בראשית מה:יב מחשבת ישראל: גבורות השם וגן נעול

וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃

גבורות השם

ועוד סבה לגאולת ישראל אמרו בשיר השירים רבה (ד, יב) בפסוק (שיה"ש ד, יב) "גן נעול". רב הונא בשם בר קפרא אומר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים; בזכות שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין*, ראובן ושמעון סלקין*, ולא היו קורין לראובן רופינוס, ולשמעון לא היו קורין לוליני. ולא שנו את לשונם, להלן כתיב (בראשית יד, יג) "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", וכאן כתיב (שמות ה, ג) "אלקי העברים", וכתיב (בראשית מה, יב) "כי פי המדבר אליכם", בלשון הקדש*. ולא אמרו לשון הרע, שנאמר (שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו", אתה מוצא שהדבר הזה היה מופקד בידם י"ב חדש, ולא נמצא שהלשין אחד על חבירו. ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה, שנאמר (ויקרא כד, י) "ויצא בן אשה הישראלית והוא איש מצרי", להודיע שבחן של ישראל, שלא נמצא בהן רק זאת, עד כאן.
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

וגם פה לתפארת מהלל החכמה אבאר מאמר אחד נמצא להם ז"ל במסכת שבת (דף קיט, ב), אמרו שם "אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דברי הימים ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת יי' בעמו עד לאין מרפא'. מאי עד לאין מרפא? אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו". והנה הקורא מאמרם זה מיד ישאל, [הנה] דברי הנביאים פה אחד שעברו ישראל על כל התורה כולה, ע"ז גלוי עריות ושפיכת דמים, וגם הם [ח]ז"ל אמרו כן בכמה מקומות (יומא ט, ב). ומה טעם לתת בזיון ת"ח סבה לחרבן הארץ? האם אין די רע במה שעברו שנצטרך לגלגל עליהן עוד החטא הזה? דע כי ענין צח ואמתי כלול במאמר זה. וכן הפירוש. המלך שלמה אמר (משלי יב, יח) "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא". ובבית שני מספר "גן נעול" בארנוהו, ופה אכתבהו להכרח הענין. מלת "חכמים" נופל על הנוהגים בדרכי התורה ושומרים מצותיה, כמו שיתבאר בספר זה. ומלת "בוטה" על הדבור כמו (ויקרא ה, ד) לבטא בשפתים. ומלת "לשון" בארנוהו במקומו. כי כתבי הקדש פעם יְכַנוּ הדבור במלת "שפה", כמו (בראשית יא, א) "ויהי כל הארץ שפה אחת". ופעם יכנוה במלת "פה", כמו (בראשית מה, יב) "כי פי המדבר אליכם". ופעם יכנוה במלת "לשון" כמו (תהלים לו, ל) "ולשונו תדבר משפט". (שם יב ד') "לשון מדברת גדולות". ופעם בלשון "חיך" כמו (איוב ו, ל) "אם חכי לא יבין הוות". ואנחנו נחקור על זה במקומו בעז"ה ונבדיל ביניהן. וכאן אגיד לך בקצרה שכל דבור של בינה כינו במלת "לשון". ר"ל מי שמדבר בכח בינתו להבין לחבירו ענינים עמוקים, והוא כל דבר שתצטרך אליו בינת האדם לענין הדבור כינו במלת "לשון". ועל כן אמר "לשון מדברת גדולות", כי מדבר מן הכת החטאה בנפשותם, הנבונים נגד פניהם הדוברים עתק בבינתם ובטענותיהם. וכן "לשונו תדבר משפט". כי להבין משפט צריך שישתמש האדם בכח בינתו. ועתה יתבאר הפסוק. ורק תדע כי הכת הארורה מוּשׁחָתֵי-הדעת שהזכרנו, הם משחיתים נפשות חלושי הדעת בטענותיהם. כי השומעים יחשבו שהן גדולי הבינה ויודעים האמת בכל דבר, ומקבלים מפיהם דברי מָשְׁחָת להשחית נפשותם. וכמו שיתבאר בבית זה (בחדר ששי חלון יוד). והדבר נמשל לנותן פצעים בגוף בחרב ובברזל. כן איש משחית יפצע נפש השומע בדבריו הנשחתים. וכמו שצריך מזור ותחבושת לרפאת פצע הגוף, כן צריך רפואה לפצע הנפש. ומה היא רפואתה? ללכת אל חכמים בעלי הבינה והם יגידו לו ברוחב בינתם הטובה סוד הדברים. ושדברי המנאץ אולת, ויבררו לו טעותו, וילמדוהו האמת. ועל זה אמר "יש בוטה" ומדבר דברים המשחיתים נפש השומע "כמדקרות חרב" המשחיתים הגוף. "ולשון חכמים" בדברי בינתם "מרפא" לנפש הנפצעת. ואולם כל זה יתכן אם חלוש הדעת השומע מאמין בחכמת החכמים ובינתם, והחכמים נכבדים בעיניו. אבל מי שהגיע רשעתו והתחזקה בלבו עד שמלעיג על חכמי האמת ומתלוצץ עליהם, שוב אין לו מרפא. כי במה ירפא הנגע? זולתי על ידי בינת החכמים. והנה ישראל אע"פי שעברו על כל התורה כולה, לולי שהוסיפו לחטוא ולהרשיע עד שלגלגו והתלוצצו על החכמים והיו נבזים בעיניהם, היה השם ב"ה מאריך אפו. כי רחום וחנון הוא, ומאריך עד שישובו מרשעתם באמצעות מוסר החכמים ותוכחותיהם ודברי בינתם. אבל לפי שכבר הגיעו לתכלית הרֶשע עד שביזו החכמים והצדיקים, אז נחתם גזר דינם. כי ראה ה' שאין עוד להם תקנה ולא ישובו מאולתם לעולם. ועל זה אמרו ז"ל (שבת קיט, ב) "לא חרבה ירושלים עד שביזו בה ת"ח". כלומר מלבד שלא שמעו למוסרם אלא שביזו אותם. וכעדות הכתוב "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת יי' בעמו עד לאין מרפא". ופירשו ז"ל "מאי עד לאין מרפא? אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו". כלומר האי "עד לאין מרפא" טעמא הוא. למה כלה בם חמת ה' כאשר בזו דבריו ותעתעו בנביאיו? לפי שהגיעו בסכלותם עד "לאין מרפא". כי ראה השם ב"ה שעי"כ אין תרופה עוד למכתם ולא ישובו לעולם, שכל המבזה ת"ח אין תרופה למכת נפשו. והפירוש הזה נאמן. ויש עוד בענין זה דברים רחבים יתבארו מדברינו בחדר השמיני מן הבית הא' שבספר זה. הראיתיך איך דברי חכמינו ז"ל בנויים על הצעות ויסודות שהן בדרכי הלשון הקדוש הזה, וכדוגמא הזאת יתבררו רבים מדבריהם. זהו מה שרצינו לברר.
שאל רבBookmarkShareCopy