בראשית לב:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ומורה נבוכים

ובמדרשו (ב"ר פ' ס"ה) ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה וכו' לותה אותו עד הפתח אמרה ע"כ הייתי חייבת. מכאן ואילך בוראך יקום לך: מי אתה בני. תמה למהירות בואו ולזה שאל עליו אם היה הוא אשר יצא לצוד ציד וכשבאת אליו תשובת יעקב באהבה אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא וכו' הנה הוא בזכות חושו נתן אל לבו לדקדק בטביעות קולו אמנם לפי שהיה זר בעיניו שיהי' יעקב מתנכר אצלו חזר לשאול לו מה זה מהרת למצוא בני עד שבאה תשובתו שנית כי הקרה ה' אלהיך לפני ובין זה וזה הוסיף הכרה בקול שהיה קולו של יעקב אבל במה שכבר חשב לעשות לו בזה מופת חותך במישוש אמר ליה גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא והנה כשנגש וימושהו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי חוש השמע לא נתאנה ועמד בעצמו אמנם חוש המישוש לגסותו לא הבחין בין שעירות עשו לשעירות גדיי העזים ונתאנה: ויראה שגם בשעירות ההוא התחכמו לתקנו באופן שידמה לשעירות עשו (ד) הוא שאמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות כלומר שעירות כשעירותו. ומכל זה למדנו מה שאמרנו מהיות חוש השמע קרוב אל חוש הראות בחוזק בחינותיו. ומה שאמרו שלא גזר עליו כן רק מפני שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני לפי שלא היה שם שמים שגור בפיו של עשו (שם) הוא דרך דרש כי לא יתכן לפי מנהג הדבור היות מאמר הקול קול יעקב דומה לקול אביו ולקול אמו (דברים כ״א:י״ח) וכיוצא והנה עם זה כבר היה נבוך בין גזרות שני החושים האלה שהיו זה לעומת זה. (ד) ולזה חזר לשאול לו אתה זה בני עשו כדי שיוסיף להרגיש בקולו בדברי תשובתו. אמנם בן חכם הבין כוונתו וקיצר בתשובתו ואמר אני. (ד) ולזה נעתק להבחין מפאת הטעם ואמר הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי ולפי שראה זה הכרעה גדולה אם לא יסכים הטעם שכבר יהיו תרי סהדי לגבי חד אמר למען תברכך נפשי כלומר הברכה תלוי בזה: ויגש לו ויאכל כו'. עם שחלוף טעם המטעמים יראה ראיה מופתית על שאינו עשו הנה הסכמתם לא הית' ראיה גמורה על שהוא עשו כי היתה שם רבקה שהית' בקיאה בהם ומצויה אצל שניהם ולזה עם הרגישו בהם טעם אחר ממש עדין נשאר במבוכה הראשונ'. או שראה להעזר עוד מצד חוש הריח ואמר גשה נא ושקה לי בני (ד) והיתה הכונה אל הריח ואם לא פי' וכן נאמר ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. והנה חוש הריח לא כזב אבל גזר משפט צודק. והנה עם זה כבר הסכימו ג' חושים כי חוש הריח והמשוש העידו עליו והטעם לא קטרג וחוש השמע נשאר לבדו ולזה נטה אחרי רבים ושפט שהוא הוא כאלו ראהו בעיניו. ולזה שתף לשם חוש הראות ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכבר אמרנו כי במלת ויברכהו נכללה כל הברכה ההיא המיוחדת לשם אשר לא נתנה לפרש ואין לשון יכולה רק בלשון ברכה סתם כמו שאמר ויברך את יצחק בנו וכמו שאמר ויתן לך את ברכת אברהם והיא ברכה כלולה כוללת כל הטובות האמיתיות ועל דרך שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳). אמנם להיות הטובות הזמניות עזר גדול לחיי ההצלחה אם להגיע הדברים הנאותים ואם לדחות המונעים והמעיקים העוטרים האנשים מימינם ומשמאלם כמו שכתבנו באותם ראיות אשר בשער לזה צורף אליו אלו הברכות הזמניות בתוספת ואמר (ה) ויתן לך האלהים מטל השמים כו' כלומר ויתן לך עוד מטל השמים ומשמני הארץ והוא חבור הטפל לעיקר וכבר נצטרף לו טעם תמיהת ראה ריח בני כו' כמו שכתבנו למעלה. אמנם הזכיר בכאן אלהים שהוא דיין בכל מקום להורות שלא נתנו הברכות רק אל הטוב בעיני האלהים כי הטובות האמתיות לא נתנו כי אם