בראשית ל:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה ותורת העולה

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃

עקידת יצחק

והנה אחר שביאר הקצור המופלג אשר לשכל האנושי בכמו אלו העיונים נעתק אל דברי התפלה והתחנה שיתישר בכל עיונו והשגותיו ממנו יתברך אשר הוא המלמד האמתי מבלי טעות ומבוכה. ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כלומר בטרם אמות מצערי וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי (בראשית ל׳:א׳) ופירש שתי השאלות ואמר שוא ודבר כזב הרחק ממני והשוא הוא המגיע לאדם מצד קצורו ומיעוטו בחכמה אשר לסבת זה יפנה לבו אל דבר השוא והבטל לגמרי. ודבר כזב הם השבושים והשקרים אשר יעלו בלב המעיינים אשר יעמיקו בחקירתם יותר מהראוי במה שלא נמסר להשגתם כמו שאמרנו וביאר דמיונם בשאמר ראש ועושר אל תתן לי. וזה כי כמו שדבריו אלה כשיובנו על המשל המפורסם בו כפשוטו יהיה צודק מאד כי המרבה והממעיט בהצלחות הזמניות יטרידו את האדם מהצלחתו האמתית. וחיותו בהם על האמצעיות יעזרהו עזר גדול כמו שבאת בתורה האלהית ההישרה על זה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, השמר לך כו', וכסף וזהב ירבה לך. ורם לבבך כו' (דברים ח׳:י״ג). ואפילו למלך צוה וכסף וזהב לא ירבה לו מאד לבלתי רום לבבו כו' (שם י"ז). וכמה יקרו דברי החכם אלה לכל בעל שכל בבחינה זו עד שארסטו פרק י"ג מהמאמר הי' מספר המדות נתפאר בהם עד שאמר. אמנם מהראוי לחשוב כי להיות מאושרים צריך לדברים רבים וגדולים כו' אמנם שלמה אולי יקרא מאושרים לאשר הם אמצעיים בעושר בדברים החיצוניים כי יחשוב כי אלה יעשו דברים נבחרים ויחיו על יושר כי יקרה כי אשר להם דברים אמצעיים יעשו הראוי עד כאן. גם בפרק י"ד מן המאמר הז' אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו. וכן הוא הענין לענין הנמשל כי הריש והעושר הם מטרידים גדולים מהשגתו והאמצעיות הוא עוזר אותו אמנם הריש הוא הקצור והמיעוט בהשגה אשר לסבת זה יתפש כגנב במחתרת בהרבה מהדרושים אשר לא ידע יפה מוצאם ומובאם וימשש בהם כעור באפלה ויתפוש שם אלהיו כי לא ידע מה הוא. והעושר הוא שיגבה לבו בעיוניו עד להשחית וידרוש דברים עמוקים אשר כסום מהם התחלותיו ושרשיו כמו שעשו רבים מחכמי עמנו כמו שאמרנו בקצת אלו החקירות אשר באלהות אשר הטעות בהם סכנה עצומה והוא אומרו פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'. אמנם המיצוע הוא לחם חקו והוא כאשר יבא בחקירותיו עד מקום שידו משגת ומשם והלאה יסמוך על הקבלה אשר נמסרה לנו על ידי נביאי האמת והצדק וכמו שאמר למעלה אל תוסף על דבריו כו' וזה מה שרצו אליו לפי כוונתינו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובמדרש (ב"ר פ' י"ט) כשראה אותה עוברת לפני העץ דחפה ונפלה עליו אמר לה כל כמה דלא מיתת במקרבתיה כן לא תמית במיכליה: הורו כי נתפשה בדבריה ברשתו אשר טמן ונפלה ואין מקימה ג וגזרה משפט מעוקל לאמר מה הנזק הנמשך מאכילה זו. אם מהיציא' אל התאוות הגופניות ממותרי המאכלות היוצאות אל הזוללות מפני שהוא טוב למאכל הרי התיר בעצי העדן כל עץ טוב למאכל ולא חשש לזה. ואם היה האסור מצד שהוא תאוה לעינים כי אוכליו יאשמו ביציאה אל מותרי התשוקות המדומות שהאדם הולך בהם אחרי מראה עיניו בתענוגי העולם וחמודותיו הרי התיר כל עץ חמד למראה. מה יש עוד בו כי הוא נחמד להשכיל וזה נראה שהרגישה בו מההתקרב אליו ואל אוירו ואל רוחו כמו שאמרנו הנה אין שום טענה לומר שהשכל הוא רע. ולזה ותקח מפריו ותאכל כו' הנה שזכר הכתוב בזה הנצחון שתי סבות. הראשונ' מה שהיו פני הראות בטענתו שהיא טוב. והשנית מה שהערב ההוא המדומ' יפעלהו לשעתו ואין כח לדחותו מפני הרע העתיד. והן הנה הסבות העצמיות שזכרם החוקר בג' מח"ז מספר המדות יבא ביאורו בפרשח נזיר שער ע"ג בעז"ה. