בראשית מב:ל מחשבת ישראל: נתיבות עולם ומורה נבוכים

דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃

נתיבות עולם

עוד אמרו שם (שבת סג.) אמר רבי שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחים זה את זה בהלכה, הקב"ה מקשיב להם, שנאמר (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'", אין 'דבור' אלא נחת, שנאמר (תהלים מז, ד) "ידבר עמים תחתינו", עד כאן. אף על גב דבשאר מקום אמרו (מכות יא.) אין 'דבור' אלא קשה, כדכתיב (בראשית מב, ל) "דבר אתנו אדוני הארץ קשות". התם איירי במילי דעלמא, אז הדבור הוא קשה. אבל בדברי תורה הוא נחת, שכך אמרו גם כן (רש"י דברים ב, טז) מיום שנענשו ישראל בשביל המרגלים לא נגלה למשה בלשון דבור עד סוף ארבעים שנה, שלא היה הדבור עם משה פנים אל פנים. והרי מבואר כי לשון דבור הוא פנים אל פנים כאשר הוא במילי* דשמיא, והוא ידוע למבינים, ואין כאן מקום זה.
שאל רבBookmarkShareCopy

נתיבות עולם

וכמו שמקדים הכתוב את הצדיקים, כדכתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", כי לשון "דבר" שייך על דבר שהוא קשה, שכן כתיב (בראשית מב, ל) "דבר אתנו אדוני הארץ קשות". וכן בשמיטה כתיב (דברים טו, ב) "וזה דבר השמיטה", כי השמיטה היא קשה ביותר מכל, שהאדם מניח שדהו בורה שנה תמימה. ואם השם יתברך צוה על האדם לתת תרומה (דברים יח, ד) ומעשר (במדבר יח, כד), זהו שהוא עושה טובה לאחר, ואין דבר זה קשה. אבל דבר זה, שאין עושה בזה שום טובה לאחר, הוא דבר קשה כאשר מפסיד ממון שלו, ועם כל זה מקבלים ועושים בשמחה. ואין שום דבר בעולם קשה כמו השמיטה, כי השמיטה שנה תמימה, ויש לו הפסד ממון, הוא יותר קשה.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

כל שמותיו ית׳ הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות – וזה מה שאין העלם בו – אלא שם אחד והוא ׳יוד הא ואו הא׳ שהוא שם מיוחד לו ית׳, ולזה נקרא ׳שם מפורש׳ – ענינו: שהוא יורה על עצמו ית׳ הוראה מבוארת, אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף, להיותם נגזרים מפעולות ימצא כמותם לנו, כמו שבארנו. עד שהשם המכונה בו ׳יוד הא ואו הא׳ הוא גם כן נגזר מן האדנות: ״דיבר האיש אדוני הארץ״. וההפרש בין אמרך: ׳אדוני׳ בחיריק ה׳נון׳ ובין אמרך אותו בקמצות ה׳נון׳ – כהפרש בין אמרך ׳שרי׳ אשר ענינו: השר שלי ובין אמרך: ״שרי אשת אברם״ – שבזה הידור וכללות לאחרים; וכבר נאמר למלאך ״אדוני... אל נא תעבור״. ואמנם, בארתי לך זה ב׳אדוני׳ לבד המכונה בו להיותו המיוחד שבשמות המפורסמים לו ית׳; אמנם שאר שמותיו כ׳דין׳ ו׳צדיק׳ ו׳חנון׳ ו׳רחום׳ ו׳אלהים׳ – כולם הם מבוארי הכללות והגיזרה. אך ה׳שם׳ שאותיותיו ׳יוד הא ואו הא׳ לא יודע לו גזרה ידועה ולא ישתתף בו זולתו. ואין ספק, שזה השם העצום, אשר לא ידובר בו, כמו שידעת אלא ב׳מקדש׳ ו׳כוהני יי המקודשים׳ לבד ב׳ברכת כהנים׳ ו׳כהן גדול׳ ב׳יום הצום׳ – יורה על ענין אחד, אין השתתפות בינו ית׳ ובין זולתו בענין ההוא. ואפשר שיורה, כפי הלשון, אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט, וכפי מה שיקרא גם כן על ענין חיוב המציאות. סוף דבר – גדולת זה השם והשמירה מלקרוא אותו – להיותו מורה על עצמו ית׳, מאשר לא ישתתף אחד מן הברואים בהוראה ההיא כמו שאמרו עליו ז״ל ״׳שמי׳ – המיוחד לי״.
שאל רבBookmarkShareCopy