בראשית לב:כו מחשבת ישראל: יסוד מורא וסוד תורה, נצח ישראל, הגיונות אל עמי וגבורות השם

ויש מהמצות שהם לזכר למצות שהם העקרים כמו השבת זכר למעשה בראשית ושביתת העבד זכר ליציאת מצרים וככה פסח ומצות ומרורים וסוכות והמזוזה ותפלין ביד ובראש והציצית אף על פי שאין התכלת מעכב כמו שמרור לא יעכב מצות המצות כי התכלת הוא לזכר על כן מעיל האפוד כליל תכלת וציץ נזר הקדש קשור בפתיל תכלת ואין המתעטף עושה מצוה שלמה כי הוא חיוב כל היום ובהיותו בשוק ורואה צורות אז יתור לבו אחרי עיניו יותר מאשר יתור בשעת התפלה. והזכרתי זה בעבור שראיתי אנשים רבים אינם יראי השם והם מתעטפים בטלית דרך כבוד לנפשם. גם האפוד והחשן לזכרון. וככה גיד הנשה שהוא אסור באכילה לזכר הפך אכילת הפסח. ועתה אפרש כי כאשר קבל האב עליו ועל זרעו חייב הבן לשמוע בקול אביו כימי הפורים ודברי הצומות וזעקתם הכתוב במגלה (והם הארבע צומות הכתובים בתרי עשר אשר קבלו עליהם ועל זרעם נביאים וזקנים שבדור על המאורעות הרעות (אסתר ט׳:כ״ז) ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי אגרת השנית לקיים עליהם ימי הפורים כאשר קימו מרדכי ואסתר עליהם וכאשר וקימו על נפשם ועל זרעם נביאים ראשונים דברי הצומות הארבע) אם אל יעבור על מצות אדני הכל. וטעם זה הדבר שיהיה נזכר החסד שעשה השם עם יעקב שהוא לבדו אבינו ולא ישתתף בו עמנו אחר כאברהם ויצחק כי השם בחרו ולא נתערב עם זרעו מי שלא בחר השם כאברהם ולא נתגאל במאכלם ויין משתיהם כדרך שהזכיר בתורה (בראשית ט׳:כ״ה) ארור כנען שלא יתערב עם בני ישראל שהוא מבני שם שהוא אבי כל בני עבר שנתיחסו אליו שברכו נח עם זרע מקולל. ואמר הנביא (הושע י״ב:ג׳) וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב והטעם הבנים (ר"ל ויחרדו בנים מים. עיין שם בהושע) והעד עם יהודה ואמר אחרי כן בבטן עקב את אחיו שהשם נתן בו כח שתאחז ידו בעקב עשו לפני צאתו מן הרחם ולא עשה כן לכל נולד והאומרים כי אחר צאתו היה זה לא יתכן כי כתוב וידו אוחזת ואלו היה כדבריהם היה כתוב ואחרי כן יצא אחיו ואחזה ידו. ועוד בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים שהתאבק עם המלאך ולא יכול לו והנה יש לו מעלה גדולה ועוד מדרך חכמת הרופאים כי כל אבר מחזיק דמיונו אם הוא בריא והפך הדבר. ובעבור שכתוב (בראשית ל״ב:כ״ו) ותקע כף ירך יעקב על כן לא יאכל מהיום ההוא והלאה וחייבים לנהוג כבוד באביהם והוצרכתי להאריך בעבור שהוא על דרך הפשט כי לא נזכר רק בעבור החוק ואין כמוהו המילה כי כתוב (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכתוב על דבר (דברים ה׳:ט״ו) היתום והאלמנה וזכרת כי עבד היית ואל תתגבר על מעשי ידי השם:

במאמר זה באו לגלות ולבאר ענין כח מלכות רביעית עם ישראל. אמר, כי אחת לשבעים שנה וכו'. דוקא אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר בסמוך ענין זה. ואמר שמביאים אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר. דע, כי מה שמרכיבין השלם על החגר הוא כי יתחייב כשזה קם שנופל השני, ולכך נחשב האחד רוכב על השני. כי כאשר האדם רוכב על אחד, הרי אי אפשר לו שיקום אותו שרוכב עליו, וכך אי אפשר שיקום יעקב מפני אשר הוא רוכב עליו, ודבר זה ברור. אמר שכל שבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר. וכבר התבאר בחבור גבורות ה' (פרק סז) ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם - לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם, כי המלאך הזה היה שרו של עשו (ב"ר עז, ג). ובמדרש (שם) "ויגע בכף ירכו" (בראשית לב, כו), נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו, אלו דורו של שמד, עד כאן. הרי כי מה ששלט המלאך על יעקב - מה שנגע בכף ירכו של יעקב - הוא שגרם לשלוט בו עשו. ועשו הוא אדם שלם, ודבר זה גורם שעשו רוכב על יעקב, שהוא צולע. וזה שאמר שמביאין אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר:

והתבאר כי עשו ירש עולם הזה לגמרי, וכל המעלות שהם בעולם ראוים לעשו. ולכך ירש בגדי אדם הראשון, וקרקפילו של רבי ישמעאל, והיופי הזה, אף על גב שהוא קרוב לענין אלקי, אינו לגמרי אלקי. רק צלם אלקים, דבר זה הוא אלקי לגמרי, שהוא צלם אלקים. רק הירך שהוא בסתר, ואין בו צלם אלקים, שהוא דוקא בפנים הנגלה, ולכך המלאך, שהוא שרו של עשו, שם נגע ביעקב, כדכתיב (בראשית לב, כו) "ויגע בכף ירך יעקב":