וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃
באר הגולה
ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע.), "ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטון" (בראשית ט, כד), רב ושמואל; חד אמר סרסו, וחד אמר רבעו. מאן דאמר סרסו, מתוך שקלקלו ברביעי, קללו ברביעי. מאן דאמר רבעו, גמר "וירא" "וירא"; כתיב הכא (בראשית ט, כב) "וירא חם אבי כנען", וכתיב התם (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור". בשלמא למאן דאמר סרסו, משום הכי קללו ברביעי. אלא למאן דאמר רבעו, מאי שנא רביעי, נלטיה בהדיה. הא והא הוי, עד כאן. ועל דבר זה מתלוננים, בשביל שאין הדעת מקבל כי נח שהיה איש צדיק (בראשית ו, ט), יהיה נעשה בו הדבר המגונה הזה, אחר שהצילו מן המבול (בראשית ז, כג), שהוא דבר פלא גדול ועצום, יהיה נעשה לו גנאי ובזיון זה; או שסרסו, או שרבעו. וכל זה הגיע להם, בשביל כי המתלוננים האלו לא ירדו לדברי תורה רק בהעברה בלבד, לא בעיון השכלי. אבל חכמינו היה להם העיון השכלי. שאם לא היה נעשה לנח רק שראה חם ערות אביו, וכי בשביל זה היה מארר ומקלל את בנו, אשר כל אדם בטבעו מוסר נפשו על בנו, ובשביל דבר עראי שהגיע לו, שראה את ערות אביו, יקלל את בנו. ולא היה בעולם רק הוא ובניו. ומוכח זה גם כן הכתוב, שאמר (בראשית ט, כד) "את אשר עשה לו בנו הקטן", ומה "עשה לו" שייך כאן. ולפיכך פרשו הכתוב בחכמתם, שעשה לו גנות וחסרון גדול למאן דאמר רבעו.