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם. לא אמר שנתבוששו ממערומיהם כי זה אין רע ולא בא אליהם מהאכילה כמו שאמר. אבל הבושה והידיע' הם שני ענינים נבדלים וזה כי הבושה הוא ענין הכרחי לאדם יגיעהו במה שהורשה עליו ליהנות בעץ הדעת מזולת האכיל'. אמנם ענין הידיעה הוא דבר נוסף על זה מהענינים המותריים הבאים מהאכיל' גסה וזה שכבר נתפקחו עיניהם להסתכל בענינים בגאוה וגודל לבב ד וידעו כי חרפה הוא להיותם ערומים מבלי לבוש יקר ונעים בו יתפארו לעיני רואיהם ולזה השתדלו מהר לתקן מן הבא בידם ולתפור עלה תאנה ולעשות להם חגורות ה חשבום לנוי ולהדר בהם יבדלו משאר ב"ח. ולזה לא נזכר שעשו כן לכסות מבושיהם כי הוא ענין אחר אצלם בלי ספק. ולזה כששמעו את קול ה' אלהים לא נאמר ויתבייש או ויכלם האדם אלא ויתחבא כי ירא להראה לפניו מפני שעבר על מצותו והוא מה שפירש באומרו את קולך שמעתי בגן ואירא אלא שכחד חטאו תחת לשונו ותלה יראתו בהיותו ערום מבלי לבוש יקר עומד לפניו יתברך וכאלו היה תואנה נכונה לשאול ממנו בגד ללבוש לכבוד ולתפארת. והוא מה שהשיב לו יתברך מי הגיד לך וכו' המן העץ כו'. ויאמר לו שההתפקחות על בקשת זה הענין מהמותר לא היה אפשר לבא להם כי אם מאכילת העץ ההוא אשר אסרה עליו כי במה שהורשה ממנו לא יגיע לו רק מה שיאות לו מענין הבושה לבד וכאשר יכסו בשר ערותם בדבר נקל המעשה כמו שעשו בענין החגורות יספיק להם ולא ירגישו במערומיהם: ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי. הנה כפל חטאו במה שתלה אותו באשתו לומר שכיון שנתנה לו כבר חוייב להשמע אליה ולהלוך אחר עצתה. וכן הושב מפיו יתברך כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ כי מתחלה לא בא עליו אלא באחת ועכשיו האשימו בשתים וזה לדעתי מה שאמר (חולין ס'.) אמר רב יהודה אמר רב שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס (תהלים ס"ט) מקרין ברישא והדר מפריס. שהפיוס והריצוי המגיע מהאדם לאלהיו על חטאתו אשר חטא ההוא יקרא שור קרבנו או פרו לעת ההיא כמ"ש קחו עמכם דברים כו' ונשלמ' פרים שפתינו (הושע י״ד:ג׳). וכשהפיוס והריצוי הוא כהוגן בדברים נאותים נקיים מהאשמה והכפל החטא אז ודאי שור פרו הוא מפריס כי הפרסות לו סימן טהרה. ובלשון חז"ל מפריז על המדה (נדה ד':) אבל כשהפיוס הוא מרומה ובטענות נפסדות המוסיפות כעס לפני קונו הנה אז באמת שור פרו הוא מקרין ונוגח כי הקרן הוא כלי מפצו ומשחיתו. ולהנצל מזה בקש המשורר אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב לה' משור פר וכו'. ומפני שראה רב יהודה שהפיוס וההתנצלות שנתנצל אדם על חטאו באומרו האשה אשר נתת עמדי כו' היה מזה המין אמר כי ודאי פר השור אשר שלמו שפתיו על חטאתו היה כמו זה שהמליץ עליו המשורר שקרניו קודמות לפרסותיו או לפחות שבאו כאחת כענין כלמעשה בראשית שנבראו בצביונן ובקומתן (חולין שם) וכה"ג אמר רב יהודה בתחלה קרן אחד היה במצחו (שם) דהזקו יותר מצוי ונכר. ובזה האשם נפלה האשה גם כן באומרה הנחש השיאני כו': ויאמר יי' אלהים אל הנחש כו' לפי שהוא סוף חקירה לא שאל ממנו דבר אלא שקללו במה השכניע טבעו וקומתו למטה מכל ב"ח המה שהיה מתחל עהל כלם ז ולפי שהשיא את האשה לאכול מה שנראה אליה טוב למאכל ונחמד למראה והשכיל קללו בשיהיה עפר לחמו ולא עוד אלא שתהיה מלחמה ערוכה ואיבה נפלאה ביניהם ובין זרעם לבקש נקמה זאת תמיד וזה במה שיהיה טבעו לשוף עקב כדי שישופנו הוא בראש וימיתנו: אל האשה אמר הנה קלל אותה בכל עניניה המיוחדים לה וזה כי בתחלת זיוגה בשיעברו קצת ימים והיא לא תתעבר יצטערו שניהם לפחד העקרות. אמנם צער האשה מרובה כי ירא לאמר, כי עתה יאהבני אישי, כי שמע יי' כי שנואה אנכי, והוא אומרו הרבה ארבה עצבונך כי עצב שלך יהיה מרובה על של בעליך. והרונך. על צער ההריון ממש. בעצב תלדי בנים. הרי צער הלידה. הנה שקללה מלידה ומבטן ומהריון ועם כל זה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך לענין תשמיש. וכמו שאז"ל זו מדה נאה באשה שעם שתשוקתה לבעלה הוא התובע ולא היא (ערובין ק':) וטעם הממשלה הזאת הוא לפי שהדבר הזה הוא הכרחי לזכר כי עליו מוטלת חובת השארות מינו לא עליה גם לשאר תועלות גופיות שאין הנקבה שוה בהם ואופן הויתם קיים בהם הטבע כי האיש נמצא תחלה וממנו הנקב' להורות שהנקב' לצורך האיש ואין האיש