בראשית מו:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

א אחר שהיה השליחות מתוך פחד ומורך לבב כי על זה תפשו עליו קצת חז"ל (ב"ר פ' ע"ה) ואמרו מחזיק באזני כלב וכו' (משלי כ״ו:י״ז) למה לא החזיק השם בידו לומר אל תירא יעקב כי אתך אני כמו שהבטיחו לאברהם ואמר לו (בראשית ט״ו:א׳) אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו'. וכן ליצחק בעת הרעב אמר לו (שם כ"ו) אנ תרד מצרימה שכן בארץ וכו'. וגם אל יעקב עצמו ברדתו למצרים אמר ליה (שם מ"ו) אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד וכו'. ואין ספק שהצורך בשעה הזאת היה גדול מכלן וכל שכן שיצא לדרך הזה על פי מאמרו ואמר לו (שם ל"א) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וקשה עוד מזה כי אף אחרי כן בהצר לו מאד והפיל תחנוניו לפניו במר נפשו לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ ולא בפנים אחרים. וכבר דברנו בסבת היראה והפחד בזה השער ובשער הקודם בפנים שונים: ב בדקדוק דברי השליחות אומר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כי היא הכנעה יתירה שלא בפניו ומה טעם הגדת עם לבן גרתי ועוד אומרו למצוא חן בעיניך מוטב שיאמר למען ייטב לך: ג למה לא ספר הכתוב איך עשו המלאכים שליחותם ומה ראו על ככה שאמרו וגם הולך לקראתך כי הליכת איש לקראת רעהו הוא דבר שבלב ומה טעם החלוק שבין החכמים אם היו מלאכים ממש או לא (ב"ר שם): ד טעם מחצת המחנות והלא לסוף הראשונים שקדמו פניו היו הנשים וילדיהם. ועוד במאמר והיה המחנה הנשאר לפלטה לפי מה שפרש"י ז"ל כי אלחם עמו התקין עצמו וכו'. והלא גבורה גדולה היא זו לכל המורא הגדול שהיה עמו ואם היה בידו להלחם עמו למה לא ילחם על הכל: ה למה חלק דבר תפלותיו בהזכרת שתי שמות באומרו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ואחר כך אמר ה' האומר אלי וכו'. עם שדברי רש"י ז"ל טובים ונכוחים. ואומר ועתה הייתי לשתי מחנות והלא ע"י הצורך חצאם כמו כן יכול לחלקם לעשרה או מאה מחנות: ו למה חצה הזכרת הבטחותיו לב' מחנות כי ראשונה אמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה וכו'. והמשיך שאלתו ובקשתו באומרו קטנתי מכל החסדים וכו'. הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו'. ואחר כך חזר ואמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך למה לא סדרם תחלה כלם כאחד. ז מאי קא סבר בהבטחות הללו אי קסבר שיש בכללן הצלתו מיד עשו יראתו למה. ואי קסבר שאינם בכלל מה תועלת בהזכרתה. ועוד למה לא זכר בכאן מה שהבטיחו במראה הסולם שהיו הבטחות גדולות שהוא נדר עליהם ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו' ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת וכו' (בראשית כ״ח:כ״א). והיה לו לעשות עקר מהם וכבר הותר זה בשער הקודם: ח אומרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו וכו'. מה ענין הלינה אצל הדורון או למה לא עשה זה קודם שילין. ולמה סדר הדורון בכיון הזכרים לעומת הנקבות בכל מין ומין וכי להחיות מהם זרע על פני הארץ היה צריך: ט אומרו ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך מאין ידע שישאל לו כן כי סדר תשובותיו על פי הדברים האלה. ולמה חלק צואותיו אל עבדיו לגזרים לומר ויצו את הראשון וכו' ויצו גם את השני גם את הג' היה לו לומר ויצו את עבדיו ההולכים וכו'. ולמה חזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שכבר אמר לראשון והנה גם הוא אחרינו. ולמה לא שם מאמר כי אמר אולי אכפרה פניו