בחלוף עבודות אמתיות. (ה) אמנם הטובות החיצוניות אשר נתן אח"כ לעשו לא הטיל עליהם תנאי זה של מדת הדין כמו שעשה שלמה באמרו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כו' אמנם בנכרי אשר לא מעם ה' הוא אמר ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א ח׳:מ״ג): הוה גביר לאחיך כו'. יראה שנתכוין שאפי' יהיה יעקב כאשר חשש יחולו עליו הברכות שאם לא כן למה יאמר הוה גביר הרי הוא מעצמו הבכור והגביר. ולסבה זו חתם אורריך ארור ומברכיך ברוך כלומר תהיה מי שתהיה כיון שהטוב בעיני ה' לברך אותך המונע הטוב ממך ענוש יענש. וזאת הסבה עצמה שחתם כן בלעם בברכותיו (במדבר כ"ה) שהענין דומה מאד לברך מה שלא היה בדעתם מתחלה לברך ואם הוסיף בלעם במה שבקש לקלל: ויהי כאשר כלה יצחק כו' ויעש גם הוא כו' ויחרד יצחק כו' (ו) להזדמן כל אלו הענינים על כיוון הזמן וצמצומו שלא חסרו ליגע זה בזה כמלוא נימא תמה תמיהא גדולה יאמר מי איפה הוא הצד ציד. ירצה שעדיין איפה עמי ורז"ל אמרו שנסתר אחרי הפתח כאשר פתח אותה עשו לבא זה נכנס וזה יוצא שנאמר אך יצוא יצא כו' (ב"ר פ' ס"ו) והיה הענין פלא גדול בעיניו שיצוד יעקב ציד ויביא ויאכל מכל לשובע נפשו ויברכהו כאשר עם לבבו בטרם יבא עשו וגזר כי מאת ה' הית' לו להסב הברכה אליו וחתם גם ברוך יהי'. ואפשר שחתם כן כדי שלא יובן מחרדתו שהוא מתנחם ועובר על מה שכבר יצא מפיו אורריך ארור כי חפץ בברכה ותבואהו: כשמוע עשו את דברי וכו'. הכתוב מעיד שעקר מה שצעק עשו על אודות הברכות לא היה מצד הרגשו בתועלתם רק לשמעו דברי אביו וראותו בחרדתו הכיר שהם דבר גדול (ז) ועדיין היה חושב שהיו טובות זמניות כי על כן אמר ברכני גם אני אבי שאם היה יודע סודן היה מכיר שהטובות ההנה לא נתנו לחלוקה בין שני אנשים כהם בשום פנים כמו שביארנו כבר בהקדמה והוא מה שפתר לו אביו באומרו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך אמר זה על הברכה הסתמית הראוי' לבכור אשר עליה אמר ויברכהו. הכי קרא שמו יעקב לפי שהיו דברי אביו מוכיחים שהסכים אל דעת יעקב התריס כנגדו ואמר הכי קרא הזקן הזה את שם בנו זה יעקב שיורה הוראה שלימה על הפועל העתיד כמו כי כל אח עקוב יעקב (ירמיהו ט׳:ג׳) לפי שהיה עתיד לעקבני זה פעמים שאם בשביל וידו אוחזת בעקב די בשיגזור השם מהלשון מבלי שיורה על עבר או עתיד כמשפט כל השמות הנגזרים וזה יורה שהוא ידע בכל זה ועושה עצמו כאלו אינו יודע וכבר היה לו מקום לתלונה זו מזה הצד כי על זה הענין נרא' שנתכוונה רחל בשם יוסף (בראשית ל"ו) לכלול בהוראתו שיוסף ה' לה לעתיד בן אחר. מ"מ אחר התלונה גמר דבריו באומרו הלא אצלת לי ברכה (ז) כלומר יודע אני בודאי שאליו נתכוונת. אמנם אי אפשר שלא הפרשת לי ברכה מה בשביל כמה סעודות שהסעדתיך: ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך וכו'. הנה האב החכם כבר רמז אליו אמתת הענין באמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וכסיל לא יבין את זאת וחזר בשאלתו הלא אצלת לי ברכה לזה הוצרך לבארו לגמרי ואמר הוי יודע שענין הברכה הזאת היא להיות המתברך בה עקר במין האנושי עד שיהיו שאר כל ההצלחות טפלות אליה ומזה הטעם הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתיו לו לעבדים שהוא מין אחד מגדולי מיני ההצלחה והוא השררה והרדיה בכל אשר יקווה מהם שום מניעה ועכוב להגעתם. והוא מה שכיוון במאמר וירדו בדגת הים וכו' (שם א') ומוראכם וחתכם וכו' (שם ט') כמו שכתבנו הטיב בשער ט"ו. וגם דגן ותירוש סמכתיו שהוא מין שני מההצלחה המחוייבת להמצא אליו לעוזרו ולסומכו בה כדי שלא יחסר לו די ספוקו ולא יטרד בבקשתם ומהפלא בלקחו לשון סמכתיו שיורה על שהם סמך לדבר גדול ממנו כלשון החכם עצמו שאלו הטובות עוזרות וסומכות הטובות האמתיות וכמו שבזה הלשון עצמו נשתמש הנביא בכיוצא בזה באומרו וחמתי היא סמכתני (ישעיהו ס״ג:ה׳) כמו שיבא בפסוק אחלקם ביעקב שער ל"ג בעזרת האל. וחתם ולכה איפה מה אעשה בני כי הנה הברכות כלן הן ענין אחד והראוי והנאות שלא יפרדו אלו מאלו ואחר שלא זכית לעקר מה אעשה לך: ויאמר וכו' הברכה אחת היא לך אבי ברכני וכו'. (ז) הנה הבן הסכל אמר ליה שאינו מהמחוייב שיתאחדו הברכות כלן להיות כענין אחד עד שלא יתפרדו כמו שאמר אבל שיחלקם ויפרידם ואם לא זכה אל הברכה העקרית שיתן לו מהברכה אשר הוא קורא אותה טפלה כי הוא חשבה לטובה ועקרית, ולזה השיב אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו'. ואפשר שעשו אחר שנענה על מה שאמר הלא אצלת לי ברכה חזר מפנים אחרים מהעזות ואמר חזקה שאין אדם נותן כל אשר לו בחייו וישאל על הפתחים שעל היסוד הזה אמרו כל מתנות חולים שאין בה שיור אינה מתנה (ב"ב קמ"ו:) ולזה אם לי לא אצלת ברכה הלא אצלת לך ברכה אחת לפחות בדרך שיור כדי שיתקיימו דבריך והנה מאותה ברכה ברכני גם אלי אבי: וישא את קולו ויבך למה שחשב שנטרד לגמרי מהטובות הזמניות ולא היה הענין כאשר חשב כי מיד ברכו כמו שנתבאר. ולדעתי שלא ברך יצחק את עשו כלל רק שפירש לו עניין ברכות שבירך ליעקב ואמר כי במה שאמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ שלא יובן ממאמרו שלא יהיה לו ג"כ כי כבר אפשר לו לשבת בארץ שמנה ומוצלחת וגם שתהיה מושפעת מברכות שמים מעל. וגם מה שאמר יעבדוך עמים וכו' הוה גביר לאחיך אין הכוונה שיהיו לו כעבדים נמכרים נושאי סבל אלא שיהיו עם בפני עצמו תופשי חרב ועושי מלחמה וכובשי ארצות רק שיהיו לו למס עובד כמו שהיה הענין בימי רוב מלכי בית ראשון ובקצת מלכי בית שני. וגם שהברכות הללו מטבען שתהיינה תנאיות והוא כי בכל זמן שיהיו עושין רצונו של מקום תהיינה על עמדם אבל באופן אחר כבר יש לו מקום ורשות לפרוק עולו מעל צוארו כמו שפירש לו באומרו והיה כאשר תריד וכו' כתרגומו. ומ"מ כבר היה עויין יעקב על זה שמא נטלה ממנו זאת הברכה של טל השמים ומשמני הארץ כי על זה אמר משה בברכותיו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש (דברים ל״ג:כ״ח) וכן יתבאר שם: וישטום עשו את יעקב כו' יאמר כי דבר המשטמה לא היה על הברכה שכבר נתפייס במה שא"ל אביו. אבל היה על מה שברכו אביו על ידי תחבולותיו: ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל כו'. (ז) כלומר אע"פ שאירע שיקרבו ימי אבל אבי מפני הצער לא אמנע מהרוג את יעקב אחי: (ח) ויוגד לרבקה וכו' ועתה בני וכו' וישבת עמו ימים אחדים וכו'. הנה רבקה בראות שנאת עשו באיבה גדולה ורבה משטמה ובהרגישה כי מכח עצת הבכורה הוא מתמרמר אליו יותר כמו שאמר את בכורתי לקח וגם עתה לקח ברכתי שאם לא היה כן כבר היה מתפייס לאמר אולי מקרה הוא. (ח) לזה פירשה לו מה שאמרה לו שילך פדנה ארם וישב שם עד אשר תשוב חמת אחיך ושכח את אשר עשית אתה לו שלא מעצתי ואולי שלא ידעה גם היא במעשה ההוא כמו שלא ידע אביו עד העת ההיא וגם זה חכמה מאתה להודיעו שלא נמשך לו דבר רע מעצתה: (ט) למה אשכל וכו' כוונה דבריה בחכמה להכריחו אל הבריחה וזה שאין צריך לומר שאם יפחד שיפול הוא ביד עשו שהבריחה היא הכרחית אלא שאפילו הונח שיפיל הוא את עשו הנה הוא לא ימלט מיד בניו ויחוייב אז השכול משניהם: (י) ותאמר רבקה אל יצחק קצתי כו' גם זה יורה על רוב בקיאותה בדרכי החיים והיא שסיבבה פני בריחת יעקב וצאתו מבית אביו לענין לקיחת אשה ממשפחתו לא שילך כדמות בורח לפי שהיציאה לכוונת בריחה יבעיר לב אחיו לרדוף אחריו או לשמור עברתו נצח. ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילן פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. (י) יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה (בראשית ל״ב:ה׳). והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו' וישמע יעקב וכו' וירא עשו וכו' וילך עשו וכו' שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף: ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה:

ובמדרש (ב"ר פ' ל"ט) כשאמר לו הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול. אמר לו ומנח לא העמדת שבעים אומות אמר לו אותה אומה שנאמר עליה ומי גוי גדול (דברים ד') אעמידה ממך. נרא' שחששו למה שחששנו ותקנו יפה. ואברכך ואגדלה כו' ואברכה מברכיך כו' (ג) כל זאת עדות נאמנה על מה שאמרנו ראשונה שהיו בני דורו מקללין ומבזין אותו והוא סובל על קדושת שם האמת והבטיחו שמכאן ואילך יקוללו המה והוא יבורך ולא עוד אלא שיתגדל בעיני הכל עד שיתברכו בו כל משפחות האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כו'. (ד) ירצה שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי שהרי הלך עמו לוט ולא מיתה בו ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו' (בראשית י"א): (ה) ויעבור אברם בארץ כו' והכנעני כו' אמר כי עבר הוא וכל מחנהו זה בארץ ההיא הנכריה עד מקום שכם עד אלון מורה בשלום ובהשקט אין שטן ואין פגע רע עם היות שהיתה שעת חירום שהכנעני אז היה עולה. על הארץ ההיא והולך וכובש אותה מיד בני שם כמו שכתב רש"י ז"ל וליוצא ולבא אין שלום מבלעדיו וזה טעם וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת כי משני הענינים האלה נתעורר בו דעת האלהים לעשות משפט ישר ואמתי מאד. (ו) וזה כי נראה אליו בעין כי האלהים הוא הפורש סוכת שלומו עליו להסתירו מרבים לוחמים אז בארץ ההיא ולא עוד אלא שהמלחמה ההיא המתעוררת אז לשם תהיה התחלה וסבה קרובה לשתבא הארץ ההיא ליד זרעו כי בזולת זה איך תצא מיד בעליה שהם כל בני שם ותנהן למשפחה אחת לבדה. אמנם כשיקחה מהם הכנעני בחזקה אשר לא כדת הוא קרוב לנוטלה הימנו ולתתה לו אחוזת נחלה על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין ל"ח.). (ז) ולזה בנה המזבח ליי' הנראה אליו אמתת מציאותו והצלחתו בהדבקו בו. אמנם אל הסבה ההיא עדין לא היה לו מקום לקרוא לעם הארץ בשם יי' עד שנעתק משם ההרה מקדם לבית אל. אל עם שוקט ובוטח לפי שעה ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי' (ח) ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית' וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההיא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד יי' על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך. ויהי רעב בארץ כו'. (ח) כיון שלא היתה עליו יד יי' בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז"ל רעב בעיר פזר רגליך (ב"ק ס':) כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי היצאות ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב כי על זה אמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם פגעי הדרך אם שלא נעלמו אפשרותם ממחשבתו הנה לא היו ודאים בעיניו ואם אולי ימצאו חשב שמה שיצוה לאשתו על הענין ההוא כמו שיבא יספיק להצלתו והנה היתה לו העמידה לשם סכנה ודאית והסכנה אשר ביציאה ספק ספקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. והיא עצה נכונה לפי השכל עליה סומכים רוב בני אדם להכנס אל סכנת המלחמות להצלת ממון מעט או כבוד. והנה כאשר אמרו המצורעים הרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו (מלכים ב ז׳:ד׳) שאע"פ שאין רעה כנפילה ביד האויבים אבל כשהיתה בספק בחרוה מהודאי ולישנא דקרא דיקא בשחזר ואמר וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ יורה כי כבדות הרעב הכריע כף מאזני המשפט ויצא: ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו'. (ט) אין ספק שקודם שבא לשם הקדים עם אשתו התנאים האלה וכמו שאמר בפירוש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך כו'. אלא שהתנאי ההוא היה על זה האופן שהם ילכו על הסתם מבלי שיגידו אם היא אשתו או אחותו כי מה לו ולהם שישאלו להם דבר ודרך איש להביא אשתו עמו ואין מכלים ואם באולם פגע בהם איש מנוול ובליעל לעשות עמהם נבלה ולא נמנע באשר היא אשתו אז יאמרו אחי הוא כדי שלא ימהר ההריגה אבל עכשו שכבר נתחדשה לו הכרה באנשי הארץ ההיא בעבורה נתחדשה לו עצה ואם היא נראית נקלה הנה הוא חשבה לטובה ונכונה לפי הזמן והמקום וחמר הסכנה כי כזה וכזה ראוי שיעשה עד מקום שיד החריצות משגת. וראיה מדוד בגת (ש"א כ"ב כ"ז) כמו שיתייחד על זה הדבור בספור יעקב שער כ"ו ב"ה. וזה כי בקרבתם אל ארץ מצרים אשר אנשיה ידועים בשטופי זמה מזולתם. הנה הוא שיער בסתמם מה ששיער תחלה מהאיש האחד הפרוץ כי אחר שכלם רעים ופרוצים טרם ישאלו דבר יגזרו עליה שהיא אשתו ויהרגוהו וראה שהעצה הראויה כי גם בדרך אשר הם הולכים יאמרו לכל אחותי. וזה במה שיובן כן מכל ספוריהם ודבריהם בשתהיה אומרת עליו לכל דבריה אחי הוא והוא עליה אחותי היא באופן שהראיה והידיעה הזאת תבאנה כאחת. ויהיה שיעור הכתוב לפי זה. (י) הנה עכשיו ידעתי ונתחדש אצלי למה שאשה יפת מראה את כי בראות אותך המצריים יאמרו אשתו זאת (י) מבלי דרישה וחקירה ומיד יהרגו אותי ואותך יחיו להתעולל ביך כי ידע באותה צדקת שהיה לה רע ומר עזובה בחיים שאם ימיתוה לא תשום לבה. ולזה אמרי נא אחותי את ירצה מעתה ומעכשיו בכל דבריך וספוריך מבלי שישאלוך על זה. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל לאמת זה באומרם והיא גם היא אמרה אחי הוא כו'. אפילו חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן (ב"ר פ' נ"ב) ירצו שכך היה מנהגם מהעת הזאת. ועל זה האופן פירש הרמב"ן ז"ל כה תאמרון לאדוני לעשו כמו שהוא בפירושו (בראשית ל״ב:ה׳): למען ייטב לי בעבורך כו' יש לפרש שהמאמר השני הוא פירושו של ראשון כי אין שאלתו רק נפשו. (יא) והנכון פירושו של אנקלוס שאמר בדיל דיוטיב לי בדיליכי ותתקיים נפשי בפתגמייכי והכוונה כי האנשים הכשרים אשר לא יצאו נפשם אל שום זנות יכבדוהו וינשאוהו בעבורה כי תשא חן וחסד בעיניהם ואם יפגעו בהם אנשים חטאים רודפי זמה תחיה את נפשו במה שתכחיש אישותו ותאמר אחי הוא ולא ימות עליה כי תשא בעדו דברי חן ותחנונים. והנה על זה האופן היתה לו ההטבה בעצמיותה והחיות בעבור דבריה ועל דרך האמת הכל הוא בגללה או בעבורה כלשון הכתוב: ויהי כבוא אברם כו' (יב) העיד הכתוב כי כבואם לשם בראות המצרים את האשה כי יפה היא מאד לא הוצרכו לשאול עליה דבר כי הקול היוצא מביניהם שהיא אחותו ונשמע בית פרעה וסמכי עליו ומיד ותקח האשה בית פרעה ולא מנעו הש"י כדי לפרסם שם גדולתו כמו שיבא בענין אבימלך: ולאברם היטיב יאמר הכתוב כי נתקיים מה שאמר למען ייטב לי בעבורך אבל לא מ"ש וחיתה נפשי בגללך. ובזכותו של פרעה הכתוב מדבר שאם היה יודע שהיא אשתו לא היה נוגע בה ולא היתה צריכה להכחיש אישותו כמו שאמר לו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא כו'. וינגע יי' את פרעה כו'. אחר שכבר התחכם אברהם בכל מה שהיה בכחו לעשות היו עיני השגחתו ית' בצנעה להצילם שלא יבא תקלה על ידם מהתחכמותם ואין ספק שלקה בראתן שתשמיש קשה לו כדברי חז"ל (ב"ר פ' מ"א) כדי שיהיה הדבר מוכיח על חטאתו וכבר הכיר החטא מחמת המדה ואם לא הוגד לו ראשונה ולזה נאמר ויקרא פרעה אל אברם ויאמר מה זאת עשית לי כמו שנזכר. וגם פרעה לא הוכיחו על שלא פרסם אצל הכל שהיא אשתו כי גם הוא ראה שהיא עצה טובה בארץ ההיא אבל תפס עליו על בלי הגיד לו לבדו סתר לאמר כי היא אשתו ולזה דקדק באומרו למה לא הגדת לי כי אשתך היא. וא"ת היה לך לשאל ממני למה אמרת אחותי היא וסמכתי על הקול ההוא שהיתה אחותך ולא אשתך תדע שהרי חשבתי לקחת אותה לי לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה למולכת והיא בעולת בעל. (יב) ומפני זה נסתתמו טענותיו אצלו כי איך יאמר לו רק אין יראת אלהים במקום הזה וגם אתה כא' מהם פרוץ בעריות ולא ירא אלהים. אמנם אבימלך למה שלא היו אנשי הארץ על זה השיעור מהפריצות אמר לו דרך כלל מה ראית כי עשית את הדבר הזה כי לא היה צריך שם להכחיש האמת כלל לזה השיב כך שמשמעו כי מפני כלל העם אמנם מה שאמר שם וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ׳:י״ב) עם יתר הדברים יתבאר במקומו ב"ה: ויצו עליו פרעה כו'. כל זה יורה על פריצות אנשי הארץ ההיא כי צריכין שמירה לשם ושמא אם לא שהיתה עליהם אימת המלך יבואו לצורך האחוה ועדין אולי. ועל כל פנים כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי הש"י אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא יי' שמע בקול עבדו אשר הלך תשכים ואין נוגה לו כו'. הן כלכם קדחי אש כו'. שמעו אלי כו' (ישעי' נ'). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי יי' והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר יי' הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו' (שם). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר. ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו'. ספר הכתוב כי שב לדרכו בהצלחת קנינים רבים מהמדומים כמו שאמר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. אמנם שבהצלחות הנפשיות לא הרויח כלל די לו במה שחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונ' ואשר קרא בשם יי' ואמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים (יג) לומר שכבר נשתתפו שניהם באלה הקנינים ולא לכבוד הוא לו. והנה אחר שאברהם לא נתן אל לבו להפריד את לוט ממנו הוא ית' סבב סבת הפרוד במה שלא נשאה הארץ אותם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי לא תאונה לצדיק עוד חברתו כאשר נצטוה מתחלה להתרחק מבית אביו לגמרי. ואמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ כו' לומר שכבר נכנסו בעת ההיא שתי משפחות כנען בארץ ההיא וכבשו חלקם וישבו בה ועם כל זה היו הם בשלום כמו שאמרנו וזה יתדבק למה שיאמר להלן. וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כמו שיבא: ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה כו' ספר הכתוב בשבחו כי לא גבה לבו להשליכו מעל פניו כמו שראוי למעיז פניו ברבו ואלופו אבל הוא החל לקרוא בשלומו ולומר לו בלשון רכה ותחנונים אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ירצה כי אף על פי שהרועים הם המריבים אי אפשר שלא יגיע עדינו אחר שאנחנו העקריים ולא תהיה כזאת בין אנשים אחים כמונו. ולא עוד אלא שנתן לפניו הבחירה להפרד אל אשר יבחר אם אל השמאל או אל הימין ושהוא יקח מה שימאנהו. והנה לוט הודה ולא ביש ובחר לו את כל ככר הירדן כי כלה משקה ולא הקפיד על שכונת אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד יותר מאשר ברחו מהם וזה הוא הגדול מאותות האיש האלהים המבזה הענינים המדומים ולא פנה אל רהבים בהיות עיניו ולבו משוטטים להשגת ההצלחות הנפשיות כמו שיבא ולזה נאמר ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו כי נסע מקדמונו של עולם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ"א). ועם זה נפרדו זה מזה לגמרי זה לחרפות עניני העולם הזה וזה לחיי העולם העליון והעד הנאמן שזאת הפרידה הית' לו לזכות גדולה אומר מיד וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו'. כי את כל הארץ כו'. ושמתי את זרעך כו'. קום התהלך בארץ כו'. והנה בהיות לוט עמו לא הושפע עליו רוח הבשורה הזאת רק בדרך קצרה באומרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לבד. (ו) ועתה בהפרד לוט ממנו וגם בראותו שההתחלה שאמרנו מכבישת הכנעני הית' הולכת וגוברת כי כבר היה ג"כ הפריזי עמו. (ה) היתה ?הרואה בהערה האלהית הזאת אם במתנה ואם במקבלים אותה בכמו זה השיעור. זאת ועוד אחרת כי בהיות אתו לוט לוקחה אשתו ממנו איך שיהי'. אמנם תכף פרידתו מעליו גברה ידו על ד' מלכים גדולים ויכם וירדפם וישב את כל הרכוש ואת לוט בן אחיו. (יד) ובמעלה הנפשיית לא היה בלבו עליו על מה שנתקומם כנגדו אבל שם נפשו בכפו כאלו היה אחיו ממש שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו כו'. ונוסף עליו מה שהיה מנדיבותו ברכוש סדום וזה טעם סמיכות אלו הפרשיות: ויהי בימי אמרפל כו'. (טו) להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד' מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם ולהודיע כח החמשה הנצוחים גם הם סופר שסבת המלחמה הית' כי מתחלה היה כדרלעומר מושל בכל החמשה מלכים הנזכרים בפרשה ולסבת מרד חמשת המלכים שנתאמצו כנגדן נקשרו עליו י"ג שנים ובשנת י"ד למרדם בא כדרלעומר והג' מלכים הנשארים אתו ויכו את רפאים כו' ואת הזוזים ואת האימים ואת החורי ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וכו'. מפני שהיו אנשי שלומם של אלו המורדים ושמא בעזרתם מרדו. ולפי זה יצאו כנגדם החמשה מלכים המורדים בעם כבד וביד חזקה להלחם בהם בעמק השדים ונוגפו לפניהם כי מלכים אדירים מהם היו הד' ויפלו מלך סדום ועמורה בבארות החמר והנשארים הרה נסו: ויבא הפליט כו'. הגיד הפליט לאברם העברי את כל דבר המלחמה ואיך לקחו הד' מלכים את רכוש סדום ועמורה ואת כל אוכלם וילכו ומשם הבין כי נשבה אחיו כי יודע היה מה שנאמר ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדם (יד) ויהי' וישמע אברם כמו וישמע אברהם אל עפרון וישקול כו' (בראשית כ"ג) שהכונה התבונן בדברו ומיד צלחה עליו רוח יי' ונתגבר בלבו וירק את חניכיו, או שיהיה וישמע אברם כמו כאשר שמע עבד אברהם (שם כ"ד). וכמו ומרדכי ידע (אסתר ד׳:א׳). לדעת (שם): ויחלק עליהם לילה כו'. כי חלוק העם המעט לשנים או שלשה ראשים עם הרדיפה אחריהם לילה להחרידם ולהבהילם בהיותם שוקטים מיגיעת היום ונואשין מהמלחמה הכל הוא מטוב ההשתדלות לשרות עליו הכח ההשגחיי בלי ספק: ויצא מלך סדום כו'. ומלכי צדק מלך שלם כו'. (טו) יאמר שעם היות שמלכי צדק מלך שלם הנודע לכהן עליון בימים ההם יצא לקראתו לקדם פניו בלחם ובמים וברכו וברך לאל עליון אשר מגן צריו בידיו שמשמע שהאיש הזה מפאת שהוא מלך כהן ונביא מבשרו שזכה בכל הרכוש והשבי ההוא מדין שמים ומדיני המלוכה ולזה נתן לו מעשר מכל כמי שמעשר את שלו הנקנה לו מחדש. ועם כל זה כשיצא מלך סדום לקראתו ואמר לו תן לי הנפש כו'. היתה תשובתו כיד אלהיו הטובה אשר עליו הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. ירצה אם מחוט ועד שרוך נעל תפסיד. מכל השלל אשר לך ואם אקח מידך מאומה לשכר המלחמה זולתי אם תפסיד מאוכל הערים אשר לקחו מה שאכלו ממנו הנערים שאין ראוי להשיב וגם הוא יהיה דבר מועט וגם משכר המלחמה תתן מה שראוי לאנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא שהיה עול להם אם לא יקחו חלקם אם ירצו שאין לנדיב להתנדב מה שאינו שלו. והנה בזה יורה הוראה נפלאה מהראשונה שהוא פונה אל עושר אחר גדול ומופלג ממנו במעלה כמו שאמרנו וגם בפיו מלא לומר בפירוש ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כי לא מגאוה וגודל לבב אמר. אבל הכוונה לא תאמר שאני ואתם שוים בבקשת העושר עד שזה העושר המעשיר אותך הוא מעשיר אותי שאינו כן שאתה גונז אוצרות למטה ואני נכסף לגנזן אותן למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) מה כתיב בסמוך אחר הדברים האלה היה דבר יי' כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ומכאן אסמכתא גדולה לדרוש רשומות על תחלת דינו של אדם ומה ישיב האדם השלם על תוכחתו וזה כי תכף בוא האדם השלם מהלחם מלחמות יי' ומהתיצב כנגד כל המונעים והמטרידים העוטרים אותו והאספו אל בית עולמו יצא מלך סדום הוא המלך הממונה על שערי גיהנם לקראתו כסבור שהוא מנוצח במלחמתו ואומר לו אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך ומכרת אותה באלפי זהב וכסף אשר בקנינם יצאו ימיך על אדמתך הן לו יהי כדברך תן לי הנפש אשר מאסת בה והרכוש אשר אהבת אותו קח לך, והנה היא טענה נצחת למה שישאר בה האדם קרח מכאן ומכאן. אמנם אברהם אבינו ע"ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו כל איש מהם ישיבהו דבר לאמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. כי יקרה נפשו בעיניו בחייו ולא ראה למכרה בבגדו בה ולזה לא נהנה מכל הרכוש אפילו באצבע קטנה כמו שהעיד על עצמו רבינו הקדוש בעת הפטירה (כתובות ק"ד.). בלעדי רק אשר אכלו הנערים הם נערי השכל ומשרתיו והם הכלים הגופיים המשמשים לפניו להשיג שלמותו וחלק האנשים היא הנאת הכחות הנפשיות ההולכים לרגלו כי בהיות הגוף וכחותיו נזונים כפי הצורך להעמדת בריאותם ואכלו את חקם תהיה הנפש וכחותיה נכונות לקבל שלמותם והם יקחו חלקם, הוא מה שאמר שלמה בחכמתו גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה'). והפירוש נכון וקרוב לבארו עם הסמוכים אליו להמשך הכוונה. זהו מה שראוי לבארו בזה החלק מהיות שלמות האדם נמנע זולתו יתב' ושהוא מגיע לו בוה אחר זה כפי תוספת שלמותו אשר זה יחייב שיגיע אברהם אבינו מכאן ואילך אל מדרגה עליונה מההצלחה מן הראשונות עם שאף היא איננה סוף מעלותיו והיא מה שתתברר בשער הבא בעזרת הצור:

וכן האריך זמן מעט. כי עמדו ארבעים יום שהיה משה בהר בכתר זה ולא חטאו, כי התגבר בהם האור האלהי. וציורי הלב פעלו טוב בטבע על צד הפלא. כמו שהעיד הכתוב (שמות כד, יז) "ומראה כבוד יי' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל". לא פחדו ולא ייראו, בעבור שהיתה נפשם זכה בעת ההיא, והיו דבקים בכבוד הנאצל עליהם ממרומים. ואם היו מאריכים להתיצב במצב הזה עד שוב משה ע"ה מן ההר עם שני הלחות, לא היה נפסק מהם הטבע הטהור שזכו אליו מן היום ההוא והלאה. והיו מתוקנים בתכלית התקון, וכמו שתלמד מדברי החלון הסמוך בעז"ה. והם לא עמדו בנסיון. כי טרם שב משה מן ההר חטאו חטאה גדולה, ועשו להם עגל מסכה. למופת ולאות שלא היו בעת ההיא עדיין רבי הזכיות וטהרת הדעת, שיזכו למתנה הגדולה הזאת. ולא חטאו בעגל בעבור התאוה, אחרי שהיה הלב מצייר טוב. והכחות שכדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, נכנעו למצות הלב המושל. אבל היה חטאם דומה לחטאת האב הראשון. כי חטאו במחשבת הלב שחשבו און, והתאוננו שקרה למשה [איזה] רעה בהר ולא ישוב עוד. ולא אמרו בלבם טוב ה' ולעולם חסדו. ואשרי ילוד אשה שמשתעשע בצל שדי ובסתר עליון! וענין זה תראה מפורש בתורה אם תשים לבבך להבדיל בין שלשה שרשים דומים בלשון הקודש, שהבדלנו ביניהם בטוב טעם בהקדמת הספר הזה. האחד שורש "אֵחַר" כמו (בראשית לב, ה) "וָאֵחַר עד עתה". והשני שורש "מהמה" כמו (שם יט, טז) "ויתמהמה ויחזיקו האנשים". והשלישי שורש "בוש" כמו (שופטים ה, כח) "מדוע בושש רכבו לבוא". וכן (שמות לב, א) "וירא העם כי בשש משה".