צורך הנקב'. ומזה יחוייב שימצא לאיש טבע חזק לבקש צרכיו ממנ' אמנם הצרכים אין מטבעם לבקש אותם אלא הצריכים אליהם והיא מה שאמרו ז"ל (נדה ל"א:) דרכו של איש לחזור על אבידתו ואין דרכה של אביד' לחזר אחר בעליה. ומזה נמצאה זאת התאוה בחולשה אצל הנקבות על הרוב ממה שנמצא בזכר. ומזה הטעם אין מטבע הזכר להתבייש מהמשגל כבשת הנקבה כי עם שהיא תאוה בשריית בהמית מיוחדת אל חוש המשוש שהוא חרפה לנו כבר בא אליה האיש לצורך הכרחי ודומה למי שגונב להכרח חיותו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (משלי ו'). אמנם האשה דומה למי שיגנוב למלא נפשו יותר מכדי שבעו ואע"ג דאינהי לא חזן טבען קא חזן בחכמתא דמרי': ולאדם אמר כו'. (ז) לפי שהיה מהמחוייב לאדם אחר שנוצר ונופח באפיו נשמת חיים שיהיו כל מסעיו פונות אל ההתעצמות ההוא הנרמז באומרו ויהי האדם לנפש חיה כאשר פירשנו עניני שם והוא לא כן עשה אבל קלקל דרכיו והפסיד תנועותיו. *ר"ל כי לדעת החוקר יש ד' מושגים להודיע בתנועת האדם, הא' מושג האנה, ר"ל לאיזה מקום הוא מתנועע, הב' מושג האיכות, ר"ל איך הוא מתנועע במרוצ' ומהירות או בעצלות ואיחור, והג' מושג הכמה, ר"ל אם מתנועע מרחק רב או מעט, והד' מושג העצם, כי לפעמים תסבב התנוע' גם שינוי העצם לעצם אחר. וכל אלה הד' נמצאו גם בכתובים, מושג האנה לך לך מארצך וכו', מושג האיכות הלוך ילך ובכה, מושג הכמה במי המבול הלוך וחסור הולך וגדול, ר"ל מרחיבים או מקצרים גבול תנועתם והתפשטותם. מושג העצם הולך למות, כי המת משתנה לעצם אחר. ואדם הראשון קולל לדעת הרב בד' אלה, בזעת אפך תאכל לחם, ר"ל בתנוע' ויגיע' הנעשית בעצבון, וזה מאמר האיכות. עד שובך אל האדמ', מקום תכלה תנועת גופך. וזה מאמר האנה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מאמר הכמות והעצם, כי יעד לו שעצם גופו ישתנה לעפר, ותחת היותו תחלה גוף א' שהוא כמות מתדבק מאיברים שונים יהי' עתה לעפר שהוא כמות מתפרד מחלקים שונים הבלתי מתדבקים ורק קרובים יחד, וכן נאמר לדעתי גם בקללת קין, הן גרשת אותי וכו', ממאמר האנה. ומפניך אסתר ר"ל אהי' מוכרח להתנועע מבלי השגחתך עלי לטובה, ממאמר האיכות, והייתי נע ונד בארץ ממאמר הכמות, כי תנועתו תמידית ולא תכלה בכל הארץ, והיה כל מוצאי יהרגני ממאמר שינוי העצם, שינוי החי למת.
אחר כך מבאר הרב ז"ל איך כל הכתובים בספור חטא האדם רומזים גם כן על חטא כל בני אדם בכלל בשמעם לקול החומר והכח המתעורר להסיתם אל התאוות, ואמר כי מאמר ואיבה אשית וכו' יורה על האיבה התמידית שיהי' בין השכל האלהי והכח המסיתו לרע, ומאמר בעצב תלדי בנים יורה ד"מ ג"כ על רוב העמל והיגיע' אשר לשכל להוליד תולדות אמתיות הרחוקות מטעות ודמיונות שוא- וכתנות עור כינוי לתורה אלהית אשר היא לבוש יקר ללומדיה ולתומכיה:
לזה קלל אותו בכל ד' מאמרות מפנות עניניו אשר התנועה תנשא אליהם והם האנה והאיך והכמה והעצם כמו שכתב החוקר מהשמע. ובטבעיות נתן החכם טעם כי הוא מליצ' מהאנשים שיאמרו הליכה מתואר אל תואר והתור' תסכים עמהם. במאמר האנה מפורסם מאד לך לך מארצך כו' וילך אברהם הלוך ונסוע (בראשית י"ב). ומאמר האיך הלוך ילך ובכה (תהלים קכ"ו) הולך וחזק מאד (שמות י"ט). במאמר הכמה הולך וגדול (אסתר ט׳:ד׳) הולכים ודלים (שמואל ב ג׳:א׳). במאמר העצם כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת י״ב:ה׳). הנה אנכי הולך למות (בראשית כ"ה). שהמיתה היא ודאי תנועה מעצם אל עצם כמו ההוייה שהמת והחי מתחלפים בעצמיותם. ולזה אמר כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה וכו' תחלה קלל האדמ' בעבורו כלומר לצרכו בשתוציא פירותיה בקושי ובעצבון ושיטענה חטים ותוצא קוצים ודרדרים ושימעטו פירותיה עד שיאכל עשב השדה כי הוא נתן עיניו במופלא ממנו ולא ישבע מאשר תחתיו. ואחר קלל אותו מד' רבעיו ואמר בזעת אפיך תאכל לחם כי באכלו בעמל ידיו ובזעת אפיו כבר ישתנה מהיותו נח ושמח אל היותו עצב ויגע והוא במאמר האיכות. ובאומרו עד שובך אל האדמה זכר תנועתו המקומית באנה כי הוא נוסע מעל פני האדמה אל תוך בטנה. ובאומרו כי עפר אתה רמז אל תנועתו מעצם אל עצם שכבר יהי' גוש עפר כאשר בתחלה. ובאומרו ואל עפר תשוב רמז אל התנועה בכמה שישתנ' מהיות גוף אחד דבק שהוא מהכמה המתדבק וישוב עפר שהוא חלקים רבים נפרדים שהוא מהכמה המתפרד גם משיעור גדול אל שיעור קטן מאד. וכזה תמצא בקללות חוה אם תשים אליה לב. ויקרא האדם שם אשתו חוה. בראשונ' כשראה אותה עצם מעצמיו ובשר מבשרו גזר עליה האפשרות להשתתף בשלמות האנושי כאחד האדם וקרא אותה אשה. ח אמנם אחר שראה מה שנמשך לו בחברתה מהרע והקללה חזר ונקבה בשם אחר המור' על הנקביות לבד והיא חוה כמו שפירש ואמר כי היא הית' אם כל חי כלומר שאין עקר כוונתה באשר היא אשתו רק להשאיר המין כשאר הב"ח אבל בעניני השלמתם הכל מוטל עליו לבדו. והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיור' עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יור' פשט פרשת אשת חיל מי ימצא כמו שיבא שער כ"ב ב"ה. והשני ענין ההולדה והיות' כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא הית' אם כל חי. והנה תהי' האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש ונאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעי' נ"ו) כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ חרה אף יעקב ברחל כשאמר' הבה לי בנים כו' (בראשית ל') לגעור בה ולהשכיל' בזה הענין הנכבד והיא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן כמו שיהי' בו הענין גם כן אם לא יוליד. אמנם מה שאמרו שהוא כמת (נדרים ס"ד:) הנה הוא להקרא בשמותם עלי אדמות. וסוף דבר השם האחד נתקיים לה מצד שהיא עזר אמנם מצד מה שהיא כנגדו נטל ממנה השם ההוא ונשארה בשם השני והוא מבואר. וע"כ משך ספור קריאת השמות שזכר תחלה ועכ"פ כאשר בין כך ובין כך הרגישו במערומיהם וכבר בקש אדם על הלבוש כאשר ביארנו היה מחסדו יתברך לעשות להם כתנות עור ולהלבישם לכסות את כל בשרם ויתכן שיהי' זה על ידי הפשטת קצת מהב"ח שהיו קרוב לצורתם כי הוא היותר מוכן שלא יהיה מחוסר נפוץ טויה ואריגה וכן כתבו קצת: ט וכבר נהג בזה המנהג הראשון אשר אצל האשה שלא בראה עד שהרגיש בחסרונה ובצרכה. ובזה נשלם מה שראוי שיאמר לפי הזווג המפורסם:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

והנה הכללים האלו חמשתם כלם נתיחסו היטב אל הנדון אשר לפנינו כאשר יתבאר. וזה כי השכל יחייב שלא היתה הכוונה מתחלת היצירה האינושית אל שתתלה הצלחתו בבכורה ולא בשום דבר שאין התחלתו ביד אדם וזה נתבאר מבני אדם גם בני נח נאמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (בראשית ה׳:ג׳). יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם (שם ט'). וזהו בירור הכלל הא' אמנם אחר שזרח שמשו של אברהם אבינו הוא היה גבור חיל לפני יי' ללחום מלחמותיו ועשה והצליח והגדיל לקדש שמו ולפרסמו מכל אשר היו לפניו חיייב מהגמול האלהי לגדלו ולהרימו על כל שאר האנשים. ומהאהבה אשר אהבו ומהשמחה ששמח בו נטל ההצלחה האינושית ונתנה בידו להיות לו ולזרעו אחריו לרשת אחוזת עולם כמו שירצה להנחילנה אותם כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכו' (שם י"ב.) ובפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים (שם י"ז) וכבר אמרו ז"ל על והיה ברכה עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך למאן דאת אהב לברכה ברך (ב"ר פ' נ"ט). והיה זה הענין ממה שנאמר עליו לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהילים ס״ו:ה׳) כי מהפעולות האלהיות ומנוראות עלילותיו על האנשים השלמים לצרף ולזקק אותם ואת טוב חריצותם בהראות להם כאלו משלים להם נפשם ועצם שלמותם מנגד וכפשע בינו ובין הפסדו והם ישתדלו בטוב דעתם וכח גבורתם בעוצם אהבתם אותו להחזיק בו ולהחזירו אליהם ולהושיבו על כנו כמשפטו הפך מהאנשים החסרים שהיה להם למקנה ומאבדין אותו בידים כמו שיתבאר זה הענין היטב מזה הספור אשר בזה לא ירוחק כלל היות מסירת הברכות ביד אברהם על הכוונה הזאת הנכונה. ומזה נודע טעם אשר לא ברך אברהם את יצחק כמנהג האבות כי הוא היה נביך בדבר כמו שהזכירו חז"ל במדרש (ב"ר פ' ס"א). משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס והיו בו כל מיני אלנות כרוכים זה בזה אחד של סם המות ואחד של סם חיים אמר האריס אם אני משקה של סם החיים זה של סם המות יחיה עמו ואם אין אני משקהו היאך זה של זם חיים חי. וחזר ואמר אותו אריס לשנה זאת אני משלים אריסותי והולך ומה דלהנייה למריה דפרדסא עביד כך אמר אברהם אני איני מברך ליצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים אמר אני בשר ודם היום בחיים ומחר בקבר ומה דבעי עביד בעולמו כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א). ראה כמה הפליגו להראות מה שאמרנו כי יש לעיין במ"ש שאם יברך את יצחק היו מתברכין בני הפלגשים ולמה אלא שדבר זה יתחייב מהמתנה שנתנו לו בדרך אחוזת נחלה והיה הזקן חפץ שיקבל הברכות שאינן מקבלות חלוקה, הראוי לקבלן מבלי שישא עליהם חטא כי הוא היה רואה בבניו לפחות שני בכורות כל א' פטר רחם. והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה (שם י"ב) והוא נכנס תחת אביו להוריש הברכות האלה על פיו בתורת נחלה ומשפט בכורה כמו שנתבאר. וזהו ענין הכלל השני שאמרנו: ואחר שנולדו בבית יצחק אבינו שני בנים ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער שהם ודאי סמני הרריות שהעיד הכתוב הגיע מענינו להיותו בטבעו מתגורר עם בהמות השדה וחיתו ארץ ואין מעלתו עליהם רק מה שיתחכם מהם ויתנכל אליהם לחרוך רמיה צידו. והנה איש כזה כבר יצאת צורתו מכללה אל ענין שיתוף או החקוי לבד כמו שכתב הרב המורה בפרק ילד (פ"ז ח"ר) זה לשונו. וכבר ידעת כי כל מי שלא תגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו ענינה אינו איש. אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחדש הרעות וכו'. והנה הוא מבואר שבכור כזה אינו ראוי ליירש בבית אביו כי בעל צורה אחרת הוא אשר לא תסבול נחלת הברכות האלה. וזהו הכלל הג' אשר הנחנו: והנה מפני שכבר היו הברכות ביד יצחק בתורת נחלה והיה יצחק באבות מיוחד למדת הדין עצמה כמ"ש ופחד יצחק היה לי (בראשית ל"א) ועם שהיסוד הזה מוסד מונח לחכמי האמת אינו צריך ראיה הן אני חפשתי ומצאתי עדות גדולה בכתובים הבאים בספרו שלא הוזכר בעניינו שם זולת אלהים שהוא מדת הדין בכל מקום והפלא שאם היה מספר בזולתו מהענינים הוא מדבר בשם יי'. וכשנעתק הספור אליו מזכיר שם אלהים ובהעתק ממנו נשתנה השם ובשובו אליו ישוב עד הגיעו להכנעת העקידה אשר שם נהפכה מדת הדין לרחמים באומרו ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים (שם כ"ב.) צא ולמד כי בכל ספור פרשת לך לך ובמראה האחוה ובין הבתרים לא נזכר שם אלהים עד שנעתק לדבר בבשורת הבן הזה באומרו וידבר אתו אלהים לאמר כו' (שם י"ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם). ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכו' (שם). וכן כלם עד סוף הספור שנאמר ויכל לדבר אתי ויעל אלהים מעל אברהם (שם). וכשנעתק אל ספור אחר נאמר וירא אליו יי' באלני ממרא. היפלא מיי' דבר וכו' (שם י"ח). כי זה לענין התוכחת נאמר לא לענין הבשורה. וכן בכל ספור סדום ואבימלך והפלא שהתחיל ויי' פקד את שרה ויעש יי' לשרה כאשר דבר (שם כ"א.) כי זה היה לגבי פקידתה כלפי מ"ש היפלא מיי' דבר וכשדבר בלידת הבן אמר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים. וימל כו' כאשר צוה אותו אלהים צחוק עשה לי אלהים וכן לא זז זכרון זה השם בכל ספוריו עד העקידה כלה עד שנאמר ויקרא אליו יי' מן השמים כי משם ואילך יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה (שם כ"ב). והמלאך בי נשבעתי נאם יי' כי משם ואילך כבר נשתתף עמו מדת רחמים אמנם עיקרו ושרשו היא הדין הגמור והמשפט החתוך ומזה הטעם לא היה רואה להעביר תורת נחלה בשום צד כי היה עון אשר חטא וכמו שאמר לו שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא (ב"ב קל"ג:) וכ"ש אם לא היה מוחזק אצלו כרשע מוחלט יהיה סבור שיסבול התקון עד שישאר כל א' מהם על מתכונתו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כי הוא הטוב והנכסף לכל שלם. על כן על כל אלה הדברים נתאמצו עמודי עולם נתיעצו גם גברו חיל להשיב דבר אמת על כנו כי ידעו לא טוב בעיני יי' שיתברך ברכות שמים ממעל רק הטוב בעיניו ושהחריצות וטוב ההשתדלות נתן אלהים לבני אדם לצרפם לעתות כאלה כמו שאמרנו. והנה יעקב נתחכם להסיר מעניו קיטרוג הבכורה בקנותם לו מהאיש החסר הלזה בלחם ונזיד עדשים הראוי לו לפי אכלו כדי שיחולו הברכות על ראשו על פי אביו ובהסכמת דין מדתו ואמו הצדקת השלמה בצדד הצדדים המביאים אל גמר המעשים מבלי הגיד ליצחק אביהם דבר כי ידעו תיצר לנפשו מאד מבשורת פיסול בנו בכורו יחששו פן יהי' אסון מתת לאחד מהם שום ברכה ודעת עליון הסכימ' כי גם הוא העלים ממנו כמו שיבואר. ובזה וזה אין שום חטא כלל אדרבה הוא זהירות וזריזות להיות קרוב אצל עצמו להקריב אליו הטובות האמתיות בכל מאמצי כחו וכמו שאמר ז"ל וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה) חייו קודמין (ב"מ ס"ב.). כי בדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עולם ראוי להקדים אהבת עצמו לאהבת זולתו. ויהי מה. ולא ישיגהו בזה הגנאי שמגנים לרודפי אחרי הטובות הזמניות בשיקראום אוהבי עצמם כי אחר שהטובות ההנה אינם אמתיות הרודפים אחר קנינם אינם אוהבי עצמם כי אם לפי דמיונם. *אמנם אשר במעשיהם וכו', ר"ל ע"פ דברי החוקר, כי כמו שיגונה המקנא בזולתו רק כאשר יקנאהו בעבור קניניו המדומים כהון ועושר, או כח גופני, ויופי, יען כי הקנאה הזאת מלבד שהיא בעבור דבר שאיננו טוב וקנין אמיתי, תסבב לפעמים לבעליה גם השתדלות רעה לקנות קצת מאלה כהון ועושר, גם בגזל וחמס ועול ומרמה, או לשלול מזולתו כל אלה בענין רע, ע"ז סיבוב נזק והפסד הכה ופצוע, אבל המקנא בחכמת ישרת לב וצדקת זולתו הלא ישובח, כי עי"ז ישתדל גם הוא להיות כמוהו חכם ישר לב, וצדיק, ומי יתן כל עם ד' נביאים או תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וכן אחז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" כן גם אהבת אדם את עצמו לא תגונה, רק בהשתדלו בעבור זה להקנות לעצמו רק כבוד מדומה בל"א ושאר קניני עולם החולפים, אשר קנייתם תהי' לרוב רק ע"י פעולות בלתי ראויות ונכוחות, ובעליה מבזים לרוב את כל זולתם, ואינם משתדלים כלל לשחר טובם ואשרם, ומדה זו תקרא (בל"ע עגאיסמוס, אייגענליעבע), אבל בהיות אהבת האדם את עצמו רק סבה לשמור נפשו מכל רע כפי היכולת, מבלי סבב נזק בעבור זה לאחרים, ולהשתדלותו לקנות לעצמו שלימיות אמיתיות ומתמידות, מעלות ומדות טובות, אשר בעליהן משחר בלתי ספק גם טובות זולתו ככל אשר תמצא ידו, הלא תתהלל גם היא ותתפאר כמעלה יקרה ונכבדה ונקרא' בפי המחקרים החדשים בשם (זעלבסטליעבע). אמנם אשר במעשיהם יאהבו עצמותם על דרך האמת הם אשר ישובחו בפי כל חכם וישר הדעת. וזה מה' שבררו החוקר בפנים מה שאמר בט' מספר המדות בהגבילו אהבת אדם לעצמו אמר אמנם אשר יתעסק תמיד לעשות צדקה וומשפט והדברים הישרים ושאר הפעולות אשר הם מהמעלות ובכלל תמיד יבקש הטוב אין אחד שיקראהו אוהב עצמו ולא יחרפהו. אמנם ירא' כי אשר הוא כזה יותר הוא אוהב עצמו כי יתן לעצמו הדברים הנבחרים והיותר טובים ויוסיף תת לחלק המיוחד לו לעצמו וכל חלקי הנפש הם נשמעים לזה. והאריך עוד דבריו בתת טוב טעם ודעת שלא יגונה האדם במה שישתדל באהבת עצמו רק מפני שהוא מחליף שנאה או פחיתות תחת אהבתו וחתם דבריו. הנה ירא' כי בכל הדברים המשובחים המעולה נותן יותר לעצמו וע"כ ראוי לקראו אוהב עצמו כמו שנאמר מה שאינו ראוי להיות כן לרבים. הנה שנתבאר שהזירוז וההתחכמות בקנות המעלות והטובות העצמיות היא זוכה על כל בעל נפש וחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"ב.) שעם שהקנאה הוא הפחותה שבמדות כשהיא לבקשת דבר טוב הנה היא טובה ואמר ותקנא רחל באחותה (בראשית ל') קנאה במעשיה (ב"ר פ' ע"א) סבבו קנאתה מהיות חטא עצום להיות' זכות גדול גם כי היות המדות התוריות האלהיות מתחלפות אל האנושיות בקצת אלו העניינים יתבאר יפה אצל מעשה דינה שער כ"ז ב"ה. ואם תאמר כל זה יתכן כשיועיל לעצמו מבלי שיזיק לזולתו אמנם בהזק זולתו כל שכן אחיו ושארו כבר עבר משום ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח). ואז"ל ודעלך סאני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) עשה אזנך כאפרכסת אל דברי החכם ההוא ופתח פיך לצוף אמרי נועם אשר דבר בפ"ד מהמאמר ההוא כאשר הגביל מעשה האהבה לנאהב כי משם נלמוד פי' יקר ונעים במאמר ואהבת לרעך כמוך מסכים מאד לשרשי התור' האלהיית ואל דעת חז"ל וממנו נמצא תשובה שלימה לשאלתנו. וזה כי כשהזכיר שם הסכמת הראשונים בגדרם פעלות האוהב בשיחפוץ בחיי אוהבו כחיי עצמו ושירצ' לאוהבו הטובות אשר ירצה לעצמו כמו שכתבנו ראשונה הנה הוא ערער על זה המשפט ואמר שאם כמשמעו הנה יקרא לכלל האוהבים כאמות הסכלות שאוהבות בניהן על זה השיעור טובים היו או רעים מה שלא יתכן זה במעולים כי אם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע וכמו שאמר המשורר הלא משנאך ה' וכו' (תהלים קל"ט). ואמר הנביא הלרשע לעזור ואת אויבי ה' תאהב (ד"ה ב' י"ט). אלא שהוא העמיד דבריהם במה שביאר מליצת עצמו האמורה אצלם בזה ואמר ז"ל ובעבור עצמו רצה לומר בעבור החלק השכלי כי זה כל האדם. ירצה שבכל מקום שאמרו שהאדם החסיד יפעול פעולות המעלה בעבור עצמו ושהוא רוצה לאוהב החיות והטוב אשר ירצ' לעצמו זה אמנם צריך שיובן בעבור החלק השכלי ממנו שזה לבדו עצמיותו של אדם והחיות והטוב הנרצים לו הם הצלחת החיים לעולם שכלו טוב. ועם זה כבר יתבאר ג"כ תואר הריע והחבר אשר חוייב עליו לאהוב אותו בזה השיעור שיצדק עליו שהוא רעהו כנפשו כלומר כעצמו וכמ"ש חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נ"ט.). שמי שאינו כמוהו בזה החלק אינו ריע ועמית ואין לאהוב אותו אלו הטובות העצמיות. וכמו שאמר שם אמנם לאחרים כפי אשר יחשבו היותם כן. ולא עוד אלא שאם הונח שהוא עצמו יתחלף מטוב לרע לא ירצה לעצמו הטובות האלו ואלו דבריו בזה. ואם ישתנה ויהי' אחר לא יבחר שיהיו כל הטובות לזה אשר נעשה כי האל ית' הוא עתה טוב והוא תמיד אשר הוא ע"כ. והכוונה כי כמו שהאל ית' לא ישתנ' בחפצו היום בטוב ומחר ברע כן זה חלק אדם מאל והוא השכל אי אפשר לו להשתנות לרצות הטוב למי שאינו טוב. ואם קרה לו שישתנה לרע כבר היה אחר ולא היה הוא עצמו אשר בחר לו הטובות. ועל זה האופן קיימו חז"ל לאלישע בן אבויה השם אשר חדשה לו האשה כשאמרה לו אין אתה אלישע כי איש אחר אתה (חגיגה ט"ו.). ראה מה נמלצו דברי זה החכם ומקביו דקדוקי דבריו אשר בהם תתבאר הכוונה האלהית במאמר הזה שהיא כלל גדול בתורה ובמדות. רצוני ואהבת לרעך כמוך שירצ' ואהבת לאותו שהוא רעך ועמיתך כמוך כלומר כמו לעצמך האמתי שהוא החלק השכלי אשר בך עד שעצם שניכם הוא אחד ממש. כי איש כזה הוא בעל ברית אל השלם לרצות לו הטובות העצמיות כרצותם לעצמו אמנם האח הרע הבליעל איננו כעצמו ואיננו קרוב אליו ולא דומה לו ולא יקרא אדם רק בשתוף השם לבד כמו שאמרנו ומצוה להתנכל אליו לתת את הראוי לפי טבעי ולקחת ממנו מה שלא יהי' טוב לו לפי הכרתו ויושלם בו השלם בזה והנה זה אינו חסר. והנה עם זה כבר יאמר עליו יפה נקי כפים ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳). כי הוא לא כיון אל שידבק בידו מאומ' מהטובות החיצונות אשר נחנף אוהבי עצמם אצלם. אמנם היה בר לבב לכוין אל ההצלחה הנפשיית ולא נשא לשוא נפשו כי אם אל דבר גדול לבלתי תכלית וגם כי החליף דבריו ותהי לו לחכמה לא למרמה כמו שאמרנו אצל אברהם ועפרון וכבר אמרו הראשונים שהחרב והכזב והשם כל אחד מהם ביד הסכלים הם מחתת גופות האנשים אמנם ביד החכמים הם צרי לנפש ומרפא לעצם. ושלמה החכם הסכים ואמר אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ה). ואם כן ישא ברכה מאת ה' כי ה' שם היה והסכים עמהם כמו שיבא ולא עוד אלא שתחשב לו לצדקה מאלהי ישעו. וחתם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב כו' (תהלים שם). כאלו מדבר נכח עמו. יאמר כשידרשו חכמי כל דור ודור בזה ויבקשו מגמת פניך יעקב יכירו וידעו כי לא נמצא עולתה בך. וזהו תכלית הכלל הרביעי אשר הנחנו והם חיוב ההשתדלות והחריצות להחזיר מעלת השלמות אל יד הטוב והישר כמו שיאות ומנהו והלאה נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חזקה. ולא הספיקה עוד למנוע טוב ה' והצלחתו לראוי אליהם לא מצד היושר ולא מצד הדין ונתרשם זה הענין מאד בכל מה שסופר אחר זה ממשפטיה שאפי' בבני יעקב שלא הית' אצלם רק לכבוד לבד נטלה הבכורה מהבכור ונתנה ליוסף צעיר הבנים וגם בבני יוסף שכל הזקן את ידיו כי מנשה הבכור ואמר שאחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ד). וגם ביהודה ראש מלכות ישראל נאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכו' (שם ל"ח). והפלא שאף בפרץ וזרח בניו הית' ביטול הבכורה כי זרח נתן יד ראשונה ואחר פרץ עליו פרץ (שם) הוא אבי ישי אבי דוד וגם בבני דוד לא מלך הבכור ואולי שלסבה זאת בחר לו יעקב ברחל הקטנה ולקח צעירה בפני בכירה כי לא חפץ בבכורה וישנאה ולהיות ביטול הבכורה נוהג משם ואילך נאמר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ח׳:י״ז) שאם היה משפט הבכורה נוהג על הענין שהיה בימי יצחק הנה קודם לכן כבר היו לו הבכורות. אמנם לפי שכבר נתבטל זה כמו שנזכר חזר וקנאן במכת בכורות עד שסרו מהר לאבד זכותם במעש' העגל ונטלה מהם ונתנה לאותן שקדשו שם שמים איש בבנו ובאחיו לתת עליהם היום ברכה (שמות ל״ב:כ״ט). וזהו עצמו הכלל החמישי אשר הנחנו במשל: ועם זה נתישב כל הענין כאשר היה עם לבבנו ואומר כי לפי הנראה הוא המכוון לרז"ל במאמר שזכרנו פתח השער מה ראה וכו' אלא שיש לנו לתת לב תחלה אל מה שאמרו בתשובתם עד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והיתה העבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהיה רשע זה וכו' והלא הוא הטעם עצמו שלא היה לו להמסר עליה שאחר שעבודה זו מתכונה הולכת מהבכורות מה לו ולה כ"ש שלא היה לו להסתכן עליה. ולא עוד אלא שנראה בבירור שלא הועילה לו אפילו בימיו כלל לענין הקרבנות. כי לא נזכר שהקריב יצחק שום קרבן על ידו ואם היה משמש בכהונה איך לא הרגיש אביהם הימים הרבים ההם בכל עת שהיה מקריב ואיך הוחזק לו עשו לבכור עד שאמר לו בעת זקנתו את בכורתי לקח. ועוד מה ענין זכרון היתר הבמות ואיסורן לענין היתר זה הספק. אלא שנראה שהכוונה להם ז"ל לעורר על זה המעשה מהצדדין עצמם אשר זכרנו שאם בא אליה לצורך הנכסים היה דרך עקש ומגונה. ואם לצודך ההצלחה האלהית הנה היתה סבת צורכה מוסכלת הכל כמו שנתבאר. והשיבו בענין אחר שהוא דומה לו ויהיה תשובה לזה בקירוב הענינים ואמר שמהידוע שהנתן עבודת הקרבנות ביד הבכורות קודם הקמת המשכן לא היה ענין נאות. רק היה צורך שעה לחסרון התיחדות משפחה או שבט הגונים לזה כמו שהיה אז נוהג התר הבמות לבלתי היות שם מקום מועד לבית אלהים ולזה כשהוקם המשכן נאסרו הבמות גם הכהנים הנגשים אל ה' נתקדשו. וינזרו הבכורות מהעבודה. והנה לפי שראה יעקב באספקלריית שכלו שכבר קרה בענין הברכות או בענין הזה עצמו שלסבות שקדמו היה זכותם מסור במי שאינו ראוי לו ורוח המקום אין נוחה הימנו כמו שאמרנו קנא הוא קנאת ה' ואמר איך יהיה רשע זה עומד ומקריב עצמו זה אי אפשר כי לא לפניו חנף יבא אם לא אמהר לעמוד להסב אלי הטוב האלהי גם לי גם לו לא יהיה. לפיכך נתן נפשו על הבכורה וביטל אותה והשיב פני ההצלחה האלהיית אל כל המקום אשר יוזכר שמו תהלתו. והנה הפירוש הזה נראה שהוא מוכרח גם הוא נכון ומסכים אל כל מה שאמרנו ולמדנו בו כמה צריך אדם לזרז עצמו בכל יכלתו אל המרצת ההשתדלות להביא עליו מה שאפשר מהשלמות האמיתי ולהדיח מדיחיו ומעיקיו מעליו בכל מאמצי כחו כי כל אלו הענינים עשאם האלהים וגלגל הוייתם לנסות בהם זרוזו וחריצותו של אבינו יעקב ולצרפו ולזקקו כזהב וככסף ולצרף כח תשוקותיו הטובות אל הפועל כי אלו הם דברים שיועילו מאד להפליג מעלתו ולהגדיל שכרו לפי רוב המעשה. עד כאן שיעור מה שראיתי להקדים בסוגיית ספור בכורה זו וביאורה ומה שעלה על לבי בזה בשקול דעות וסברא. ועתה נבא אל פירוש הספור עם מה שלפניו ולאחריו עד עת תת הברכה בהקדים הספקות ראשונה:
שאל רבBookmarkShareCopy