וכו' בפי הראשונים: י אומרו וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב וכו'. הנה נראה כאומר וירא כי לא יכול לו והרגו. ועוד מה טעם שלחני כי עלה השחר לא אשלחך כי אם וכו'. לאיש אשר היה נגוע ומוכה ממנו: יא מה טעם המלאך שאמר שלחני כי עלה השחר וכי גנב הוא וכו' כמ"ש ז"ל (חולין צ"א:) וטעם שירה שלו (שם). ומה טעם שישאל על שמו של יעקב שהיה לו לומר לא יעקב יאמר עוד שמך וכו'. כמו שאמר לו הש"י אחרי כן. וגם שאלת יעקב שם המלאך והסתירו ממנו: יב אומרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ח) ויזרח לו השמש לצרכו כמו דאת אמר (מלאכי ג׳:כ׳) שמש צדקה ומרפא והכתוב הכחיש זה כמו שאמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו: יג באומרו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי באמת מה שפרש"י ז"ל אתה לא טרחת עליה אני טרחתי בהבאתה אינו לא מוסר ולא ריצוי: יד בעיון דברי יעקב ועשו זה אומר יש לי וכו'. וזה אומר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. כי מה ענין דברים אלו אצל נתינת הדורון וקבלתו. ומאמר נסעה ונלכה וכו'. ותשובתו אדני יודע כי הילדים וכו'. יעבר נא אדוני וכו'. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור:

והנה אחר הדברים האלה אף אנחנו נניח ונאמר הפעם ה' הצדיק אמת ויציב ביום אמת ואמונה בלילה כי צדיק ה' צדקת אהב צדיק וישר הוא אך משפטים נדבר אותו בתורת שאלה ולמוד לדעת ולהודיע מה גדלו דרכיו ומחשבותיו ביושר משפטיו בעניינים המסופרים בזה החלק שאנו בביאורו. וזה כי יש לשאול ולומר על מה ועל מה גזרה צדקתו על אבותינו הגלות המר והאכזר של מצרים כי לא נמצא שקדם להם עון אשר חטא יחייבם בו כשאר הגליות. ואין טעם למה שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית י"ב) שבעון אברהם אביהם עם אשתו הצדקת נגזר עליהם זה הגלות כי א"כ היה עונש כבד ועצום על חטא קל כזה וכ"ש למה שכתבנו אנחנו שם וביררנו שנהג כהוגן ואף כי אין מהצדק האלדי להמית בנים על אבות. וקרוב לשמוע דברי האומר (שבת י':) שהיה בעון השבטים במכירתו של יוסף כי הוא מה שיראה מתייחס לפי חומר הנושא. אלא שיכחישהו הדעת מצדדים האחד שהיה מהראוי ששבט יוסף בכללו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה יוכר להם שם יתרון חרות וחפשיות על כל שאר השבטים כי הם לא חטאו בעון ההוא אבל חטאו לאביהם. ולא עוד אלא שלשבט בנימן חוייב כן ולא נמצא, אדרבא נמצא ששבט לוי האיש אשר כלהו ואשר דמהו כפי קבלת חז"ל (ש"ר פ"ה) מהוראת הכתובים היה נקי וחפשי מהעבוד' ההיא וזה לא יתכן מהצדק האלהי בשום פנים. והשני שכבר חוייב שיזכר ויפקד עון זה בתורה או במקרא. והנה לא נמצא שנחשב להם לשום עון כמו שכתבנו שם כ"ש שנגזר עליהם על זה הגלות הזה. וקשה עוד מזה אומרם חז"ל (שבת פ"ט:) ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר (תהילים ק״ה:י״ז) לעבד נמכר יוסף כי אם בניו חטאו וישלחם שם ביד פשעם הוא מה חטא שירד וקולרין בצוארו: ועוד שכבר ביארו בדבריהם (שבת י':) שהמכירה סובבה בצורך הירידה ולא הית' הירידה בחטא המכירה והנה א"כ נמצא גלות כבד בלא חטא ועונשים קשים ורעים בלי עון וזה פלא בחק המשפט האלהי: והנה זה הספק ממה שלא יקשה היתרו כשנעמוד על מה שכתבנו בשער כ"ו מענין ההנהגה בכתות האנשים ובשער כ"ח בספור מכירתו של יוסף כי שם נתבאר היטב שהם בבחירתם עשו מבלי הכרח כלל וכי המכירה שהיא הית' סבה ראשונ' מהסבות הפועלות ירידתם לשם כמו שאמרו ז"ל (שם) שע"י כן נתגלגלו הדברים וירדו למצרים