וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃
עקידת יצחק
ואלה תולדות יצחק וכו'. לפי שביצחק ובזרעו הנבחר ממנו ולא בזולתו יקרא זרע לאברהם אבינו בא עכשו להודיע שגם הזרע ההוא אין לו להתיחס לשום אב מהאבות הקדמונים לו רק לו לבדו. (התר ספק א') ולזה אמר אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק וכו'. לומר שלא יקראו על תולדות תרח ולא אל שם ונח ואין צריך לומר אל תולדות אדם כי זקן הוא ונשוא פנים זה הוא האב הראשון להם וממנו יתחיל שרשם כמו שאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳) כלומר כשתביטו אל שרשיכם ואל ראשי יחסכם אל תביטו אלא אל אברהם ושרה לבד כי כל הדורות הקודמים זרע עכו"ם ואין אבות לעכו"ם. ואמרו חכמינו ז"ל עכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כ"ב.). שהכוונה שהוא יהיה תחלת יחסו והדורות הראשונים יפלו. ואפשר כי אומרו אלה תולדות יצחק יחזור אל הראשונים מענין לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי (בראשית מ״ג:ז׳) יאמר כי שרש יצחק ועקר תולדתו לא היה רק מאברהם. וכמה יוכיח על זה בספר דברי הימים (א' א') שאחר שהתחיל מאדם ופגע באברהם ובניו ואמר בני אברהם יצחק וישמעאל ועבר אל ישמעאל ובני קטורה ותולדותיהם המתיחסים לבני נח חזר והתחיל ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל. לומר כי אברהם הוא ראש זה היחס ולא זולתו מכל אשר קדמוהו כמו שהוא באחרים. ובמדרש עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י״ז:ו׳). האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים תפארת בנים אבותם. והבנים עטרה לאבות עטרת זקנים בני בנים הוי אברהם הוליד את יצחק (ב"ר פ' ס"ג). יראה שהם מבארים אותו כלומר כבוד הוא ליצחק שהוא בן אברהם וכבוד הוא לאברהם שהוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו'. כתבנו בהקדמה בענין זווגו כי הראוי לשלמים להקדים השגת מעלותיהם לנשואיהם על סדר מאמרות היצירה לא ככסילים ההופכים את הסדר. בת בתואל הארמי מפדן (ב) יאמר שבתואל נקרא ארמי להיותו מפדן ארם אמנם לבן מצד עצמו הוא ארמי כלומר רמאי ומתחבל ואמר זה לומר שמצד זה לא היתה ראויה להבנות ממנו עד שנעתר לו ה'. ורז"ל אמרו שהיה כן להוציא מלבן שנתרבה מכח ברכתם שאמרו אחותינו את היי כו' (ב"ר פ' ס'). גם תועלת הודעה זו למה שנמצא מהרשע בעשו בנה ורוב התחבולות וההתחכמיות בענייניו של יעקב גם קצת מדות יוצאות מהשווי בבניו אשר עליהם נתגלגלו וירדו למצרים כי זאת הכוונה לדעתי באומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כ"ו) כמו שיבא שם ב"ה. גם אפשר כי מהשגחת השם נתעכב להוליד עד שנת הששים כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת כח התולדה ויהיה אז החומר יותר נכון לקבל הצורה ההווה והכתוב העיד בכוליה האי ועדיין נתעברה מתאומים וכמעט האחד יצא מטבע האדם כמו שאמרנו: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו': *(ג) אמר וכו', כונתו, כי שם נוכח מורה בלה"ק על הדבר המכוון שוה בשוה לעומת דבר אחר בלי שום נטיה לצדדים כשתי נקודות חיצוניות מקו הישר המכיונות זו לעומת זו בלי שום נטיה ועיקום וע"כ הושאל שם נוכח להורות גם על הכוונה המיוחדת לדבר המכוון לבד בלי שום פניה אחרת, וע"ז רומז מאה"כ "עיניך לנוכח יביטו," ר"ל תמיד תכון בכל מעשיך רק להשיג התכלית הנרצה מאת הי"ת ופניה אחרת לא תהיה לך בכל מעלליך כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ויצחק ידע כי בעבור היותו נבחר מתחלה מהי"ת להיות עולה תמימה, וקרבן לד', הוא בלי ספק שלם בגופו ובנפשו, ואין בו מום גופני או מוסרי, וא"כ הוא נמנע שיהי' עקר שאין לך מום גופני גדול מזה, וע"כ רק מאשתו שהיא עקרה מנע ה' פרי בטן, ע"כ יחד כונת תפלתו רק אל אשתו, וזש"א הכ' "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וכן "ויעתר לו ה'" (ולא לה) בעבור היות רק תפלתו כראוי בכוונה מיוחדת לדבר הנרצה, שהיא לפתוח את רחמה. (ד) אח"כ אמר, כי בעבור היות גוף וחומר הדורות הראשונות עוד מעורב מסוגים שונים הנקראים בפי חז"ל "זוהמא ועטיה של נחש" מסיבה כי הי' עוד באשי הדורות האלה כמה מדות רעות ומגונות, ועתה רצה הי"ת, כי ביצירת יעקב אע"ה בחיר האבות אשר ממנו יצא עם סגולתו יזדקק תחלה החומר העכור המעורב הזה, למען יהי' הנוצר מחומר הזך לבדו שהוא יעקב, שלם במעלתיו ומדותיו, אשר רק להשגת אושר רוחני ישים מגמתו, ומסיגיו יוצר עשו איש שדה אשר רק קניני העולם הארציי יחמוד ויחפוץ, אשר בעבור זה גם מדותיו הרעות היו גוברות על מעט מדותיו הטובות, כי לפי הנודע והנאמר כבר, יוצרו צורות מתחלפות מחומרים נבדלים ומתחלפות, ולפי טוב או רוע החומר כן תהי' גם הצורה אשר יקבל טובה או רעה, וזיקוק החומר הזה, והבדל הסיגים מתוכו הוא אשר הסב לה צער וכאב גדול, ועליו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ורק מבשורת הנביא "שני גוים בבטנך" נודעת לה סבת כאבה, והתנחמה עליו אחרי הודעה, כי הוא אמצע להשגת תכלית יקר ונשגב מאוד, וזאת היתה ג"כ הסבה שאהבה את יעקב אחרי לידתו, וע"כ לא הוצרך הכ' עוד לפרש אח"כ סיבת אהבתה אותו, ואמר סתם "ורבקה אוהבת את יעקב." (ג) אמר שתפלתו היתה מכוונת נכח אשתו ולא נכחו כי היא היתה העקרה ולא הוא שהרי הוא עולה תמימה. ומלת לנכח דוקא להורות על התיחסות הכוונה בתכלית היחוד שהנכח הוא הגבול הצר כמו הנקודה שהרי הנכחיות לא תפרד מהנקודה במחשבה כמי הזוגיות אל השנים והוא ענין הכיוון המיוחד כמאמר החכם עיניך לנכח יביטו (משלי ד') והוא האות הדק אשר יכוונו אליו וכיוון שהטיב הכוונה ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו: ויתרוצצו הבנים בקרבה: (ד) ירצה שראה הש"י שיהיה זה ההריון מתאומים למהר זיקוק החומר וצירוף טבעו המקולקלו' מעטיו של נחש אשר לא הטהרו ממנו בכל הדורות שעברו ושיהיה עניינו בבטן הצדקת הזאת כהתוך כסף נמס בתוך כור כדי שיפרדו סיגיו אל עבר אחד והחלק השני ישאר מעט הפסולת ויצלח למלאכה וזהו הריצוץ שאמרו שהיה על נחלת שני העולמים (ילקוט בשם מדרש אבכיר) כי התחלפות החומרים יחייב התחלפות הצורות בלי ספק על פי ריצוצם יצטער בטן המלאה מהם ובצער הזה אמרה אם כן הוא מתמיד הענין ראוי לתת לב למה זה אני חוששת ומרגשת זה יותר מכל זולת ובהתמיד לה כן. ותלך לדרוש את ה'. לדעת מה זה ועל מה זה וכל זה מטוב זריזותה ושלא נתפעלה בפתע כמשפט הנשים: ויאמר יי' לה שני גוים וכו'. הודיעה שחוייב לה השנוי ההוא להיות בבטנה שני גוים נפרדים וחלוקים בתכלית הריחוק בטבעם מלידה ומבטן וסבה שנית כי לא יוחלט האומץ לשום אחד מהם שתשקוט בעבור זה הניצוח ביניהם אבל לאום מלאום יאמץ ירצה שכל אחד מהם יתאמץ על חבירו זה זמן אחד וזה זמן אחד ואש הנצוח תוקד ביניהם תמיד עד שתהיה ההסכמה נמנעת ביניהם בשום זמן ועוד מצד שהיתה בכח ובחוזק הנולד ראשונה הוא אשר תהיה הכוונה שיעבוד הצעיר והחלש ממנו כי האחד ימשול לפי החומר והשני לפי הצורה וזה מה שימנע ההסכמה ביניהם כי בהרים השכל ידו וגבר ישראל ובהניח ידו וגבר עמלק לפי טבעו: ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה (ד) כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער כו'. (ה) הרי הם שני סימנים מתחלפים בטבעו ומזגו. האחד האדמימות הייורה על תגבורת האדומ'. והשני רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון הי' כשגדל איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומ' להיות דקי המחשבות והתחבולות ולזה הי' הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה ומהסימן השני הי' איש שדה ושונא חברת בני אדם כמשפט האנשים השחוריים ההרריים. ומהידוע כי שרו של עשו הוא המושל על כל ארץ גזירה ומליחה לא תשב. אמנם יעקב לא נרשם בסימני תולדתו שיכריחנו על מה עסקיו אבל יעשה מה שחוייב מהחלק השכלי שבו ולזה נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים והוא הנרמז במעשהו הראשון שנאמר בו וידו אוחזת בעקב עשו לומר שאחז תמיד לנחל' לו הדברים שעשו דש בין עקביו כמו שהי' הבכור' והנלוה אליה שנאמר ויבז עשו את הבכורה. ועל זה אז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם (ב"ר פ' ס"ז) שנאמר ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א י״ב:כ״ו). והצדיקים יצרם מסור בידם שנאמר ויאמר יי' אנ לבו (בראשית ח'). וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג) והוא ענין אמיתי מאד מתבאר מאד מהתולדות האלו שהרשעים נמשכים אחרי רוע טבעם ולא יוכלו למשול עליו אמנם הצדיקים אינם נמשכים אחר טבעם אבל מושלים בו כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים (שם ב' כ"ג). והוא מה שביארנו אמותו בשער הקודם. ואין ספק שכל אלו הגליות והשמדות שעברו עליו כלם חשבם יי' לטובה להתיש ממנו זה הכח החמרי מה שלא נכנע ונחלש מכח התורה והמצוה וכמו שפירש באומרו והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקלל' וכו' ושבת עד יי' ושב יי' אלהיך כו'. וסוף ומל יי' אלהיך את לבבך וכו' כל הפרש' (דברים ל׳:ו׳). שלא נשלמה המילה המחוייבת אל החומר הזה עד הימים ההמה אשר יאמר כל איש אין לי חפץ אל החטא:
עקידת יצחק
ובמדרש (ב"ר פ' כ"ו) וייראו בני האלהים. למה קורא אותם בני האלהים. רבי חנינא ורשב"ל תרוייהון אמרי שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות. הנה שהראשונים אמרו שקראם בני האלהים להיותם כל ימיהם שקטים כאלהים יודעי טוב ולא רע. אמנם ר' יוסי סובר לפי שהרבו ימים כאלהים כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות אשר אי אפשר הגעתם רק בנסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאד כמו שנודע מספריהם כי באורך זמנם של ראשונים נתארך זמן חיי האחרונים ואם נראה שהוא קצר מאד וכמ"ש שכבר היו האחרונים כנער אשר הוא רכוב על כתפו של ענק *והוא מש"א משה וכו', ר"ל לפי מה שביאר לקמן שער נ"ט, כי עתה, אחרי שכבר נודעים לנו הנסיונות וההמצאות שנסו והמציאו הדורות הראשונים אשר האריכו ימים עלי ארץ ראה הי"ת, כי די לנו אם תהיינה שנותינו רק שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, כי אנחנו בבחינת הראשונים כננס הרוכב על גבי הענק הרואה יותר למרחוק מהענק בעצמו (כמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לספר המצות שלו) וזש"א הכתוב ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה, ר"ל אם היו ימי חיינו עתה רבים יותר משבעים או שמונים שנה, הלא היה רק לעמל ואון לריק וללא הועיל, וכצל יעופו גם הם מהר חיש מבלי השאיר רושם מועיל לחברת בני אדם אחריהם, ופי' הרב מלת ורהבם כמו ורובם, בחילוף אותיות אהוי, ואפשר כי גם שם רהב המורה על הגאון, הוא מלשון רוב, כי המתגא' יחשוב, כי רבה מעלתו וגדול כבודו וערכו, וטעם היותנו כננס על גבי הענק הוא מפני שיסודות חקירותינו והמצאותינו בנויות על נסיונות והמצאית הראשונים.- והוא מה שאמר משה איש האלהים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון כו' (תהלים צ'). כי זמן זה יספיק להוצאת שלמותם על מה שהוציאו הראשונים כמו שיתבאר במזמור ההוא בפרשת שמיני שער נ"ט ב"ה. ויאמר כי גם אלה ביין סכלותם שגו ובשכר תאותם טעו ושתו ולעו ונסתכלה עצתם ונסרחה חכמתם והיו כלא היו אנשי השם שבהם במה שראו את בנות האדם כי טובות הנה. ויקחו וכולי הכונה שבחרום לטוב עצמיי ונרצה מצד עצמו כמו שהוא מתנאי הטוב המוחלט ולזה כל ישעם וכל חפץ לקחת מכל אשר בחרו אשות הזמה בעלות חן וכשפים יפיקו בם רצונם לכל אשר תבקש נפשם המתאוה מהיופי והקישוט ושאר ההזמנות וגם הנה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם מצורף אל גודל מעלתם בעושר וכבוד ולא ימאנו להם. אמנם הנכון בעיני כי האנשים החשובים מזרעו של שת הוא קורא בשם בני האלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים וכן קרא אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות כמו שקדם וזה טעם ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם כי על זרעו של קין דבר זה. והנה מפני שהיו טובות ויפות למלאת תאותם כמו שנזכר או *מפני שראה אותן רמות הקומה, ר"ל שבני שת אשר אצלם היתה גוברת צורתם האלהית ומעלתם הרוחנית על חמרם, אשר ע"כ נקראו בני האלהים היו חלושי המזג ושפלי קומה, תחת כי בנות האדם הנולדות מזרע קין הנכנע לחלק אדמתו וחומרו, אשר בהן גברה יד טבע חמרם על צורתן הרוחניות היו טובות המרא' ובריאות בשר רמות הקומה וחזקות המוג, כאשר יורה גם עתה הנסיון, כי בעלי השכל והמדע הם לרוב חלושי הגוף והמזג, יען כי אצלם יד השכל הרוחני גוברת על חמרם תחת כי החזקים בטבעים וגבורי כח הגוף כמו הכפריים עובדי האדמ' ודומיהם הם לרוב קצרי השכל והמדע, יען כי בהם יד החומר וכוחותיהם הגופניות שולטת על צורתם הרוחנית וע"כ כאשר בחרו בני אלהים בבנות האדם לבוא אליהן הראו בזה כי גם הם נפלו וירדו כבר ממעלתם הרוחנית לראות בזיווגם יותר על יופי וחוזק הגוף הבהמיי שהן מעלות החומר, מעל יקרת ומעלת השכל והצור' הרוחנית וזה החילו לעשות הרע בארץ תחת כי הי' להם לבחור תמיד להזדווג עם אישות החיל יקרות המעלה המוסרית כמשאחז"ל (פסחים מ"ט:) לעולם ימכור אדם כו' וישא בת תלמיד חכם, ועליהם רומז הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, ר"ל כי כאשר נוצרתם יעדתי אתכם להיות כאלהים ובני עליון בעלי מעלה רוחניית. אפס בימי חייכם עלי ארץ השחתם דרכיכם ואתם אשר הייתם ראויים להיות שרי הבריאה כולה בבחינה מוסרית נפלתם על ידי מעשיכם ממעלתכם היקרה הראשונה עד שבבוא עתכם למות הנכם מתים כלכם כאדם פחות הערך ושפל המדרגה.- מפני שראו אותם רמות הקומה וחזקות הבנין מזולתם ובחרום להוליד מהן ילידי הענק גדולים וחזקים וירע בעיני ה' אשר עשו מרודפם אחרי אלו התענוגים הבשריים ואם בהתחברם אל הזרע הארור ההוא אשר נגזר עליו הכליה וההפסד: ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם כו'. ירצה לא ישפוט רוחי תמיד דין של זכות באדם בטענת אשר הוא גם בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה (שם ע"ח) כמו שעשיתי לקין אשר נשאתי לו לסבה הזאת אחר שאלו האנשים היו במדרגת אלהיים וחזרו להיותם בהמיים ומה אוחיל מהם טוד ולזה חתם גזר דינם לסוף ק"כ שנה וכאומרו אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון כו' (שם פ"ב). והיה האריכות הזה להם עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח כי עם שלא היו ראויים להנצל כנח אשר היה צדיק לפניו בדור ההוא מ"מ לא היו ראויין לידון כי לא השחיתו את דרכם כהמוניהם. וזה טעם שנאמר בכל האנשים האלה ויהיו ימי פלוני כך וכך וימות מה שלא נאמר כן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לומר שמתו כלם מיתת עצמם קודם המבול. ולזה עצמו נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה כו' (בראשית ז׳:י״א). להגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר בא יומו בעת עון קץ וכבר אז"ל כי לימים עוד שבעה זה אבלו של מתושלח (סנהדרין ק"ח:) וברוך הנאמן בדברו שהקדים ההודאה ק"כ שנה אולי ישובו בנתים. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם כו'. להודיע טבען של האנשים האלו וכדי שלא יטעו בהם שהם בני אלהים ממש אמר כי הם הענקים אשר היו בארץ בימים ההם. וגם אחרי המבול נמצאו בדמותם בצלמם אשר הולידו אותם האנשים הגדולים והחזקים הראויים להקרא בני האלהים כמו אלה. כי אב אחד לכלם מאשר יבאו אל בני האדם. ואפילו מהמדבריות וההריות הדומות אל הבהמות כאשר יראו אותן גסות הגופות וחזקות הבנין כאשר סופר מרבים מהם כך שהיה מנהגם להוליד גדולים ועצומים כיוצא בהם והמה הגבורים אשר מעולם שנזכרו ונודעו בשמותם בספורי התורה והנביאים וזולתם מספרי הזכרונות. וכבר נקראו בני שת בדור הפלגה בני האדם על הבחינה הזאת עצמה שאמרנו בבנות. ואפשר שיאמר הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם על הזמן הראשון קודם שנולד שת וגם אחרי כן אשר יבאו כו' על מה שהיה מזרעו אחריו. והראשון נכון בעיני *וירא ה' וכו' כוונתו, כי לדעת החוקר האיש החוטא רק במעשיו בעבור נטות תאותו לעשות הרע, ההוא יכול עוד לשוב כאשר תגבר יד שכל הבריא אשר לא נפל עוד בפח הטעות והקשי שוא וכזב על תאותו, עד"מ לעת זקנתו כאשר יתקרר דמו וחומו הטבעי. אפס החוטא בעבור טעות שכלו אחרי הבלי שוא ומדוחים ודעות כוזבות ונפסדית' הוא לא יוכל להרפא עוד, כי יום יום הולכים ומתגברים עליו מחשבותיו הרעים ודעותיו הנפסדות כמאחז"ל על הכתוב כל באיה לא ישובון זה מינות ועל שני אלה מיני חוטאים רמז הכ' פה. כי על חטאם במעשה אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ועל רוע המחשב' אמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ר"ל מבלי היות עוד תקוה להטבתם ולרפואתם המוסרית וע"ז רומז גם מאמר הנביא ע"ה השמן לב העם וכו' פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ר"ל כי הפסיד בזדון פעולת שכלו וכלי הרגשותיו למען לא יהי' האפשרות עוד להשכיל ולהטיב ולרפוא מחלתו המוסרית.- וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כו'. הנה החוקר בי' מהמאמר הז' מהמדות כתב שהחוטא במעשה לבד מאחר שיש לו התחלה בריאה שהוא השכל כבר אפשר לקבל רפואה כי בו יושע. אבל הרשע שלא לבד המעשה הוא מקולקל בידו כי גם התאוה והשכל הם נפסדים שהם התחלות מעשיו אין לו עוד תקנה כי מה יושע אדרבה יוסיף רשע תמיד והוא מ"ש בכאן כי ראה השם אותם שכבר יצאו מכלל חוטאים במעשיהם לבד ובאו לכלל רשעים גמורים אשר התאוה והשכל הכל יפסד בהם. ועל הענין הראשון אמר כי רבה רעת האדם בארץ. ועל השני וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והוא ברור. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. עם שא"א שלא להשתמש בכתוב הזה וכיוצא בו ממה שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם (קדושין י"ז:) מ"מ אני רואה שלשון הזה הוא יותר נאות ליחסו לו יתב' ממה שחשבוהו קצת וזה שענין התנחמות הוא שינוי המחשבה מבלי השתנות הענין אשר היתה עליו והוא שאם תדור להטיב לזולתך בחשבך עליו שיהיה נאמן אהבתך ואחר כך נהפך לך לאויב כשלא תקיים לו דברך לא תקרא חוזר בדבורך ומתנחם מנדרך שעדין לבך עליך להיטיב למי שיאהבך אבל סכלת בידיעתך מה שבלבו לעשות. אבל אם ידעת שהוא עתיד לחזור מאהבתו וע"מ כן נדרת כשמנעת ממנו הטוב בחזרו בו הנה יצאת מכלל סכלות אבל באת לכלל ההתנחמות והחזרה בדבור והוא דופי גדול באנשים כי לא לאדם להנחם וכבר יבחרו להם הסכלות למחסה ולמסתור לחסרון מעשיהם כמ"ש הידוע נדע כי יאמר הורידו כו' (בראשית מ״ג:ז׳). ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כו' (במדבר כ"ב). אמנם האל ית' א"א לתלות בו חסרון הידיעה בשום צד מהצדדים כלל שאם יחשוב אדם כן לא נשארה בידו אמונה כלל באלהיו. ולזה ראתה חכמתו להכתיב לעצמו ההתנחמות לפי שהוא מקיים הידיעה במעשה בשוה תחלה וסוף אשר בה יקויימו כל שאר השלמיות במעט התבוננות מה שלא יהיה כן בהפך וכבר כתב על זה בסוף דברי התורה פ' שלימה שזו היא לבד כוונתה והוא מה שאמר למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם כו' עד אומרו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א). כי שם ראה לקיים הדבר היותר מסוכן כמו שיבא שם ביאורו ב"ה. וענין ההתנחמות בזה הוא מה שהודיע שלא נשתנה הענין אשר עליו היתה המחשבת הראשונה חלילה אבל מה שהיה הוא מה שידע שהוא עתיד להיות בלי שום חדוש ושנוי מדע אלא שגלוי וידוע לפניו שאין בכח הבריאה הזאת אשר בעפר יסודה לבא אל השלמות המכוון ממנה אם לא בשיתגלגלו עליהם כל אלו הגלגולים וכולי האי ועדין לא נמצאו בהם אלא שנים ג' גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ אשר עליהם אז"ל (שוח"ט א') כי יודע ה' דרך צדיקים כמו שיבא בשער הבא אחרי זה ב"ה. ואין לתמוה מזה כי עינינו הרואות בכל יום אדם נוטע עץ עושה פרי ועמל בו וגדלו קצת שנים ע"מ לקצץ את כל גופו וליקח ממנו שנים או שלשה בדים קטנים להבריכם בגזעו או בגזע זולתו וכאשר עשה זה הנה לא נשתנתה מחשבתו ומדעו אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח להצמיח ולגדל ועכשיו קוצץ ומאבד ויראה כמי שתוהא על מעשיו הראשונים ואינו כן וענין זה יתבאר יותר אצל המבול ב"ה שער י"ג. וזהו עצמו ענין ההתנחמות הנאמר בכאן ובכל מקום על האל יתברך. ולזה מ"ש וינחם יי' כי עשה את האדם נחמתי כי עשיתים לא אמר שנחם על מה שברא אותם אלא על מה שעשה אותם וגדלם כי במעשה לבד יראה ענין ההתנחמות כמו שאמרנו והוא ענין נאות מאד בעיני: ויתעצב אל לבו. טעמו אצלי ויתעצב אל עצמו וכן ויאמר יי' אל לבו כמו שיתבאר בפרשה הבאה ב"ה שער י"ד והוא טעם מי שאמר בלבו נמלך (ב"ר פ"ח) כלומר עם עצמו נמלך שכבר יתרעם האדם מעצמו כמו שיתרעם מזולתו היועץ אותו. אמנם ענין העצבון עצמו הוא באמת כנוי מיוחס להפסק השפע המושפע מאתו כמו שעל המשכו והתפשטו בשפע יאמר ישמח יי' במעשיו (תהלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז). ובפ' דברים שער פ"ז יתבאר כל זה ב"ה ושם תראה הפלגת מליצתם ז"ל באומרם מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו (חגיגה ה':) וכוונת מי שאמר כאן בבתי בראי כאן בבתי גואי (שם). והכל להורות איך יאמר בו ית' זה וכיוצא בו ומעתה לא תשומם באומרו ויתעצב אל לבו כי הוא כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) ואלו וכל הנלוים אליהם ענינם מה שכתבתי. אמנם אמר כי מעתה ישנה מעשיו כנגדם וימחה את כל האדם אשר ברא מעל פני האדמה מאדם עד בהמה כו' כי כלם שוים. ולא עוד אלא שהאדם באשר יש לו התחלה שכלית נפסדת הוא יותר רע מהב"ח כמו שכתב החוקר פ"ז מהמאמר הזה שזכרנו. כי נחמתי ממה שעשיתם והפרתים וחשבתי מחשבה אחרת עליהם להרוס ולאבד רק מהם אקח גזע אחד עם ג' בדים לבד להשתיל העולם על ידם אשר יחשבו זכאים לפי דורם והוא אומר ונח מצא חן בעיני יי' ורוב ההודאות לו יתברך כי מצאנו חן בעיניו לכתוב שיעור מה שרצינו אותו בפרשת האלהית הזאת והחמודה שהיא כדאי להיות ספר וחבור בפני עצמו להיותה כוללת הי"א שערים עם הקדמותיהם וקצת פרקים נפרדים: