בראשית כט:לה מחשבת ישראל: מורה נבוכים וגבורות השם

׳עמידה׳ – שם משתתף. יהיה בענין עמידת האדם וקימתו; ״בעומדו לפני פרעה״, ״אם יעמוד משה ושמואל״, ״והוא עומד עליהם״. ויהיה בענין ההמנע וההפסק: ״כי עמדו לא ענו עוד״, ״ותעמד מלדת״. ויהיה בענין הקיום וההשאר: ״למען יעמדו ימים רבים״, ״ויכלת עמד״, ״עמד טעמו בו״ – התקים ונשאר ולא נשתנה. ״וצדקתו עומדת לעד״ – קימת ונשארת. וכל ׳עמידה׳ שבאה באלוה ית׳ – היא מזה הענין האחרון: ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים״ – ויתקימו סבותיו כלומר: מסובביו. והנה יתבאר זה בזכר שתוף ׳רגל׳. ומזה הענין – אמרו ית׳ אל משה ״ואתה פה עמוד עמדי״; ולפי זה ״אנכי עומד בין יי וביניכם״.

ולדעת רבי יהודה לא היה אחד מהם רוצה לרדת לים. רק יהודה שקידש שמו, שנאמר (תהלים קיד, ב) "היתה יהודה לקדשו". וראוי היה לקדש השם, כי בשמו הוא השם. וכן לאה אמרה (בראשית כט, לה) "הפעם אודה ה'", שכל שם "יהודה" על הודאות שמו. ולכך ראוי למלכות, כי מי שהוא מגדיל ומפאר את שמו [יתברך], ראוי שיהיה מלך, שיש לו שֵׁם חשיבות. ועוד, כי קידוש שמו מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, שזהו ענין הקדוש בכל מקום, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד. וכאשר מקדש שמו יתברך, אז שמו יתברך מיוחד ונבדל מכל הנמצאים, מורה על מלכותו יתברך, כי המלך הוא נבדל משאר העם. ולפיכך אמר "מי שהמליכני תחלה", כי שמו קדוש נבדל מן הנמצאים, ובזה הוא מלך עולם, לכך הוא ראוי גם כן שיהיה מלך נבדל משאר ישראל.