לא כי בחטאם ירדו כמו שלא נאמר כי בעון ששמו אש בנעורת נשרף וזה טעם ארמי אובד אבו וירד מצרימה (דברום כ"ו) כמו שיבא שם. ולזה נאמר (במדבר כ׳:ט״ו) וירדו אבותינו מצרימה. (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ולא אחד שיאמר שהוא הורידם לשם אדרבה נזהר מזה ע"י יהושע שנא' (יהוש' כ"ד) כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וגו', ויעקב ובניו ירדו מצרימה ראה כי כל המעשים ההם ייחס לעצמו זולת זה. ומאמר אל תירא מרדה מצרימה (ברא' מ"ו) הנה הוא רשות לבד ובטחון כענין וישלח אותם משה וכו' (במדבר י״ג:ג׳). כי הנה הוא ית' לא מיחה בדבר לפי שהירידה תהי' להם לסוף לשם תפארת כמו שכתבנו בתחלת הספר. ולפ"ז יתחייב כי מאמר גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו' (בראשית ט"ו). יהי' הודעה לא גזרה בלי ספק וקרא דיקא שאמר יהי' זרעך ולא אמר אתן או אשים: אמנם הספק היותר קשה והיותר מבהיל בחוקו ית' הוא מה שנתפרסמה תמיהתו באומרו ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ואמר (שמות י׳:א׳) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו וכל שאר הכתובים המעידים על זה שהוא מבואר מדרכיו הצדיקים והישרים שאע"פ שירשיע ויתריס נגדו גם כי ירבה לפשוע פעמים שלש עוד יוסיף שש ושבע על חטאותיו אם ישוב ונחם כדי רשעתו במספר ובערך חטאתיו ירבה הכנעותיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו למה לא תקובל תשובתו ותשמע קול צעקתו ובכיתו ואיה פה ימין ה' רוממה ופשוטה לקבל פושטים וחטאים ואי זה בית תפלה תבנו לשמו ואי זה מקום שבעלי תשובה עומדים כ"ש שיתהלל ויתפאר מי שכלו מלא חסד ורחמים ויאמר שיקשה ויחזיק לב החוטא מתחלה לבלתי שמוע אל דבריו כדי להענישו על זה כי הוא מבואר כי אם הוא הקשה לבו עול גמור הוא שיקבל עונש עליו. והיסוד אשר יסדו בזה אביר הרועים הרמב"ם ז"ל בהקדמת אבות (ח"פ פ"ח) ובספר המדע (ה' תשובה פ"ו) אשר נמשכו רבים אחריו הנה הוא רעוע בעיני וזהו שאמר ואיפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שינתן את הדין לפני דיין האמת שיהיו נפרעים מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה עד ושב ורפא לו וכן הוא אומר (ד"ה ב' ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו'. עד לאין מרפא כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא מרפא. לפיכך כתוב בתורה (שמות ד׳:כ״א) ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרג לישראל הגרים בארצו שנאמר (שם א') הבה נתחכמה לו וגומר נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעים ממנו ולפיכך חזק הקב"ה את לבו. והקשה לו ז"ל. אם כן לריק היו כל השליחות ההנה אשר היה אומר אליו כפעם בפעם שלח את עמי וגו'. ואם אינך משלח וגומר. והתיר כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה מהחוטא אף על פי שאם ישוב וכזב מאמר השם אין לו שום יכולת להכזיבו ולשוב אלא יעמוד במרדו עד שימות ברשעו אשר עשה מתחלה מרצונו ודבר ה' לא ישוב אחור והמשיך זה הדעת בסיחון ועוג ובכל מה שנזכר שהקשה השם רוח כל בשר איש ואמץ את לבבו לבלתי שמוע בקולו: והנה באמת קשה מאד בעיני להולמו מפני כמה דברים. האחד שבביאור נאמר בתחלת השליחות (שם ד') ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הרי שביאר שידע הוא שהוא מעצמו לא יתן אותם להלוך מבלי שיחזק הוא את לבו ועל כרחנו יש לנו להודות במה שאמר אחר כך ואני אחזק ואני אקשה שיאמר על העתיד או שיובן בענין אחר לא שמתחלה הקשה את לבו: