ואני אל בתחתונים, כי על ידי יעקב נגלה כחו של הקדוש ברוך הוא שמושל אף בתחתונים, ושידיעתו והשגחתו בקרב הארץ, ויעקב אלוה בעליונים כי צדיק מושל ביראת אלקים ומושל בעליונים ותחתונים כמו שנאמר בשלמה וישב שלמה על כסא ה' שמושל על עליונים ותחתונים, והנה ביעקב עקר הגדולה שמושל בעליונים כמו שנאמר (בראשית ל״ב:כ״ט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ובהקדוש ברוך הוא עקר הגדולה שעיני השם משוטטות בארץ, ולא כדעת הכופרים הפוקרים בידיעה והשגת המן השפלים לזה אמרו שזה אלוה בעליונים וזה בתחתונים, כל זה נגלה אליו בבית אל, לזה קרא למקום אל בית אל בלא הקרבת קרבן, כי לא השיג עדיין ענינו עד רדתו למצרים, שנאמר (שם מ"ו) ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא באר שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ויאמר אלקים וגו', במראות הלילה וגו', אנכי הא-ל אביך אל תירא מרדה מצרים וגו', ונראה כי שעור הכתוב וכבר אמר לו האלקים קודם שזבח הזבחים, כי גילה לו ענין יציאת מצרים, ועל ידי זה עמד על סוד הקרבנות, ובאברהם שנתגלה לו הפסד העולם וענין הקרבנות וענין יציאת מצרים כמו שנתבאר מענין המערכה, ולכן נתגלה לו גם כן כאן ענין ירידת מצרים וענין קרבנות ולזה זבח זבחים מה שלא עשו כל האבות קודם לכן, ולזה נאמר ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ודרשו ז"ל שנקט יצחק משום שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וזהו מבואר לפי דרכינו כי מאחר שנתגלו ענין הקרבנות לאברהם גם ליעקב תלה גם כן כאן ענין הזבחים באלקי יצחק, והוא סוד העקידה להראות כי גם יצחק נתגלה ולא הוצרך להקריב קרבן יותר מאחר שנקרב הוא בעצמו לעולה רק שלא נקרב ממש מטעם שנתבאר ריש חלק שני וכן באברהם נתגלה לו הענין בברית בין הבתרים ובעקידה, אלא שתלה הגדולה ביצחק לייחס לו העקידה אף שכל ישראל מייחסים ענין העקידה לאברהם מכל מקום להיות יעקב מחוייב בכבוד אביו תלה הגדולה בו והוא מבואר.